בסוף היום נותרתי לבד בנוף קדומים. השמש שקעה ושעת דמדומים ארוכה נחה על המדבר. דרך עפר טובה חצתה את אפיק נחל פארן, נסעתי לאט גומע את המרחבים דרך עיני אל לבי, מזון לנשמה. משאית ארוכה הזדחלה מולי והעלתה ענן אבק שסר מהדרך עם הרוח. טנדר לבן עקב אחריה והנהג נפנף לי לשלום. בטח קבלן שסיים עוד יום עבודה בבסיס נידח ונמצא בדרך מסוף העולם הביתה, מביא פרנסה, מקבל אשה, קירות, ארוחה חמה, טלוויזיה, ילדים. שלט ירוק כיוון אותי אל חניון לילה בארות עדה. מעגל אבנים מפויח סימן מדורה מלפני ימים ספורים. עצרתי במישור למרגלות צוקי אבן חול. אור אחרון צבע באדום שהתחלף לשחור את ההרים, מותיר שמיים כהים פחות עם אינספור כוכבים. חום המדבר נמוג אל קרירות נעימה. אני פותח כיסא ברזנט, מתרחק מעט ומתיישב עליו. מבט אל הג'יפ הלבן, הקרוואן שמפיץ אור לדים סביבו, על רקע שמיים כהים והר כהה עוד יותר. לבד במדבר, זמן למחשבות.
אור אחרון צבע באדום שהתחלף לשחור את ההרים
אפשר לומר שאני מנפגעי הקורונה למרות שאיני חש שכך הוא הדבר. אפשר לומר שאני מהנפגעים האנושים ביותר שהותירה אחריה הקורונה, למרות שלפעמים אני חושב שאני בר מזל מאין כמוהו. באמצע חודש מרץ השתנו חיי מהקצה אל הקצה. באותו יום חמישי הוצאתי לחל"ת את כל עשרים העובדים שלי לזמן בלתי מוגדר. המולת המשרד, מילוי הטפסים, החברות והחיבוקים שעפו באוויר יצרו את הרושם שיוצאים לטיול שנתי, והאמת היתה שרק שבוע לפני כן חזרנו מטיול חברה מקסים בגיאורגיה. בשבע בערב שכחה ההמולה ונותרנו לבדנו, שמחה אשתי לשעבר ושותפתי לחיים ולחברת הטיולים שלנו, אקו טיולי שטח, ואנוכי. חיבקנו זה את זו ובכינו. בכינו על נפילת האימפריה הקטנה שלנו, על אקו, חברת הטיולים לחו"ל המדהימה שבנינו בעשר אצבעותינו במשך עשרים וחמש שנים. על הקשר הנפלא והחברי עם עשרות המדריכים, אנשים טובים שאהבו לעבוד איתנו. בכינו על הצוות הנפלא שגיבשנו במשך שנים בעמל רב שכעת שלחנו אותם הביתה.
הר כרכום. יתכן וזה הר סיני?
בהתחלה עוד קיווינו שזו עצירה זמנית ותיכף, עוד מעט, הכל יחזור להיות כמו פעם. אבל הימים והחודשים חלפו ועברו
וההרגשה של להגיע למשרד שפעם, לא מזמן, שקק חיים ונסיעות מופלאות לכל רחבי העולם, ולפגוש חדרים מאובקים וריקים, היא הפיגוע האמיתי של הקורונה. כאן נדמה היה לי לרגע שהקורונה תכריע אותי, רונן, גבר בן 63, בריאות טובה בסך הכל, ללא מחלות רקע ידועות.
התעוררתי עם אור ראשון. מבעד לחלון ראיתי את השחר עולה. הכנתי לעצמי קפה שחור חזק ושוב התיישבתי מול הנוף המתעורר של המדבר לאחר הלילה החשוך. הג'יפ והקרוואן הלבנים כבר התעטפו בכסות דקה של אבק שהפכה אותם לחלק בלתי נפרד מהתמונה המדברית. הם מאפשרים לי לחדור למחוזות חדשים נידחים יחד עם הבית הקטן שלי, כמו צב או חילזון. אבל מכאן כדי להעמיק את החיבור עם המקום רצוי לצאת למסעות רגליים. נעלתי נעלי הליכה, חבשתי כובע רחב שוליים, לקחתי תרמיל עם הרבה מים ומעט פירות ויצאתי לטייל בקניון עדה. השביל עובר בערוץ נחל שמתחתר באבן חול. דרך צרה שמתפתלת בין קירות גבוהים שמי השטפונות כיירו אותם כמו גלי ים ביבשה. המעברים צרים ולפעמים אני צריך לדחוק את הבטן בין הסלעים כדי להמשיך הלאה. פה ושם נוספו ביד אדם סולמות ברזל כדי לעזור לי להתגבר על הקשיים. הדרך בעליה ואני מתנשף, קצת קשה אבל מרהיבת עין ומבטיחה שכדאי להמשיך.
פעם התלוננתי בבדיחות דעת שיש בה גרעין של אמת, שעם כל ההצלחה של חברת הטיולים שלי, אני הוא היחיד שמשועבד לה. כל עובד זוטר או בכיר יכול להופיע במשרדי עם מכתב התפטרות ותוך שלושים יום הוא יוצא לדרך חדשה. עבורי, בעל החברה, זהו תהליך מורכב ומסובך, כמעט בלתי אפשרי. ואז באה הקורונה ושינתה את היוצרות. בהתחלה ניסיתי למזער את הנזק, אחר כך הרפיתי, ואז כעסתי והרגשתי חסר אונים, ואז קרה הדבר והתיידדתי עם הקורונה. זו ההזדמנות שלי, שמעתי קול פנימי, לצאת לחיים חדשים. בדמיוני תליתי שלט שמתנדנד באלכסון על דלת חרוצת שנים, "יצאתי לחופשה בלתי מוגבלת, עד יעבור הזעם, עד שנשתנה, עד שנתעשת, עד שהעולם ייצא מהסחרור, וייכנס למסלול חדש. בינתיים אני במדבר".
בקצה העליה התחתר הקניון עד לאוכף הררי. שם עצרתי למנוחה, הורדתי את התרמיל והתיישבתי על הסלעים. אני לבד בעולם מול הנוף. אפיק נחל פארן הרחב השתרע בין צוקים, והיה מנוקד בנקודות ירוקות של עצי שיטה טובי מראה. האופק במערב היה בהיר והר כרכום ניצב ברור מעל הכל. יש האומרים שהוא הר סיני ושם ניתנה התורה לבני ישראל. אני נשמתי עמוקות את אוויר המדבר הקריר, וראיתי שם באופק תמונה מאירת פנים של החיים החדשים שלי.