מדע פופולרי

שורקים בלה גומרה | צילום : פולדו סברין

גאיות וקניונים עמוקים, המקשים מאוד על המעבר ממקום למקום. בעבר, על מנת להגיע לכפרים שכנים נאלצו תושבי האי לטפס על מדרונות תלולים או לחלופין לרדת לחוף הים ולהגיע ליעדם באמצעות סירה. ההכרח, כידוע, הוא אבי ההמצאות, והתוצאה היתה שילידי המקום פיתחו צורת תקשורת מקורית, שאפשרה להם ליצור קשר עם שכניהם המרוחקים.
כך נולדה שפה ייחודית, המכונה אל סילבּוֹ (El Silbo). אל סילבּוֹ היא שפה שלא מדברים בה וגם לא כותבים אותה – שורקים אותה. האנשים שפיתחו אותה, אי שם במאה ה־17 ואולי קודם לכן, השתמשו בה כדי לשוחח עם שכניהם שניצבו מהעבר השני של הערוץ.
כדי לשרוק את דבריהם הם נהגו להצמיד שתי אצבעות לפה ולהסיט אותן חליפות, כשכף היד השנייה משמשת מעין וסת לקולות. למרבה הפלא, אדם המשוחח בשפה זו היה מסוגל להעביר מסרים המורכבים ממשפטים שלמים, לא רק ממלים בודדות, לטווח של שני קילומטרים ואף יותר.
החל בשנות השבעים של המאה העשרים, עם הידלדלות החברה הכפרית באי ובהשפעת החדירה של דרכי תקשורת חדשות (הטלפון, למשל), נעלמה השפה כמעט לחלוטין. כיום כבר לא שורקים בלה גומרה, ונותרו רק כמה אנשים שעדיין זוכרים את השריקה. לא מכבר פנו שלטונות האי לאונסק"ו בבקשה לרשום את אל סילבּוֹ ברשימת שפות המורשת של העולם.

איי הדיאטה
רוצים לצאת לחופשה קוסמית מדהימה באי קטן מוקף כוכבים, שהנוף בו עוצר נשימה, וגם לרדת במשקל? אם יתממש חזונה של החברה האמריקאית "אי בחלל" (Space Island Group), תוכלו לעשות זאת בשנים הקרובות תמורת סכום צנוע של 22 אלף דולר.
הרעיון של הקמת מושבות בחלל הוא ותיק למדי, אבל רק במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להופיע תוכניות מעשיות, מפורטות, שהראו כיצד ניתן להתגבר על התנאים האלימים השוררים בחלל. המודל המקובל של אותן מושבות – "איים בחלל", כפי שנוהגים לכנותן – היה דמוי גלגל ענק, שלאורך הדפנות החיצוניות שלו בנויים תאי מגורים. ה"אי", שיקיף את כדור הארץ בגובה של כמה מאות קילומטרים, יסתובב באותה עת סביב צירו ויקנה למתגוררים בו כוח כבידה מלאכותי.

הטכנולוגיה לבנייתם של גלגלי חלל מסוג זה כבר קיימת ברובה, אבל הסכומים הנדרשים לחומרי הבנייה, להטסה לחלל ולהרכבה הם אסטרונומיים. כאן בדיוק נכנסים לתמונה האנשים של חברת "אי בחלל". הרעיון שלהם הוא להפחית בצורה ניכרת את הוצאות הבנייה באמצעות שימוש במעבורות חלל שונות של נאס"א, שטסות לחלל באופן סדיר כבר עשרים שנה. כל טיסה של מעבורת חלל, אומרים בחברה, היא בזבזנית מאוד, לא רק בגלל כמויות הדלק העצומות שהמעבורת שורפת, אלא בעיקר משום שבכל טיסה מושלך מהמעבורת מְכל הדלק החיצוני שלה (שנשרף אחר כך באטמוספירה ונופל לאוקיינוס באיזור הוואי).
מְכל הדלק אי.טי (האותיות  ETהן ראשי תיבות באנגלית למכל חיצוני), המותקן בגחון המעבורת, הוא בעל ממדים מרשימים במיוחד: קוטרו כשמונה מטרים וחצי, והוא מתנשא לגובה 47 מטרים – כמו בניין בן 16 קומות. כעשר דקות לאחר ההמראה, כאשר המעבורת מגיעה לגובה של כ־320 קילומטר מעל לכדור הארץ, מסתיימת פעולתם של המנועים הראשיים, ומכל הדלק הענקי מתנתק ונפלט החוצה בעזרת רקטות זעי

איור : רותו

רות.
על פי הרעיון, האי.טי יהיו אבני היסוד של "איי החלל". מעבורת החלל תיפרד מהמכל החיצוני בנקודה גבוהה יותר, כך שהמכלים לא ייפלו לאטמוספירה, אלא ייכנסו למסלול סביב כדור הארץ. לאחר מכן תרכז אותם חללית אוטומטית קטנה לתחנת הרכבה מיוחדת, שבה יחוברו יחדיו למבנה טבעתי. 12 מכלים מחוברים ייצרו יחד מעין גלגל ענק בקוטר כ־500 מטר.
אחד היישומים הראשונים של הרעיון יהיה כנראה מלון מפואר, שיקיף את כדור הארץ ויוכל לאחסן כ־350 אורחים וחמישים אנשי צוות. בימים אלה מנסים אנשי החברה לעניין בכך חברות תיירות גדולות ובעיקר רשתות של מלונות. אחד הבונוסים שהם יציעו לאורחים, לבד מהזריחות והשקיעות התכופות ומהנוף המרהיב והמשתנה תדיר של הפלנטה שלנו, עשוי להיות הפחתת משקל. האצת המהירות של סיבובו העצמי של  המלון, כך שישלים הקפה שלמה בדקה אחת, תגרום לתחושת כוח כבידה של כמחצית מזה המצוי על פני כדור הארץ. וכך, תיירים השוקלים מאה קילוגרם ינועו בקלילות מענגת של אדם השוקל חמישים קילוגרם בלבד.
לפי ההערכות, חופשה אקזוטית בת שבועיים באי החלל תעלה כ־22 אלף דולר. זה מחיר גבוה, מודים מנהלי החברה, אבל ההנאות המזומנות לאורחים, הם מבטיחים, יהיו שלא מהעולם הזה.