מגידו: על במת ההיסטוריה

אני רואה לרגע את ברוס וויליס מגיח מאחורי התל. על פי התסריט ההוליוודי, מצליח הגיבור להושיע את האנושות מאסטרואיד ענקי שמאיים על כדור הארץ. אבל ההתרחשות הזאת נראית כמשחק ילדים לעומת קרב האדירים שאמור להתרחש כאן לפי תסריט יום הדין עמוס הדימויים והאלגוריות שבחזון יוחנן, בספר ההתגלות שבברית החדשה. הספר חובר כנראה בסוף המאה הראשונה לספירה, כשהאימפריה הרומית רדפה את הנוצרים הראשונים, ונראה שעל רקע זה תוארה מלחמת עולם בין צבאות השמים לגייסות של מלכי האדמה המוּנעים על ידי השדים. במהלך הסיור בתל אני עתיד ללמוד שתל מגידו הוא נייר הלקמוס של האירועים המרכזיים, הן המקומיים והן הבינלאומיים, שהתרחשו באזור הזה של הלבנט באלפי השנים האחרונות. עוד אבין שלמרות החפירות הנרחבות שנערכו בו משנת 1903 ואילך, תל מגידו אוצר בתוכו הרבה יותר חידות ושאלות מאשר תשובות.

לא קל להיות חשוב
אם נדבר במונחים מתורת השיווק, מגידו היא בלי ספק אחד המותגים החזקים ביותר בהיסטוריה התרבותית של האזור שלנו. היא מוזכרת כמעט בכל מקור קדום, החל במקרא ובברית החדשה, וכלה במקורות מצריים, חיתיים, אשוריים ואחרים. במשך כמעט 7,000 שנות היסטוריה, אתר מגידו נבנה ונערם, עיר על עיר, לפחות 25 פעם. אני עוצר את הרכב קצת לפני צומת מגידו ושואל את נורמה למה דווקא מגידו. "בגלל כסף

הארכיאולוגית נורמה פרנקלין בתל מגידו | צילום : עמי בן בסט

ואינטרסים", היא עונה לי, "זה הכול. בזמנים קדומים הנחו שני שיקולים עיקריים את בניית הערים באזורים שלנו: מיקום אסטרטגי ומקורות מים". במגידו התקיימו שני התנאים הללו במלואם: באזור יש מעיין עשיר שהשקה את תושבי העיר במשך אלפי שנים, והמיקום — מושלם.
ארץ ישראל הקדומה היתה מעין פרוזדור צר וארוך שחיבר בין הציביליזציות העתיקות ששגשגו בראשית ההיסטוריה באזור מסופוטמיה ומצרים. עם התפתחות הכתב והמסחר החלה תנועה ערה של בני אדם וסחורות בשני הכיוונים. הסוחרים שיצאו מהממלכה המצרית הקדומה למשל, הלכו לכיוון אל־עריש ועזה, משם הצפינו לכיוון יבנה, אפק, טול כרם וג'ת, עד לאזור קיבוץ ברקאי של היום, שם פנו מזרחה לעבר הירדן, ובסופו של דבר הגיעו לארצות הפרת והחידקל.
במסלול הזה צעדו במשך אלפי שנים שיירות ארוכות של אנשים, והן העשירו את הערים הגדולות שעברו בדרך בידע ובסחורות. אבל למיקום על אם הדרך היו גם חסרונות: הערים שחלשו על הדרך שימשו לעתים תכופות יעדים לתקיפות של גייסות מקומיים או של צבאות האימפריות ששטפו את האזורים הללו פעם אחר פעם, ובדרך הרסו כל מה שנקרה בדרכם.

לכרוך את דפי ההיסטוריה

העדויות הראשונות לקיומו של יישוב במגידו, מקורן כמעט בשחר ההיסטוריה, בתקופה הכלקוליתית שבה החקלאות היתה עדיין צורת חיים עיקרית. מאוחר יותר, בתקופת הברונזה, התחיל באזור כולו תהליך מואץ של עיור, והוא התבטא בהופעת ערים מבוצרות, בהן מגידו. ארכיאולוגים והיסטוריונים מתקשים להחליט באשר לזהותם של העמים שאכלסו את הערים הקדומות הללו. פרנקלין: "כל מה שאנחנו יכולים להגיד במידה רבה של וודאות הוא שבתקופת הברונזה הקדומה, לפני כ־4,000 שנה, מגידו כבר היתה עיר מדינה עשירה וחזקה די הצורך כדי שיתחשבו במעמדה".
קל להבין את מצוקת הארכיאולוגים. התל הוא ערמת עפר בגובה של כשישים מטר, והיא מכילה אוסף עצום של שרידים המייצגים אלפי שנים. הדבר דומה לחלקי דפים ישנים וקרועים המפוזרים על הקרקע. אמנם כתובה בהם על

שלט הסבר על התל. הממצאים הרבים שנחשפו בתל הם כקרעי דפים הפזורים על הקרקע, וכדי לקרוא את העלילה הכתובה בהם על הארכיאולוגים לכרוך אותם כסדרם צילום : עמי בן בסט

ילה מרתקת, אך כדי לקרוא בה יש לכרוך תחילה את הדפים כסדרם. הכורכים במקרה הזה הם הארכיאולוגים. ראיה לקשיי הכריכה הם חילוקי הדעות שנתגלעו בין הארכיאולוגים שחפרו ושממשיכים לחפור בתל מגידו, בנוגע לתיארוך הממצאים שנחשפו בתל ומשמעותם. לעניין זה יש חשיבות כפולה ומכופלת, שהרי אין מדובר רק בראשית ימיה של הציביליזציה ממזרח לים התיכון, אלא באחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה שלנו כעם, זו הידועה כתקופת המקרא. באמצע האלף השני לפני הספירה מתחולל במגידו מאורע דרמטי. קונפדרציה של מלכים כנענים מחליטה למרוד בהגמוניה המצרית ונוחלת מפלה מוחצת מידי גֵיסותיו של המלך המצרי, פרעה תְחוּתְמוֹס השלישי. הקרב שהתחולל ביניהם הוא הקרב המתועד הראשון בהיסטוריה האנושית, ותיאורו מופיע בכתובות ניצחון שנמצאו במקדשי כרנך במצרים עילית. על פי התיאור, תחותמוס מצליח להביא את פרשיו בתוך 11 יום מעזה עד לאזור מגידו. זמן קצר לפני ההסתערות הוא עוצר כדי לטכס עצה עם הגנרלים שלו באשר לניהול הקרב. מבין החלופות המוצעות לו הוא בוחר להתקדם בדרך הראשית דווקא (ואדי ערה של היום), וכך להפתיע את המורדים שציפו שיבצע איגוף.

קרוב ל־3,500 שנה אחר כך מגידו משמשת זירה לקרב מכריע לא פחות. בשנת 1918 מניע הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי את פרשיו ממצרים למגידו, ובקרב נועז הוא מביס את הצבא העות'מאני ומשלים את כיבוש ארץ ישראל. חובבי סמליות ישמחו ודאי לדעת שקרב זה היה קרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה. זמן קצר אחרי כן קודם אלנבי לדרגת פילדמרשל וקיבל מן המלך תואר לורד. או אז ביקש להיקרא לורד אלנבי של מגידו.

של מי האורוות האלה לעזאזל

אנחנו ממשיכים להסתובב בין הריסות התל עד לחלק המזרחי, שבו נקודת תצפית יפה. התל הוא שער כניסה יאה לעמק יזרעאל, ונשקפים ממנו רכס הגלבוע, גבעת המורה, הרי נצרת, וכמובן הר תבור. נורמה מצביעה על שרידיו של מזבח מפואר ומתקשה להסתיר את התלהבותה. ארכיאולוגים מדברים בשפת האבנים. סימנים שאינם אומרים לנו דבר, מספרים להם עלילות מופלאות. המזבח הוא שריד של פולחן מתקופה הברונזה הקדומה, ולידו נמצאו גם שרידי עצמות של חיות שהוקרבו כאן.
מנקודת התצפית אנחנו מבחינים גם בשרידי האורוות הצפוניות, שהסיפור עליהן טלטל את הארכיאולוגים הישראלים במשך עשרות שנים, ונדמה שטרם הגיע לקצו. הפרשה מתוארת באופן מרתק ב"ראשית ישראל", ספרו של הארכיאולוג פרופ' ישראל פינקלשטיין, אחד ממנהלי משלחת חפירות מגידו של אוניברסיטת תל אביב (המשלחת הבינלאומית של אוניברסיטת תל אביב חופרת במגידו מאז שנת 1992. את המשלחת מנהלים הפרופסורים דוד אוסישקין וישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת
תל אביב וברוך הלפרין מהאוניברסיטה של מדינת פנסילבניה).
בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים חפרה בתל משלחת מאוניברסיטת שיקגו וגילתה שני ריכוזים גדולים של מבנים. כל מבנה חולק לשלושה מרחבים ארוכים וצרים

שהופרדו זה מזה במחיצות נמוכות של עמודי אבן ובשקתות. המבנים זוהו כאורוות ונתפסו בעיני המגלים האמריקאים כסימן מובהק לעושרה של מלכות שלמה. ואולם, הארכיאולוג פרופ' יגאל ידין טען שתיארוך האורוות הוא לימי אחאב שמלך על המלכות הצפונית בתחילת המאה התשיעית לפני הספירה. פרופ' פינקלשטיין העלה בספרו תיארוך שלישי, ולפיו נבנו האורוות בימיו של המלך ירבעם השני, במאה השמינית לפני הספירה. מכל מקום, אחת הבעיות היתה שבמבנים לא נמצאו כל פריטים הקשורים בסוסים או במרכבות. היום נראה כי הסיבה לכך קשורה בצבא האשורי שהשתלט על העיר וניקה את המבנים ביסודיות.  בתקופה זו עומדת מגידו לפני סיום פרק נוסף בעלילות הדרמטיות שלה. בשנים 732־733 לפני הספירה תִגְלַת פִלְאֶסֶר השלישי מלך אשור כובש בסערה את שטחי הממלכה הצפונית, ומגידו הופכת לבירה של פרובינציה אשורית. שנים אחר כך, בערך בשנת 610 לפני הספירה, חוזרת העיר ועולה לתקופה קצרה על במת ההיסטוריה: המחבר של ספר מלכים ב' מתאר בלשון יבשה כיצד פרעה נְכֹה מגיע ממצרים כדי לסייע לאשור במאבקה באימפריה העולה של בבל. בדרך הוא עובר במגידו והורג שם בנסיבות עמומות את יאשיהו מלך יהודה. בגרסה המורחבת שבדברי הימים ב' מתרחש במגידו קרב של ממש בין שני המלכים.

ירדנו אל בורות המים

הסוכרייה של הסיור בתל מגידו – לפחות בעבורנו, המבקרים המודרניים – היא בלי ספק מפעל המים הגדול. בתל מגידו, כמו בחצור ובמקומות אחרים, נאלצו אנשי העיר להכין מעבר בטוח מתחת לפני הקרקע אל המים שנבעו מבארות מחוץ לעיר. פרנקלין מובילה אותי אל פתחו של פיר עמוק, והוא מוריד אותנו בסיוע מדרגות מודרניות לעומק של יותר משלושים מטר, עד למצע סלעי. משם לוקחת אותנו מנהרה אופקית, שהיא גבוהה ורחבה דיה כדי להכיל כמה אנשים במלוא קומתם, לאורך כמה עשרות מטרים, עד למערה טבעית בשולי התל.
אני עוצר לרגע ומדמה בעיני רוחי את תמרות האבק הסמיך ואת רעש המחפר ההידראולי הנוגס בעפר ובסלעים בחריקת שיניים. המציאות היתה שונה כמובן. המנהרה נחפרה על

מגידו, 1964: פאולוס השישי, האפיפיור הראשון שביקר בישראל, נפגש עם נשיא המדינה, זלמן שזר, ועם ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול. במהלך ביקורו הגיע האפיפיור גם לירושלים ולנצרת, אך מאחר שהבירה היתה מחולקת ומאחר שחשיבותה הדתית של נצרת נוצרית בעיקרה, נקבעה הפגישה ההיסטורית במגידו, אתר שחשיבותו רבה הן לנוצרים והן ליהודים | צילום : פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

ידי אנשים עתירי ידע ודמיון, שלא זו בלבד שידעו לחפור בכלים ובטכנולוגיות שאינן ידועות עד היום, אלא שאף כיוונו את המנהרה בדיוק למקום שרצו.  מתי נבנתה המנהרה הזאת? גם לכך יש כמה גרסאות. משלחת החופרים מאוניברסיטת שיקגו שחשפה את הפיר תיארכה אותה לתקופת הברונזה המאוחרת, בסביבות שנת 1,300 לפני הספירה. פרופ' יגאל ידין סבר כי המפעל האדיר נבנה על ידי המלכים של בית עומרי שמלכו במאה התשיעית לפני הספירה (מלכי בית עומרי, בעיקר עומרי ואחאב, זוכים לדימוי רע במקרא, אך דווקא הם נתפסים בעיני הארכיאולוגיה המודרנית ככאלה שהובילו את ממלכת ישראל להישגים חסרי תקדים והפכו את הממלכה בזמנם למעצמה בעלת השפעה באזור כולו). פרופ' פינקלשטיין סבור שמפעל המים נבנה בתקופה מאוחרת יותר, אולי בתקופת המלך יואש או ירבעם השני. נורמה פרנקלין פונה דווקא לתקופות קדומות יותר ומייחסת את התחלת הבנייה לברונזה התיכונה, בסביבות 1,600 לפני הספירה. חישוב מהיר מלמד שמדובר במרווח זמן של למעלה מ־800 שנה בין ההערכות השונות באשר לגילה של מערכת המים. גם עובדה זאת מלמדת שמגידו ממשיכה לשמור על סודותיה עמוק במעבה האדמה, וכי נותר עוד הרבה מה לחשוף.