מהודו למאה שערים: שערה בכוס צ'אי

המקדש ממנו באות השערות
מקור רוב רובו של השיער המיוצא מהודו מגיע ממקדש ונקאטשוו'ארה
(Venkateshwara), בדרום מחוז אנדהרה פראדש (Andhera Pradesh). המקדש בנוי במרומי גבעת טירומאלה (Tirumala), בסמוך לעיירה טירופאטי (Tirupati), שהעניקה למקדש את שמו העממי. בקודש הקודשים של המקדש שוכן צלם האל וישנו המפורסם ביותר בהודו. את תמונת הצלם ניתן לראות מתנוססת ברוב בתי המגורים, המסעדות המקומיות והמלונות בדרום הודו. מראהו כמעט תמיד זהה; הוא ניצב על רגליו בעמידה זקופה, אך כיוון שמחרוזות פרחים כה רבות כרוכות עליו, רק כפות רגליו נראות. עיניו מכוסות כיוון שאם יגולו, עשוי מבטו לשרוף את העולם. מצחו עטור בסימן וישנו המוכר – צורת V.

לאל זה ישנה מעלה מיוחדת. נאמר עליו כי בתור אחד ממופעיו של וישנו, האל האמון על קיומו התקין של העולם, הוא מסוגל בקלות למלא כל בקשה הנשטחת בפניו. מסיבה זו זוכה המקדש לפופולאריות עצומה בקרב ההינדואים העולים לכאן לרגל מכל קצוות המדינה. במובנים רבים המקדש הוא מקום סגידה לכסף. לא אחת נדמה כי ערכו כאן עולה על ערך האמונה. כדי לספק את צורכי עולי הרגל הרבים, שמספרם מגיע לעשרות אלפים ביום, נבנתה בטירומאלה עיר שלמה שבה מוצא הצליין ההינדואי את כל שיחפש; אכסניות, מסעדות, דרשנים דתיים, חנויות מזכרות ומספרות – עליהן עוד יסופר. עולי הרגל העניים נאלצים להסתפק בלינה בטיראפוטי הסמוכה, בה נמצאים המלונות הזולים ביותר.

למרות הפופולאריות העצומה בקרב עולי הרגל ההינדואים, בודדים ביותר התיירים הזרים הפוקדים את המקום. בהיותה של הנקודה אבן שואבת ההגעה אליה קלה למדי, בדרך לדרום או ממנו. בטירופאטי עצמה ישנו שדה תעופה וממנו טיסות סדירות אל מדראס, היידראבאד, בומביי ויעדים נוספים. אוטובוסים ורכבות רבים מגיעים לטירופאטי ממדראס (Madras), מהוספט (Hospet), ממדוראי (Madurai) ולמעשה, בקישורים שונים, מכל מקום בהודו. סיורים יומיים מאורגנים, בעיקר בסופי שבוע, יוצאים מסוכנויות נסיעות שונות בהיידראבאד ומדראס. גם מקומות לינה נמצאים כאן בשפע, מלינה באולמות משותפים תמורת סכום פעוט ועד חדרים פרטיים יוקרתיים יותר.

את דרכם מטירופאטי אל המקדש עושים המאמינים באוטובוסים מיוחדים הנוסעים הלוך ושוב ללא הפסק או מטפסים רגלית במעלה גרם מדרגות אינסופי החולף תחת כמה מגדלי גופוראם מסוגננים (בשביל זה מומלץ דווקא לרדת, כשהפנים אל הנוף).

גולת הכותרת של המקדש
גולת הכותרת של הביקור במקדש היא עריכת דהארשן (Dharshan), אותה התבוננות באל ושל האל בנו. כדי להגיע אל קודש הקודשים, המקום בו מוצב הפסל נאלצים עולי הרגל לעמוד בתור אינסופי המתפתל סביב המתחם. ראשיתו של התור בין מעקות מתכת, אולם המשכו במעבר העשוי סורגים. מהצד נראים המאמינים כדחוסים בתוך כלובים מאורכים. ראוי לציין כי כדי לעקוף את התור ניתן לשלם סכום כסף לקרן המנהלת את המקדש. בתמורה, נפתחות הדלתות והתור מתקצר עד מאוד. עד כמה בדיוק? – תלוי בכמות המזומנים המוזרמת. שלטים מאירי עיניים מפרטים את מחירי קיצור התור ועלויות הטקסים השונים הנערכים לפני האל.

עבור אדם מן השורה (תרתי משמע) הדהארשן מול האל מסתכם בכך שעוד בטרם הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו ואומר "וישנו" הוא כבר נדחף הצידה והחוצה על-ידי צוות כוהני המקדש. לפעמים הם ממש מכים את המאמינים. אין במעמד קצר זה מכדי להעיב על רוחו של המאמין. אנשים רבים שעמדו בתור למעלה מיממה שלמה מתארים את ההתייצבות לפני האל כמזככת וכמרוממת. בהודו מקובל ביותר מושג הלידה השניה, המכונה דווי ג'א (Dvi Ja). בקלאסיקה הקדומה חבק מושג זה שלושת המעמדות העליונים בלבד והתייחס אל הרגע בו החל מי שנמנה עליהם ללמוד את הוודות, הכתבים המקודשים.

במרוצת הזמן הפך מושג הלידה מחדש מקיף יותר וחבק יותר אירועים בחייו של אדם, למשל השתתפות בטקסים דתיים חשובים במיוחד (למשל הקומבה מלה). ה"לידה מחדש" מתבטאת בקבלת מרות של ישות אלוהית גבוהה ובהותרת נתחים מהעבר מאחור.

כדי להגיע אל קודש הקודשים נאלצים עולי הרגל לעמוד בתור אינסופי המתפתל סביב המתחם

למה בעצם מגלחים את הראש
באופן סמלי בא התהליך הנפשי לידי ביטוי בגילוח הראש. הסרת השיער מחזירה את האדם, עד כמה שניתן, למראהו עם הלידה. בנוסף מהווה השיער המוסר התנתקות מיהירות ומחטאים שעשה האדם עד כה. את השיער הגזוז מקדיש המאמין לאותה אלוהות שבחסותה בא. בקומבה מלה מקדישים הצליינים את שערם לנהר הגנגס ומשליכים אותו למים ובטירופאטי, מקדישים אותו לאל בתיווך קרן המקדש. סביב המקדש נמצאות עשרות מספרות שכל ייעודן לגלח את ראשי המאמינים בתער.

השיער נאסף בקפידה ונמסר לכוהני המקדש. סופו להימכר ליצרני פאות ברחבי העולם ולהתגלגל בין השאר אל מרום ראשן של יהודיות חרדיות רבות. בכספי השיער המכור תומכת קרן המקדש בנזקקים, מקימה בתים לעניים וליתומים, מרכזים לאומנות ולמלאכת יד ועוד. בקרב אנשי הארי קרישנה כמו גם בעת מות אחד ההורים נוהגים מאמינים לגלח שיער ראשם למעט ציצית קטנה הסמוכה לצ'אקרת הכתר מאחור. ציצית זו, בדומה לפטוטרת של עלה, נועדה להזכיר לאדם ולסביבתו כי הוא חלק ממכלול גדול ממנו בהרבה.

כיסוי ראש נוסח הודו
בהודו, כמעט כמו לכל דבר אחר, יש לשיער שתי פנים (לפחות). שיער אישה מסמל במובנים רבים את פוריותה ואת יופייה. מסיבה זו מתהדרות רוב ההודיות הנאמנות לאורח החיים המסורתי בשיער שחור הגולש עד אחוריהן. את השיער הן מטפחות באופנים שונים, מקפידות על סירוקו ולאחר נישואיהן גם על כיסויו. ראש גלוי, בדומה למקובל ביהדות, מסמל בהודו פריצות. לכן, לא רק שיש לאסוף את השיער לצמה כל אימת שיוצאת אישה מביתה (התרת הצמה מותרת רק בפני בני המשפחה הקרובים ביותר), אלא שמבחינה מסורתית מקפידה האישה ההינדית לכסות ראשה באימרת הסארי או ברדיד נוסף.

לצד היותו של השיער סמל למיניות מתפרצת ולחושניות הוא מבטא גם את ההיפך המוחלט; את הפרישות והסגפנות. בביטויו זה לא יהיה השיער מטופח באיזושהי צורה, גם לא אסוף בצמה קלועה ומוקפדת.

שיערם של הפרושים
השיער המוזנח, הגדל פרא, הוא נחלת ראשיהם של הסאדהו, הסגפנים הפרושים. הוא מעטר את ראשם כשהוא עשוי קווצות, עשויות כך שבין אם הן מדובללות בין אם סמיכות לא ניתן להפריד ביניהן. אצל הסאדהו השיער הארוך נועד לסמל את פרישותם מהחברה ואת התעלותם מעל המקובל כיפה וכמושך. בנוסף, מהווה שיער הסגפנים סמל מובהק לעוצמות רוחניות ולתובנות עמוקות. לימים, עם פרישת הבודהיזם והג'איניזם מחיק ההינדואיזם, הוקיעו נזירי דתות אלו את השיער. גם הבודהיסטים וגם הג'אינים ביכרו את הויתור עליו. ראש נטול שיער היווה עבור הנזירים הבודהיסטיים מקור להבדלה מיתר הסגפנים.

ראש חלק היה סמל לצניעות, מה גם שהביא לטשטוש ההבדלים בין שני המינים ובין היפה למכוער. הניסיון להתחקות אחר שוויון בסיסי ולהעצימו בולט מאוד בדת הבודהיסטית, המאמינה בטוב קיומי ראשוני, שהתקלקל במרוצת הדורות. גילוח הראש מתיימר לקרב את האדם אל האחדות הראשונית הבסיסית, הקודמת להתהוות האשליות והפיצול. בקרב הג'אינים הפך הראש הקירח לחלק מהתרגול הסגפני של הנזירים. אין הם מגלחים את ראשיהם, אלא תולשים את השערות במו אצבעותיהם. כל דת – והראש שלה.