אייל ברטוב ואני מכירים מאז שנות השמונים כאשר שנינו הדרכנו טיולי ספארי בקניה. אייל היה כבר מדריך ותיק בעל ידע רב, וצלם טבע ששמו הלך לפניו, כאשר אני הצטרפתי לעושים במלאכה.
אייל ואשתו טל הפיקו ביחד סרטי טבע מעולים. הוא אמון על הצילום והעריכה, היא על כתיבת התוכן והקריינות. אני קראתי להם אז בחיבה: ג'ון ואלן רוט, שהיו דוגמא ומופת עבורי לזוג צלמים שחי וצילם סרטי ספארי מעולים בשמורות הטבע של אפריקה. הזוג הקנייתי צילמו למשל את הסרט המיתולוגי 'שנת הגנו' העוקב אחר נדידת עדרי הגנו בשמורות הסרנגטי בטנזניה והמסאי מרה בקניה.
אהבתי לצפות בסרט טבע שלהם שנקרא Two in the bush בו נחשפנו אל חייהם הבלתי שגרתיים בביתם לחוף אגם ניוואשה, ואל עבודת הצילום היצירתית שלהם בשמורות הטבע. לנו לא נותר אז אלא לפנטז על חיים שכאלו. בארצנו הקטנטונת אייל וטל ברטוב הם האנשים שחייהם הכי דומים בעיני לזוג ממזרח אפריקה.
כאשר רציתי להוסיף תמונות מקצועיות מן המסתור ליד בריכת המים של סיליה בעזוז, פניתי לאייל. הוא סיפר לי שהעביר שעות רבות במסתור, ושלח לי תמונות של פראים שועלים וקטות לעטר את הבלוג שלי.
שבוע לאחר מכן השאיר לי אייל הודעה שהוא וטל מגיעים לעזוז לסופשבוע רומנטי שפירושו הוא והיא המצלמה וחיק הטבע. הצעתי להצטרף אליהם ולתת להם מניסיוני פה במקום, שהרי אחרי חודש בעזוז אני כבר נחשב, לפחות בעיני עצמי, לאחד שבקיא במרחבי המקום… נו, פחות או יותר.
כאשר רציתי להוסיף תמונות מקצועיות מן המסתור ליד בריכת המים של סיליה בעזוז, פניתי לאייל. הוא סיפר לי שהעביר שעות רבות במסתור
ביום שישי בשבע בבוקר כבר שתינו ביחד קפה שחור בגינת הקרוואן סביב השולחן הקטן ופנינו אל המדבר. תחושה חמימה של תחילת ספארי כמו פעם אפפה אותנו. סיימנו את הקפה, עלינו לג'יפ המדוגם של אייל, הוא ליד ההגה, אני בתפקיד הצופה לידו, וטל הדירה את עצמה למושב האחורי ברוח הימים האלו. יצאנו לשטח וכיוונתי את אייל אל גדת נחל ניצנה, למקום בו עקבתי אחר חוברה יומיים לפני כן. שמש חורפית מהולה בצינת בוקר, ואוויר צלול ונפלא, ליוו אותנו והמתינו בסבלנות מדברית לצילומים.
החוברות הן עופות קרקע ארוכי רגליים, גמישי צוואר וכבדי גוף, כמו יענים קטנות. במהלך השנה הן נוהגות להסתתר מבני אדם בין שיחי המדבר, ולו רק בגלל חיבתם של הבדואים לבשרם. בחודש פברואר הכל נשכח, הזכרים מאמצים את 'עקרון ההכבדה' שקבע החוקר אמוץ זהבי, עולים אל ראשי הגבעות, מפדרים את נוצות החזה השחורות לבנות למעיין כתר הדור ובולט למרחוק, פוצחים בריקוד חיזור בצעדי ריצה, ומתפארים בעצמם כמו טווסים גאים.
לא חלפו להן עשר דקות וכבר זיהינו מרחוק זכר גאה עומד על גבעה ומותח את צווארו לשמיים בהכרזה על זכריותו, אומץ ליבו וכשירותו להעניק גנים מוצלחים לצאצאיו. אייל התקרב מעט עם הג'יפ, הרכיב מנשא עץ שהתלבש על דלת הרכב וחיבר מצלמה עם עדשה באורך הגלות. על הצג הופיע החוברה במלוא הדרו, כאילו אני מביט בו במשקפת. מרגע זה במשך שעתיים שלמות עקבנו אחריו, צופים ולומדים את צעדי הריקוד, מצלמים ומתפעלים מהדבקות וההשקעה של הזכר בחיזור אחר הנקבות שמתחבאות וצופות בו בסתר.
ואז היא הגיעה. בסריקה במשקפת הבחנו בנקבה הולכת שפופה בנחל ניצנה בין השיחים, חוצה את דרכו של הזכר ההדור ושניהם ביחד נעלמו מעבר לקפל קרקע כמו בסרט הוליבודי ישן. הסבלנות משתלמת, גם זוג החוברות וגם אנו המציצנים, יצאנו מסופקים מהבוקר הרומנטי הזה.
החוברות הן עופות קרקע ארוכי רגליים, גמישי צוואר וכבדי גוף, כמו יענים קטנות. במהלך השנה הן נוהגות להסתתר מבני אדם בין שיחי המדבר, ולו רק בגלל חיבתם של הבדואים לבשרם. בחודש פברואר הכל נשכח, הזכרים מאמצים את 'עקרון ההכבדה' שקבע החוקר אמוץ זהבי, עולים אל ראשי הגבעות, מפדרים את נוצות החזה השחורות לבנות למעיין כתר הדור ובולט למרחוק, פוצחים בריקוד חיזור בצעדי ריצה, ומתפארים בעצמם כמו טווסים גאים
במשך שעתיים שלמות עקבנו אחריו, צופים ולומדים את צעדי הריקוד, מצלמים ומתפעלים מהדבקות וההשקעה של הזכר בחיזור אחר הנקבות שמתחבאות וצופות בו בסתר