מבצר עתלית – לשחרר את היהלום

בתקופה הצלבנית לא נכבש מבצר עתלית מעולם. בשנת 1220 צר עליו במשך שבועיים נסיך דמשק אלמליכ אל־מועזם, אך נסוג מבלי שהצליח לכבוש את המבצר. בשנת 1227 ניסה גם פרידריך השני, "מלך ירושלים", לכבוש את המקום, אבל האבירים כלאו אותו בעורמה, והוא שוחרר רק לאחר שהבטיח להשאיר את המבצר בידי המסדר. בשנת 1256 הטיל הצבא הממלוכי, בפיקודו של בַּיְבַּרס, מצור שנמשך כ־26 שנים, וגם הוא לא הצליח. רק ב־1291, לאחר נפילת עכו, הבירה הצלבנית השנייה אחרי ירושלים, נטשו הנצורים את המבצר בספינות. חלפו שישה שבועות נוספים, עד שהממלוכים גילו כי המבצר ננטש.

המבצר נכבש לראשונה, ללא קרב, בתחילת שנות החמישים. הכובש – צה"ל, שהפך את המבצר לבסיס אימונים סודי, כנראה בשל סיבות הדומות לאלה שגרמו לטמפלרים לדבוק במקום: מפרץ טבעי נסתר מעין, חצאי־איים קטנים ומפרצים חוליים, שנוצרו כתוצאה מבליית רכס הכורכר החופי על ידי גלי הים. שנים רבות מתנהל ויכוח לגבי עתידו של המבצר בין צה"ל לגופים שונים, כמו מינהל מקרקעי ישראל ורשות העתיקות. גופים אלה רואים בהפקעת האתר לצרכים צבאיים נישול של הציבור הישראלי מנכס ייחודי של תרבות ונוף.

מנגד היו גם גורמים, בעיקר כאלה הקשורים לחיל הים, שטענו כי דווקא בזכות מניעת הגישה לשטח, זכו השרידים והנוף לשימור טוב יותר מזה שזכו לו אתרים דומים ברחבי הארץ.

גם אם טענה זו נכונה – והיא שנויה במחלוקת – עדיין ראוי להעלות את השאלה, מה משרת טוב יותר את האינטרסים של תושבי המדינה בהווה ובעתיד: השארת השטח בידי הצבא או מתן אפשרות לפיתוח מבוקר במקום, תוך שימור השרידים הארכיאולוגיים.

בקשתנו לתגובת משרד הביטחון, שבה תפורט עמדת הצבא בסוגיה, נענתה במשפט לקוני: "צה"ל ממקם את מחנותיו בהתאם לשיקולים צבאיים וצרכים בטחוניים, המאושרים סטטוטורית על ידי הגורמים המוסמכים".

מטבעות זהב ומים חיים
אחרי מסע הצלב השלישי (1189־1192), גבר לחצם של המוסלמים על גבולות הממלכה הצלבנית במזרח, והיא נדחקה לערי החוף המבוצרות של ארץ ישראל. בתקופה זו, אחרי שאיבדו את ירושלים, היתה עכו לבירת ממלכת הצלבנים. התחרות עם מסדרים צלבניים אחרים והעדר גישה נוחה לספינות הסוחר של המסדר הניעו את הטמפלרים להקים לעצמם את מבצר עתלית. במהלך חפירת היסודות הם נתקלו באוצר מטבעות זהב ובמעיין מים חיים, והאמינו כי אלה הם אותות משמים.

להבדיל מביצורים צלבניים אחרים ברחבי הארץ, אשר נבנו על שרידי מבנים איסלאמיים קדומים, תוך שיקומם והתאמתם לצורכיהם, תוכנן מבצר עתלית ונבנה מראשיתו ועד סופו על ידי הצלבנים. אבני הבנייה נחצבו ברכס הכורכר המקומי והובלו למקום באמצעות פרדות. בעת החציבה, הקפידו הצלבנים

להבדיל מביצורים צלבניים אחרים בארץ, שנבנו על שרידי מבנים איסלאמיים, נבנה מבצר עתלית מראשיתו ועד סופו בידי הצלבנים צילום: גיורא נוימן

להשאיר קיר תלול וזקוף ברכס הכורכר, לאורך מאות מטרים, שבו ארבעה מעברים מוגנים בעמדות שמירה.

קיר זה היה קו הגנה ראשון, שנועד לבלום התקפה צפויה של פרשים ממזרח. כקו הגנה שני שימשו "חומת הים" וחפיר יבש, אשר נמשכו מהחוף בצפון ועד חוף המפרץ בדרום, וניתקו בכך את חצי־האי והמבצר מהעורף היבשתי. חומה ובה שלושה מגדלים גבוהים, שאחד מהם השתמר עד ימינו, שימשה כקו הגנה שלישי. חומה עבה נוספת עם מעברים גבוהים שהותאמו למעבר פרשים, ובה שני מגדלי עוז (מגדלים בתוך המבצר ששימשו לניהול קרב הגנה), השלימה את מערך הביצורים. מאחורי הביצורים נבנתה מערכת מורכבת ומפוארת של אולמות ענקיים, כנסייה מתומנת – כמקובל אצל הטמפלרים – אורוות, מחסנים ומתקנים אחרים.

כ־100 שנה לפני בניית המבצר הוקמה מצודת דוסטרי, ובה ישב חיל מצב מצומצם של אבירים, שתפקידו היה להגן על עוברי אורח ושיירות מפני שודדים. המצודה נבנתה מעל לקניון צר ותלול שיוצר נחל אורן, החוצה את רכס הכורכר, ומכאן שמה: Districtum Destroit, "מצודת המיצר". המצודה נהרסה בזמן המצור שהטיל אל־מועזם. במהלך התקופה העות'מאנית נמכרו אבני המקום ושימשו לבנייה בערי החוף, ואם לא די בכך, רעידת האדמה הקשה של 1837 גרמה נזקים כבדים נוספים.

כפר טבוע ובאר עתיקה
באיזור עתלית קיים שילוב מרשים של ערכי טבע, נוף וארכיאולוגיה. בנוסף לשרידי המבצר והמצודה הצלבניים ולשרידים קדומים אחרים (קברים מתקופת הברונזה התיכונה, יישוב פיניקי), משופע האיזור בשרידים ארכיאולוגיים תת־ימיים ייחודיים מתקופות שונות: על קרקעית הים במפרץ הצפוני נתגלו שרידיו של כפר מהתקופה הניאוליתית הקדם קרמית (כ־6,000 שנה לפני הספירה). שניים מהממצאים המעניינים שנתגלו בכפר היו מיתקן פולחני עשוי ממצבות אבן גדולות ובאר מים הנחשבת לעתיקה מסוגה בעולם.

בחופו הצפוני של הכף נתגלו שרידי נמל מהתקופה הפרסית, ובו שוברי גלים, רציפים ומבנים. נמל זה הוא הנמל הפיניקי השמור ביותר שהתגלה בארץ. במפרצי עתלית ובשטח הנמל נתגלו גם שרידים של כלי שיט טרופים מתקופות שונות, בהם חרטום עץ של ספינת מלחמה הלניסטית, עוגנים, חרבות צלבניות ותותחי ברונזה מהתקופה העות'מאנית.

במקום גם כמה אתרי מורשת מראשית ההתיישבות הציונית: המושבה עתלית, מחנה המעפילים וחוות אהרונסון. על רכס הכורכר נמצאת שמורת הטבע של צומח הכורכר, ובה גם מצודת דוסטרי, מחצבות הכורכר וקניון נחל אורן, ששפכו משמש אחד מאתרי ההטלה האחרונים בארץ של צבי הים. בסמוך למצודה נמצא מאגר מים מקורה של מחנה המעפילים, המשמש היום כמצפור (מצפה לימור).

נכסי תרבות ונוף
למרות הריכוז הייחודי של מוקדי עניין, לא זכה האיזור לתכנון הולם ולמיצוי האפשרויות הגלומות בו. מחנות צבא, מפעלי תעשייה והתיישבות קיבוצית ניתקו את העיר מקו החוף ומהאתרים העיקריים. המשרד לאיכות הסביבה הפך את המפרץ הצפוני של עתלית לאתר ארצי לפינוי פסולת.

תוכניות המיתאר הארציות עוסקות בעתלית באופן שטחי למדי, ומייעדות את איזור המבצר ואת חצי־האי לשמש גן לאומי. במסמך המדיניות מטעם משרד הפנים לתכנון החופים, הומלץ על השארת כל השטח הימי של עתלית כ"טבעי פתוח", ועל הסדרת השטחים החוליים לחופי רחצה בלבד.

בימים אלה שוקד מינהל מקרקעי ישראל על הכנת תוכנית אב לעתלית, שבה ייחרץ גורלו של נכס לאומי זה. המתכננים מציעים להפוך את עתלית, על חופיה ומפרציה, לעיירת תיירות בסגנון ים־תיכוני. עיקרי התוכנית: פינוי מחנות הצבא, הקמת מתחמי מלונאות ונופש, חיבור מרכז המושבה ותחנת הרכבת למפרץ עתלית באמצעות רחוב ים־תיכוני עם שטחי מסחר, מסעדות ומגורים.

להערכתנו יש לתת את הדעת לאופיו המיוחד של האיזור ולנכסי התרבות והנוף שבו, ולשלבם במהלך התכנון. יש לדאוג לגישה חופשית של הציבור אל חופי הים והמפרצים, לא להתיר הקמת מוקדי תעשייה ומסחר בקו החוף ולא לאפשר בנייה במרחק של פחות מ־100 מטרים מקו החוף. בעיקר חשוב לשמור על המראה הפתוח והנוף הנשקף אל הים והמבצר, לטובת אזרחי ישראל, חוקרים, תיירים ולמען הדורות הבאים.