תפריט עמוד
חי לפני מאתיים שנה בפריז / תיבת הנגינה של זמי במטולה
זמי רביד משקיף על כל המדינה מצפון ומלמעלה. ביתו בנוי על צלע הגבעה עליה נחה מטולה, ממש מעל למפל התנור, וביום בהיר ניתן לראות ממנו עד לראש פינה. מה הפלא שבחצר המטופחת, על פני הדשא הגזום בהקפדה ובמרחק סנטימטרים ספורים מערוגות הפרחים הנאות, ניצב מגדל תצפית צה"לי? אבל המגדל אינו ענייננו כאן, פשוט כי בתוך הבית מצויים עצמים משונים עוד יותר: צטגו עשוי משריון של בעל חיים, עוד ננסי, גופיאנטרה חד-מיתרית מבנגל, ציתר מיטנואלד מדרום גרמניה וכלים של שבטים ננסיים ברואנדה.

כל אלה הם שמותיהם של כלי מיתר. זמי אוסף כלים מיוחדים מאז היותו נער בתל אביב והוא מחפש באופן מיוחד כלים מעודנים ומתוחכמים מעידן ההשכלה באירופה. "כשהייתי ילד התבקשתי לנגן בפסנתר דברים שלא נכתבו לפסנתר. הצ'מבלו היחיד בתל אביב באותם ימים עמד אצל פרנק פלג בחיפה. העוגב היחיד בתל אביב היה בירושלים." הפתרון שמצא זמי: השקעה בכלי נגינה וחלום על יום בו יכיל חדר המוזיקה בביתו גם עוגב וגם צ'מבלו. "לו הייתי חי בווינה או בפריז של המאה התשע-עשרה זה היה הרבה יותר מתאים לי," הוא מודה, "אני בעצם חי שם גם ככה."

כיום יש לזמי עוגב וצ'מבלו ואפילו קלויקורד – אותו כלי בן המאה השמונה-עשרה המפיק את צליליו מחיכוך עדין של המיתרים והמפיק צליל כמעט בלתי נשמע לאוזן. במרוצת השנים צבר יותר ממאתיים כלי נגינה משבעים ארצות. "אני יכול לתת הרצאה שלמה על החומרים השונים," הוא אומר בעיניים בורקות, מתחת לרעמת שערו המאפיר, "או אפילו רק על השימוש בשריונות: צב, ארמדילו, דלעת קוקוס… אני יכול לספר לך על חומרים שמהם עשויים מיתרים: מעיים, שיער, חבלים מהצומח, מהחי, ממה שאתה רוצה."

זמי גאה במיוחד בשני דגמים של כלי הנגינה המכונה הרמוניום, מעין אקורדיאון נייח שמנגנים עליו במקלדת תוך נפיחת אוויר בלתי פוסקת באמצעות דיווש, אבל מרשים עוד יותר המונוקורד הצרפתי בן המאה התשע-עשרה. זהו כלי עם מיתר אחד, שביד אחת מרטיטים אותו באמצעות קשת של כינור בעוד היד השנייה מקלידה את המנגינה על פני מקלדת קטנטנה. ההכלאה הזאת בין פסנתר לכינור אכן נראית כמו מוטציה מצערת של התפתחות כלי הנגינה וגם לא נשמעת נפלא במיוחד, אבל רגע המפגש איתה כתייר מוזרות מלווה בשירת מלאכים.

מדינת ישראל היא קרוב לוודאי בין המדינות המובילות בעולם במספר המוזיאונים לנפש. מאתיים המוזיאונים שלה פונים לקהל שמונה פחות משבעה מיליון תושבים. יש לנו מוזיאון לתרבות ירמוכית למרגלות הגולן, מוזיאון לכלי גיבון עתיקים בגליל, ומוזיאון טבע בירושלים בו הוצג פעם דגם של לב אנושי בגודל חדר שלם. בחדר אחר אפשרו למבקר לחוות מכת חשמל. יש מוזיאון דואר ומוזיאון לאמנות יפנית ומוזיאונים שהקימו אמנים על שם עצמם. בעין הוד ישנו אפילו מוזיאון המוקדש כולו לתיבות נגינה. מסע בעקבות מוזיאוניה של ישראל יתבע חודשים רבים. המוזיאון של זמי רביד מובא כאן כטעימה לנפלאותיהם.

איפה היינו?
תיבת הנגינה של זמי רביד נמצאת ברחוב מצפה החולה 5, הסמוך לכניסה הדרומית למטולה. ביקורים יש לתאם מראש בטלפון 04-6997073.

השד הכחול של חררדו / מוזיאון המרציפן בכפר תבור
למי, למי, יש יותר כבוד? לקזבלן, כמובן. רק מעטים זוכים לפסל בגודל טבעי, עשוי כולו מרציפן. במוזיאון המרציפן בכפר תבור זכו לכך שניים: קזבלן חשוף החזה ואלביס פרסלי ארך הפאות. מכובדים אחרים ובהם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין זכו רק לראש מפוסל. גם גיבורי טלוויזיה לא קיבלו כתפיים ממרציפן ואולי לא מגיע להם. אורנה בנאי הרי תלשה את אף המרציפן של ארז טל בתוכנית "רק בישראל" כאשר התארחה בה אמנית המרציפן המקומית ג'יליאן פלד. פסלו של טל ניצב על המדף נטול אף, לצד שלט המסביר את האירוע. אל המבקר בחדר ניבטים עוד פרצופים מוכרים: בן גוריון, שמעון פרס ואלי יצפאן, בקיצור, כל אבות האומה.

יש לא מעט סיבות להגיע לכפר תבור. ההר היפהפה והמנזר שבראשו, היין

הטוב ודנדוני הפעמונים של הפרות השבות מן המרעה. מוזיאון המרציפן מספק סיבה נוספת. פלד, ילידת בריטניה, למדה את אמנות יצירת העיסה הפלאית והפיסול בה בסיציליה. היא השלימה את לימודיה בפינות אחרות של אירופה, ואז באה אל מטעי השקד העתיקים של הגליל כדי לעבוד עם בעלה בחברת המרציפן "אופנהיימר". סגירת המפעל דווקא עוררה את הרוח היצירתית שלה. פלד הציעה לראש המועצה ולאנשי מרכז המבקרים של כפר תבור להעשיר את המושבה באתר קטן אבל מיוחד. היא עצמה פיסלה את הדמויות שבחדר התצוגה המרכזי והוסיפה עליהן שולחנות מלאים במרציפן המחופש למאכלים אחרים, מארוחות בוקר עם טוסט וחביתה ועד מגשי סושי ועוגות מפתות
.

תרבות המרציפן אינה מסתכמת בעבודותיה של אמנית אחת. זה כמה שנים נערכות במקום תחרויות פיסול במרציפן, כל אחת לפי נושא מיוחד, וכך מתמלאים מדפי המוזיאון במוצגים רעננים. לרגל תחרות "תרבויות העולם" של שנת 2005 פיסלה נופר שוקרון ראש אפריקאי נהדר שצלוחיות מרציפן מרחיבות את שפתיו ואת תנוכי אוזניו. "הבה נגילה" של טוני ארנון מציג ערבי, נוצרי ויהודי עשויים מרציפן מחוללים על הכביש החוצה את כפר תבור. תחרות "סיפורי התנ"ך" משנת 2004 הפיקה בין היתר תיבת נח מרשימה, ובתחרות של 2003 זכו דמויות מסרטי דיסני, אותן פיסל חררדו קיללאו.

השד הכחול מתוך "אלאדין" בביצועו של קיללאו הוא בפירוש כוכב תצוגת המרציפן וקורא תיגר אפילו על קזבלן שמעבר לפינה. האחראים לספר זה, רודפי כבוד בעצמם, מוכנים לעשות כל הנאֶה בעיני אמני עיסת השקד כדי להפוך לראשים במוזיאון הזה, אפילו במחיר קטימת אף, אבל לעת עתה אנחנו מסתפקים ברכישת צב עשוי מרציפן מן החנות הצמודה ויוצאים בין תפרחות השקד אל מוזיאונים מתוקים פחות.

איפה היינו?
מוזיאון המרציפן שוכן באזור התעשייה של כפר תבור בצמוד למרכז המבקרים של היקב. שלטים יעילים מוליכים אליו מן הצומת הראשי של המושבה.

מתוך הספר "ארץ הפלאות" מאת יובל בן-עמי, צילומים דניאל צ'ציק, הוצאת עם עובד

אביב בישראל - ממעוף הציפור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: