עצרנו מתחת לעץ שיטה לצד הדרך לאכול ארוחת צהריים. הוצאנו קופסאות טונה וחתכנו עגבניות, ולפתע, כאילו משומקום, הופיעו חמישה גברים חמושים ברובי קלצ'ניקוב וחגורים בחרבות מעוקלות הנקראות ג'יל. לא היה איתנו מדריך מקומי אפארי, ולא יכולנו לתקשר עם האנשים בשפתם. הנהגים והמדריך שנסעו איתנו נראו מבוהלים לפחות כמונו. הם התיישבו לידנו ונעצו בנו מבטים. לא ידענו איך לנהוג. חזי אמר, "הם נראים די רעבים". בירכנו אותם בברכת "סלמה" והזמנו אותם לאכול איתנו. נרגענו כשראינו שהם מחסלים את הארוחה. אבל כשישראל ניסה לצלם אותם הם הרימו אבנים ואיימו להשליך אותן עליו. נתנו להם לסיים את האוכל והסתלקנו משם במהירות, בתקווה שהמפגשים הבאים עם בני שבט האָפָאר (Afar) יהיו נעימים יותר. בני שבט האפאר שולטים במדבר דנקיל (Danakil) המשתרע בצפון-מזרח אתיופיה לאורך הגבול עם אריתריאה. זהו המדבר הגדול ביותר לאורך השבר הסורי-אפריקאי ואחד האזורים החמים על פני כדור הארץ: בעונה החמה הטמפרטורות מטפסות ליותר מ-50 מעלות צלזיוס, ובעונה ה"קרה", שבה אנחנו טיילנו, הן מגיעות ל-37 מעלות.
מדוע בכל זאת נמשכנו, ארבעה ישראלים, לאזור המאיים הזה? ומה גרם לנו לקחת איתנו אופני הרים כאמצעי תחבורה לחלק מהדרך? התשובה מורכבת: רצינו להכיר מקרוב את שבט האפאר שעליו שמענו רבות, לצפות בתופעות הגיאולוגיות הקשורות בשבר הסורי-אפריקאי במקום שבו הן פעילות ביותר, ולבקר במכרות המלח שבצפון דנקיל, כדי לראות את שיירות הגמלים המשמשות גם היום להובלת מלח למרחקים עצומים. ואשר לאופניים – זו אהבה גדולה שאפילו הדרכים המסוכנות, החום העז והתנאים הקשים לא הצליחו להעיב עליה.
בסמרה קיבלנו את אישור הכניסה לדנקיל וחויבנו לצרף אלינו מדריך נוסף, אבו בכר אברהים שמו, שדיבר אפארית וערבית. בעזרתו יכולנו לתקשר עם בני השבט, שרובם דוברים רק אפארית. כמאה אלף אפארים חיים במדבר דנקיל. זהו שבט נווד המונה יותר ממיליון אנשים המתגוררים באתיופיה, אריתריאה, סומליה וג'יבוטי. הם הגיעו לקרן אפריקה מחצי האי ערב במאה השלישית לפני הספירה, ובמאה התשיעית קיבלו עליהם את האסלאם והטמיעו בו את מנהגיהם הקדומים.
פירוש שמם באמהרית הוא עפר, שם ההולם את תנאי חייהם הקשים. עיקר פרנסתם בגידול עזים וגמלים ובשליטה על כריית המלח. במקומות הבודדים שיש בהם מים, הם מגדלים גם פרות. למרות קרני השמש הלוהטות האפארים הולכים במדבר ללא כיסוי ראש, לעתים כשפלג גופם העליון חשוף. הופתענו לפגוש כמה נשים חשופות חזה, אף שבני השבט מוסלמים. ביד אחת הן אחזו נאדות מעור גדי מלאים בחלב שנועד לחביצת חמאה, ובשנייה – כמה ילדים קטנים. הנשים היו ידידותיות, ולרוב הסכימו להצטלם בשמחה. הגברים, לעומתן, נראו קשוחים ומאיימים, ורבים היו חמושים ברובים ובסכינים. בעבר, לפני שהורשה גבר אפארי להינשא, הוא נקרא להוכיח את אומץ לבו על ידי הריגת אדם, רצוי בן שבט עוין. קיווינו שלא יתקיימו לאחר ביקורנו באזור ארבע חתונות. בדרכנו במדבר פגשנו כמה משפחות אפאריות מורחבות שהתגוררו בסוכות קטנות ומעוגלות הבנויות מענפי שיטה ומכוסות במחצלות קנים, הגנה טובה מפני השמש החזקה. אפשר בנקל לקפל את הסוכה ולהעמיסה על גב גמל בעת הנדידה. הסוכה שייכת לאישה, והגבר הוא אורח בביתה. לרוב לגבר יש אישה אחת, אם כי יש גם מקרים של ריבוי נשים. הסוכה קטנה ואינה בנויה לאירוח, וממילא אוכל ומים אינם מצויים בשפע ויש לחסוך בהם. המזון שלהם מבוסס בעיקר על חלב ובשר, כמעט ללא תוספות, וכיבוד אורח בחלב נאקה הוא סימן של רצון טוב. אנחנו זכינו לכבוד הזה רק פעם אחת במסענו.
הצצה אל בטן כדור הארץ הטרמפיסט עם מכונת התפירה התגלה כמלווה מוצלח ביותר. הוא הכיר את האזור היטב ועזר לנו להיחלץ יותר מפעם אחת כשטעינו בדרך או כששקענו בחולות. רק אחרי שלושה ימים של נסיעה משותפת למדנו שהוא היה חבר בכנופיה רבת מעללים (השמועות סיפרו שהרג חמישה אנשים; כבוד גדול בקרב האפארים). כדי להרגיעו הבטיחה לו הממשלה הכנסה חודשית קבועה, בית ואישה. מכונת התפירה היתה מתנת הכלולות לאשתו החדשה. אנחנו השתלבנו בהסדר הממשלתי כשירות הסעה והסעדה. התחלנו את המסע צפונה לאורך השקע כשאנחנו משלבים רכיבה על אופניים בשעות הבוקר ונסיעה בג'יפ בשעות החמות ובקטעים החוליים. הדרך עברה בנוף של דקלי דום יפים והמשיכה דרך גבעות נמוכות של בזלת, להקת יענים התרחקה מאיתנו במהירות וחוּבָּרות חצו מדי פעם את דרכנו. מתוך מישורי דנקיל התנשאו הרי געש חרוטיים שלמרגלותיהם קילוחי לבה שחורה. רכבנו לדודום (Dodom), כפר קטן על גדת ואדי רחב, שמשמש נקודת יציאה להר הגעש ארטה עלה (Erta Ale). את הביקור בהר צריך לתאם עם ראש הכפר, וכך ישבנו בסוכת העץ שלו, כשכל אנשי הכפר צופים במשא ומתן שתוצאותיו ידועות מראש: "אתם יכולים ללכת לבד", פתח ראש הכפר, "אבל אני לא יודע מה עלול לקרות לכם בדרך". ניסינו להתמקח כדי לא להראות לו שאנו מסכימים מראש, אבל הוא ידע, וגם אנחנו, שלא נוכל לצאת להר בלעדיו. גם לא קל לנהל מיקוח כשקבוצה של גברים חמושים ניצבת מחוץ לאוהל ולוטשת עיניים אל הנעשה בפנים. הבנו את הרמז ושכרנו את שירותיו של עוד מדריך מקומי, מוביל וגמל שיישא את הציוד לראש ההר. בעבור הרשות להמשיך הלאה שילמנו סכום השווה לחמישים שקל (לא מעט במושגים מקומיים). ארטה עלה הוא הר שטוח, בעל שיפועים מתונים, שנוצר בעיקר מלבה שהתקררה. ב-125 השנים האחרונות הוא התפרץ שבע התפרצויות עזות, האחרונה שבהן בשנת 2017, ועכשיו מבעבעת בלועו אמבטיה של לבה. חיפוש ב-google earth מגלה שגם מהחלל רואים את פסי הלבה האדומים.
העלייה להר ארכה כשלוש שעות. הלכנו בתוך זרמי בזלת שהתקררו ויצרו צורות שונות ומשונות, כמה מהן נראו כמו צמות קלועות, ובמקומות אחרים נוצרו מנהרות כשהלבה הרותחת המשיכה לזרום מתחת לקרום העליון שהתקרר. עשבים ושיחי רותם שצמחו בשקעים שהתמלאו באדמה העידו שהאזור זוכה למנת משקעים, גם אם מועטה. עם אור אחרון הגענו לראש ההר. הילה אדומה האירה את שמי הלילה, ומשבי רוח נשאו ריחות מעיקים של גופרית. התקרבנו בזהירות אל שפת הלוע, ולעינינו התגלה מראה מהפנט: בתחתית רחשה מגמה רותחת ומבעבעת. הקרום העליון התקרר, התמצק והשחיר, אבל הוא נקרע כל הזמן, והלבה האדומה נחשפת מתחתיו ויוצרת קווי אש שתבניתם משתנה ללא הרף. מדי פעם התפרצה הלבה ושלחה גלי חום כלפי מעלה. הרגשנו שאנחנו מציצים אל תוך החומר ההיולי של כדור הארץ. נשארנו על שפת המצוק עוד זמן רב, משתאים למראה הכוח הקדמוני העצום הזה בדממה חגיגית שרק אוושת הרוח וקולות הבעבוע של הלבה הפרו אותה. רק ישראל דיבר. "מבחינתי אפשר לגמור את הטיול כאן", הוא אמר. העבודה הקשה בעולם באור אחרון הגענו אל הכפר האמד עלה (Hamed Ali) השוכן ממערב לאגם המלח אסלה (Asale). הכפר הוא תחנת הבסיס על נתיב שיירות המלח – כל השיירות מחויבות לעבור דרכו ולשלם מס לאפארים. הכפר רחש פעילות: אורחות גמלים עמוסות במלח עלו מהאגם בדרכן מערבה, אורחות גמלים ריקות באו ממערב ללינת לילה לקראת יום כרייה נוסף. הכפר מספק לכורים ולבהמותיהם שירותים בסיסיים ואפשרות להתעדכן בחדשות המקומיות.
עם שחר ירדנו למקום חניית הגמלים. הוואדי הרחב היה מלא במאות גמלים וחמורים שנחלקו לקבוצות של עשר-עשרים בהמות. המלווים התכוננו לקראת היציאה: הגמלים נקשרו ראש אל זנב, החמורים הוטענו במכלי מים. אנשי השיירות, מהם צעירים מאוד, הם בעיקר נוצרים בני מחוז טיגרי (Tigray), הנמצא ממערב למחוז אפאר. בפתח השביל העולה מן הוואדי ניצב ראש הכפר, אפארי תמיר לבוש היטב ששערו צבוע באדום, סימן להיותו חאג', ועל מצחו פנס ראש איכותי, ועל פיו יישק דבר. הוא ניהל את סדר היציאה של השיירות בשקט וביד רמה – אט-אט התרוקן הוואדי משוכניו, והשיירות נעו מערבה ונעלמו באדים שעלו ממישורי המלח. גם השמש החלה לעלות ולשלוח את קרניה החמות אל המרחבים הלבנים שאין בהם ולו נימת צל. התארגנּו לרכיבת אופניים לכיוון אגם המלח. זה נראה לנו משום מה די פשוט לרכוב אל מישורי המלח, והמדריך שליווה אותנו (שמעולם לא היה כאן) טען שאין כל קושי למצוא את הדרך. יכול להיות שכבר עייפנו מההתמקחויות האינסופיות, ואולי גם לשחצנות הישראלית היה חלק בהחלטה לא לקחת מדריך מקומי. זו היתה טעות מרה.
רכבנו בדרך נוחה לכיוון אגם המלח בליווי הג'יפים, אבל אחרי שלושה קילומטרים הקרקע הקשה הפכה למלֵחה רטובה. הג'יפ הראשון שקע עד צוואר בתוך הבוץ וכל ניסיונות החילוץ עלו בתוהו. זה היה מצב ביש סוריאליסטי שהתקשינו לראות איך ניחלץ ממנו. הג'יפ היה שקוע כל כך עמוק, ולנו לא היה ציוד מתאים לחילוץ. אפילו אבנים אין כאן. הרגשנו כמה שבירים הם החיים באזור הזה. השמש עלתה לרום השמים והחום היה בלתי נסבל. שלחנו את הג'יפ השני להזעיק עזרה, והוא חזר עם החאג' ועם חוסיין, המדריך המקומי שאת שירותיו דחינו קודם לכן. שניהם אישרו שהמצב לא קל, אבל לא הרימו ידיים. חוסיין אסף אבנים ממקום מרוחק ודחף אותן מתחת לגלגלי הג'יפ. בניצוחו של החאג' ובקריאות "אללה הוא אכבר" שצעקנו כולנו, הצלחנו לחלץ את הג'יפ מהמלחה. הדרך המהודקת ברגליהם של אלפי גמלים, כך גילינו, עברה רק כמה עשרות מטרים משם. זה ההבדל בין מי שחי במדבר ובין מי שרק חולף בו. עכשיו רכבנו על משטחי מלח נוקשים שמעליהם שכבת מים דקה. התחושה, מוזרה ומיוחדת, היתה כאילו אנחנו רוכבים על שדה קרח בתוך סאונה. הצמיגים התחככו בשכבת המלח, ומים ניתזו לכל עבר. המלח שהתגבש יצר צורות גיאומטריות דמויות משושים, והלובן היה מסנוור.
בלב המישור גילינו את אתר כריית המלח. קשה לתאר במילים את המראה: הכורים, הגמלים והחמורים התכנסו כולם על משטח המלח המסנוור במעגל שקוטרו כמאתיים מטרים, ערבוביה של אדם ובהמה. השמש הכתה בשיא חומה, אך עבודת הכרייה נמשכה ללא הרף. במלח נכרו סדקים, ובאמצעות מוטות עץ שנתחבו אליהם הופרדה שכבת המלח העליונה. השכבה שהופרדה נוקתה ונחתכה באמצעות גרזנים לבלוקים, שישה קילוגרם כל אחד. הבלוקים נקשרו בחבילות של שמונה והועמסו על הגמלים, כל גמל נשא מאה קילוגרמים של מלח. זאת היתה עבודת הכפיים הקשה ביותר שראינו אי פעם: רוב הכורים עבדו ללא כיסוי ראש בשמש הקופחת ובחום הנורא, והמלח פצע את הידיים ואת הרגליים החשופות. הם אכלו רק לחם יבש ושתו מים מנאדות עשויים מעור. השכר החודשי של כורה מלח הוא 400 ביר, כמאתיים שקלים. מכאן יובילו שיירות הגמלים את המלח מערבה, כמה מהן ימשיכו עד עיר המחוז מקלה (Mekele) במסע מפרך של 240 קילומטרים הכולל חציית מעבר הרים בגובה 2,350 מטרים. מוליכי השיירות הולכים לצד הגמלים ולא רוכבים עליהם; אוכף הגמל במדבר דנקיל שונה מזה המוכר לנו מאזורנו – הוא מוארך ואינו מותאם לרכיבה, אבל מאפשר קשירת ציוד אליו. אם באזור אגם המלח נמכר בלוק מלח תמורת שני ביר, בשוקי מקלה מחירו כבר עולה לעשרה ביר. פטריות מלח באדום וירוק
דאלול הוא אחד המקומות המרהיבים ביותר במדבר דנקיל. יש בו מאות ואלפי נביעות מים רותחים, עשירים במינרלים כמו גופרית ותחמוצות ברזל. כשהמים מתאדים, המינרלים מתגבשים ויוצרים גן פסלים צבעוני להפליא: פטריות כמו אלה הנוצרות בים המלח, אלא שכאן הן בצבעי אדום וירוק, וגבישים דמויי אלמוגים בצהוב וכתום עז, שנוצרו במשך אלפי שנים. פסענו בזהירות, נזהרים לא לפגוע ביצירות המופת של הטבע. זהו לבו של שקע דנקיל, והפעילות הגיאותרמית לא מפסיקה בו לרגע. הגענו לקצהו הצפוני של המדבר – אמנם לא סוף המסע, אבל בלב היתה תחושה של סיום. כל כך רחוק, כל כך בודד, כל כך יפה. הגיע הזמן לחזור לאדיס אבבה. יצאנו מהמדבר וממחוז אפאר אל הארץ הנושבת, מחוז טיגרי. פה ושם עוד ראינו שיירות גמלים עמוסות במלח מטפסות במעלה הדרך התלולה, נושאות איתן את הסבל והעוז האנושי של המדבר נורא ההוד אל השווקים של מקלה.
לחצו להגדלה חזי יצחק – פיזיקאי, עובד במכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ורוכב על אופניים במדבריות הארץ והעולם; ישראל קיסר – מהנדס, צלם ואוהב טיול; עוד השתתפו במסע: אורי פולישוק ואילן שוהם. |
