 |
למדאם דה פומפדור, המאהבת השנונה והאלגנטית של המלך לואי ה־15, שמורה זכות ראשונים במוזיאון הבובות. בובת הפורצלן שלה, הלבושה בקפידה, היא הראשונה מבין יותר ממאה בובות שיצרה מילה רוזנפלד. הבובות מייצגות מלכים, דוכסים ורוזנים, ולצדם איכרים, משפחות יהודיות מהתפוצות, אינדיאנים ויפנים.
מילה רוזנפלד היתה מעצבת אופנה ומורה להיסטוריה בוולדיבוסטוק שבסיביר. ב־1991 עלתה ארצה עם שתי בנותיה, אֵלה ולריסה, והתיישבה בצפת. היא מצאה עבודה בבית מלאכה לאמנים עולים שייצר בובות לאספני יודאיקה. הבת הצעירה אלה אספה בובות מילדותה, ואוסף הבובות שלה נארז לכבוד העלייה ארצה. למרבה הצער, אבדה המזוודה בדרך, וכדי לנחם את בתה החליטה מילה ליצור בשבילה בובות פורצלן ולהלבישן במחלצות מעשה ידיה.
|
|
  |
|
ב־1994 נרצחה אלה בת העשרים בפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ומאז משקיעה מילה את כל מרצה ביצירת בובות הפורצלן שאהבה בתה. לחמש הבובות שנוצרו עבור אלה בחייה נוספו כמאה, ועיריית צפת העמידה לרשות מילה אולם בשולי העיר העתיקה, שם נחנך באוגוסט 1995 מוזיאון הבובות.
בובה נולדת כשסיפור או מאורע היסטורי שובים את דמיונה של מילה. השלב הבא כולל עיון בספרי היסטוריה ותולדות האופנה ואיסוף מידע. יצירת בובה אחת נמשכת בין שלושה חודשים לשנתיים. מילה יוצקת את הפורצלן לתבניות, מציירת את תווי פניה של כל בובה וצובעת את עורה. הבובות עשויות ביחס של 4:1 לעומת גוף האדם. חלקי הגוף מיוצרים כל אחד בנפרד ומחוברים באמצעות בד, כך שמתאפשרת לבובות גמישות רבה. בזכות הפורצלן האיכותי נראות הבובות כבעלות עור פנים אנושי. |
|
כתובת: בית אשת"ם, העיר העתיקה, צפת. כניסה בתשלום. גישה לנכים: אין גישה נוחה. שעות פתיחה: א'־ו' 10:00–18:00. טלפון: 6972041־04 |
|
 |
שלט קטן בפתח מוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ מעיין ברוך מבקש מהמבקרים לחייג בטלפון הפנימי ולהמתין – בסבלנות! – לבוא אחד העובדים. ואכן, אצל מי שעניינו איסוף ומחקר של מה שהיה לפני מאות אלפי שנים, הסבלנות היא מילת מפתח.
אמנון אסף הוא האספן, המנהל, האוצר, המעצב ואיש התחזוקה של המוזיאון. את זמנו הוא מקדיש לאיסוף שרידיו של האדם הקדמון בעמק החולה ולסידור התצוגה. ראשיתו של האוסף בימים שבהם היה אמנון חבר בהכשרה של הפלמ"ח. באחד הימים נשלח לסקל אבנים באדמת חמרה. מכיוון ששם משפחתו אסף, הוא מספר בחיוך, הוא נהג לאסוף מכל הבא ליד, ואפילו בערמת הסלעים מצא שתי אבנים שנראו לו יוצאות דופן. בירור קצר העלה שאלו הן אבני יד, כלים שסיתת האדם הקדמון. מאז החל אמנון לאסוף אבני יד, וכיום מונה האוסף שלו
כ־8,000 פריטים, והוא אחד הגדולים בעולם. מלבד אבני יד אוסף אמנון כל שריד וממצא מהימים הרחוקים שבהם שוטט האדם הקדמון בעמק החולה. תקופה רבת שנים זו מכונה פרה־היסטוריה, התקופה שטרם המצאת הכתב. כשהחלה ההיסטוריה, הוא אומר, הפסיק להיות מעניין. |
|
 |
|
| האולם נחלק למדורים שונים שמשלימים את סיפור חייו של האדם הקדמון: המגורים, הציד וליקוט המזון, בעלי חיים קדמוניים והתפתחות האדם מהקוף ועד לאדם בן זמננו. עושרו של המוזיאון והיקף האוסף מעוררים השתאות, ואמנון, שמציג את הגולגולות כמסייר בין מכרים ותיקים, הופך את הסיור לחוויה. בין שוכני המוזיאון אפשר לפגוש גם את לוסי ומשה, תושבים ותיקים במעיין ברוך, שאינם חברי קיבוץ אלא מוצגים באוסף הגולגולות. |
|
כתובת: קיבוץ מעיין ברוך. שעות פתיחה: מדי יום 9:00־12:00. כניסה בתשלום. גישה לנכים: גישה נוחה. טלפון: 6954611־04. אתר אינטנרט
|
|
 |
  |
|
"הזמן קצר והמלאכה מרובה", מזכירה כתובת החקוקה על דופן שעון שמש בחצר של בית גורדון בקיבוץ דגניה א'. למבקרים במוזיאון מזומן דווקא מסע ארוך בזמן, אל ארץ ישראל הישנה והטובה, אל ימים של עמל כפיים וקשר לנופים.
אהרן דוד גורדון עלה ארצה ב־1904 בהיותו בן 48. שנים רבות היה פקיד באחוזה ברוסיה, ובבואו היה נחוש להיות עובד אדמה. גורדון נדד בין המושבות, וכמו שאר הפועלים הצעירים ממנו, סבל מאבטלה, מקדחת ומקשיי הסתגלות לאקלים החם. ב־1913 הגיע לדגניה, שם הוקצה לו קיטון צר, ומשם יצא למסעות בארץ, לימד, הסביר והקפיד תמיד לעבוד עם החלוצים שכם אל שכם. ב־1922 הלך לעולמו ממחלה קשה.
המורה לטבע יעקב פלמוני הגיע לדגניה מנהלל. דרכו של א"ד גורדון וקרבתו לטבע היו בעיניו מופת, וב־1935 ניצח על הנחת אבן הפינה למוזיאון ולספרייה. "ולקחת תורה מפי הטבע", ציטט פלמוני את גורדון וקבע את תמצית ייעודו של הבית שנפתח ב־1941. ראשונים הוקמו הספרייה, שהכילה אלפי כותרים בשפות שונות בתחומי הטבע והחקלאות, והמוזיאון, שנועד להציג את החי, הצומח והדומם של הארץ. את המוצגים אספו והביאו לבית חוקרי טבע, מורים ותלמידים ששוטטו בארץ לאורכה ולרוחבה. המוצגים מן החי נשמרו בצנצנות פורמלין, הצמחים יובשו בהקפדה, והמחצבים הושמו במגשים. בשנות החמישים נוסף לבית מגדל המים, ובראשו נבנה מצפה כוכבים עם טלסקופ. הבית הושלם כפי שהגה אותו פלמוני, כשתחומיו מקיפים עולם ומלואו, שמים וארץ. בצנצנות וכפוחלצים תוכלו לראות נחשים, קיפודים, לטאות, בעלי כנף ושאר בעלי חיים.
|
|
כתובת: דגניה א'. טלפון: 6750040־04. שעות פתיחה: א'־ה' 09:00־16:00, ו' 10:00–13:00, שבת בתיאום מראש. כניסה בתשלום. גישה לנכים: גישה נוחה. אתר אינטרנט |
|
 |
כשאריה גילאי היה ילד הוא אהב לטפס על סורגי החלון של מחסן גדול מול ביתה של סבתו בשכונת אבו אל־בסל בירושלים. הסבתא היתה גוערת בנכדה: "לא יפה להציץ!", אבל גם סיפרה לו שהמחסן שייך לאחים שמחה העשירים וששמורה בו סחורה משובחת מדמשק ומתורכיה.
|
|
  |
|
השנים חלפו, ואריה בגר ושכח את החלון ואת המחסן. ב־1958, בתום שירותו הצבאי, טייל ברחוב יפו, ואת עיניו צד חלון ראווה שבו נדחסו בערבוביה גרוטאות ועתיקות. החנות משכה אותו בחבלי קסם, וכשנאמר לו שזוהי חנותם של האחים שמחה, נזכר מיד במחסן. האחים שמחה, אחד שמן והשני רזה, סקרו את הלקוח החדש. "מה אתה רוצה, בחור?" שאלו ומיהרו להציע שברייה יפה. אריה פשפש בכיסיו והעלה שתי לירות. בסכום זה הציע האח הרזה לקנות מקל מיוחד מעץ חזרן מקונסטנטינופול. אריה שילם ויצא מהחנות עם מקל ביד אחת ועם ראשיתה של אהבה גדולה למקלות הליכה בלב.
לימים סיים אריה לימודי רפואה, ועדיין הלכו ונאספו בביתו מקלות הליכה דקורטיביים. איסוף מקלות הליכה הוא משנה סדורה, ואריה שותף לאספנים אחרים שיש שם לשיגעון שלהם: אמבוליסטים. כשפרש אריה לגמלאות, חששה רותי רעייתו שמא ישתלט התחביב על חללי הבית שעדיין נותרו פנויים ממקלות. למען שלום בית יזם אריה את הקמתו של "גילאי – המרכז לאספנות". בחנות הציורית, מלאת ההפתעות והתגליות, אוספים ומוכרים אריה וילדיו דן ומירב פריטים לאוספים מסוגים שונים, ואפשר למצוא בה גם מידע על אוספים ואספנות. אספנים יכולים להציץ, לבחון ובעיקר לחוש שהם בסביבה מבינה ואוהדת. בחנות תמצאו בין היתר כלי ניתוח ישנים, משקפות אופרה מעוטרות, בובות פורצלן, וכמובן חלק מאוסף המקלות. |
|
כתובת: דרך בית לחם 29, ירושלים. שעות פתיחה: א'־ו' 09:00־13:00. לקבוצות, בתיאום מראש (כניסה חופשית). טלפון: 6724472־02 |
|
מתוך הספר "מטמוני הארץ – מסע אל אוצרות נעלמים"
מאת נירית שלו־כליפא בהוצאת מפה |
 |
  |
צילומים: אדוארד קפרוב
|
|
זמי מנגן בכלים רבים, אבל זה לא קונצרט. זמי מדבר במשך יותר משעה, ולא מדובר בהרצאה. ההומור והרצינות שלו שובים את הלב, ומרגע שנכנסים לביתו, שהוא גם מוזיאון, אין סיכוי להשתעמם. זמי רביד הוא פסנתרן שהגיע לפני 25 שנה למטולה ובנה את ביתו מול נופי עמק החולה. ב־15 השנה האחרונות הוא אסף יותר ממאתיים כלי נגינה משמונים ארצות והקים את מוזיאון כלי הנגינה הפרטי שלו. מי שביקר במוזיאונים דומים בארץ ובעולם מכיר את חלונות התצוגה שבהם חנוטים בדומיית מוות כינורות סטראדיווריוס יקרי ערך שאיש אינו מנגן בהם מפאת ערכם. אצל זמי במטולה אין דבר כזה: מנגנים בכל הכלים, והערך הכספי של כלי הנגינה משני, כי כמו שזמי אומר: "כלי נגינה צריך לנגן".
כשנכנסים מסובב זמי מנואלה עתיקה ומפיק צלילים רכים שמעלים תמונות של תיאטרון רחוב אירופי מתוך תיבת נגינה עתיקה. בחדר הגדול שמאכלס את האוסף הייחודי עומד פסנתר כנף גדול ולצדו צ'מבלו, קלאויקורד והרמוניום (אם מעולם לא שמעתם על כלי הנגינה האלה, סעו למטולה). על מדפים בפינה מונח אוסף כלי נשיפה מרשים, וזמי מסביר ומדגים, צוחק ומצחיק, מבקש לשאול שאלות ולרמוז להפסיק כשנמאס. אחת לכמה דקות נעצר שטף המילים, ואת החדר ממלאים צלילי מוזיקה. לרגע אושניים אנחנו לא במטולה של המאה ה־21 אלא בבודפשט, ברלין, בלגיה, יפן או טיבט של המאה ה־19.
לאורך המפגש מתוודעים המבקרים דרך הצלילים הנפלאים להיסטוריה של המוזיקה, לכלי נגינה מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם ולסיפורים מרתקים על הדרכים שבהן הצליח זמי להוסיף פריטים נדירים לאוסף. את המפגש מסיים זמי בנגינה וירטואוזית בעוגב. |
|
כתובת: מצפה החולה 5, מטולה. כניסה בתשלום. טלפון: 6997073־04; יש לתאם מראש. גישה לנכים: יש שתי מדרגות בכניסה לבית. |
|
| כתב: גידי שפרוט |
נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן
>>
