לפעמים אני תוהה היכן מסתתרים הסיפורים, איפה נמצא קצה חוט של רעיון משובח, ואיך אדע לחשוף רובד אחר רובד עד שאגיע אל לב העניין. לפעמים זה ברור כשמש בצהרי היום. לעיתים זה מסתורי כגשם זלעפות חורפי.
הגעתי אל חוף הכינרת בבקעת גינוסר ביום סתיו שקט ונעים בחודש אוקטובר. הג'יפ שלי עדיין במוסך, הרופאים בחלוק הכחול עדיין מחפשים עבורו את הלב המתאים, מנוע שקט וחזק שימלא את תפקידו כיאות ולאורך זמן.
השאלתי את הג'יפ של אבא שלי לשלושה ימים כדי שאוכל לרתום אליו את הקרוואן. העברתי אותו טסט בסניף השקט והנעים של כפרי הדרוזים ברמת הגולן, הרחק מהמולת הערים הגדולות וחסרות הסבלנות. וכך לקראת שקיעה הגעתי אל החוף של מוני, חוף מגדל בבקעת גינוסר, הוצאתי שולחן וכיסא אל שפת הכינרת ונשמתי אוויר מעמקים צלול כיין.
על צג הטלפון הופיעה נועה רוזן. היכרנו בהפגנה על גשר בתל אביב לפני שנה וחצי ועשינו צעדים ראשונים בבלפור יחד. מאז דיברנו לעיתים רחוקות בלבד למרות שיש לנו כמה חיבורים מקשרים, להלן.
"אני בדיוק יוצאת מביקור אצל אבא שלך ואשתו, הם מקסימים ואבא שלך הוא מספר סיפורים מרתק. היה לי מהמם איתם" השלימה את המסר.
אבא שלי הוא אקורדיוניסט. בתקופת השירות הצבאי הוא ניגן בצוות הווי נח"ל, ועוזי רוזן, עוזלך, כפי שקראו לו החבר'ה דאז, בשפה צברית מהולה ביידישקאט, היה חברו הטוב שרקד והרקיד לצלילי האקורדיון. עוזלך נהרג בקרב על גבעת המבתר בירושלים במלחמת ששת הימים. הוא הותיר אחריו את נורית אלמנתו, שני בנים קטנים, ואוסף רישומים מלאי הומור. באחד מהם רואים את אבי יהודה (רוזנבלום) יושב בערב וכותב מכתב לזיויק, היא אמי זיוה, ואת עוזלך (רוזנבוים) מחזר אחר נערה יפה על שפת הכינרת. רון בנו, ברבות הימים, נשא לאשה את נועה גולדברג שהפכה לרוזן או לרוזנת, איך שתרצו.
הגעתי אל חוף הכינרת ביום סתיו שקט ונעים בחודש אוקטובר
חניתי בחוף של מוני, חוף מגדל בבקעת גינוסר, הוצאתי שולחן וכיסא אל שפת הכינרת ונשמתי אוויר מעמקים צלול כיין
עופר, חברי הטוב מחוות התנינים בערבה, הוא נצר טברייני מזה דורות רבים. סבא שלו היה סוחר שנע באימפריה העות'מנית בין טבריה עכו ודמשק, מזרח תיכון של פעם. כאשר האנגלים והצרפתים חילקו ביניהם את העוגה המזרח תיכונית בהסכמי סייקס פיקו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הסבא התרעם וקיבל מהצרפתים תעודת מעבר, 'לאסה פאסה'. עופר, חובב מציאות ידוע, מצא את התעודה במחסן וקיבל בזכותה דרכון צרפתי למרות שאינו יודע להרכיב משפט אחד בצרפתית.
עופר היה שכן קרוב, ממש דלת מול דלת, של מוני שהוא הבעלים של חוף פרטי בבקעת גינוסר שחלקו משמש לאחסנת סירות מנוע פרטיות. עופר לחש מילה או שתיים למוני, והוא קיבל אותי עם מטען הקרוואן החורג בזרועות פתוחות, אירגן לי חיבור לחשמל ואת המקום הטוב ביותר מול הים ובשכנות לכנסיה 'דוק אין אלטום'. ככה זה עובד עם חברים טובים.
נועה, חובבת הפקות מטבעה, לקחה על עצמה משימה לאתר חומרים על חתנה עוזלך שמעולם לא הכירה. "אתה חושב שאבא שלך יסכים שאראיין אותו?" שאלה בטלפון הקודם שהרימה אלי לפני מספר שבועות. דמיינתי את אבא שלי פותח אלבומים ומספר בהתלהבות מהולה בשכחה קלה. "הוא יעוף על זה" אישרתי לה.
ענאן ומוחמד, אחיין ודודו, שומרים על סירות המנוע בחוף מגדל, וגרים בכפר הבדואי הסמוך ואדי חמאם שפירוש שמו נחל היונים. הכפר מסתתר בין צוקי הארבל והר ניתאי. "המשפחה שלנו משבט אל ע'וארנה והם חיו בביצות בעמק החולה, אבל אחרי המלחמה ב 48 אמרו להם שהמקום לא טוב והעבירו את כולם לוואדי חמאם. אז גרו בכפר אנשים שלא ברחו במלחמה, וההורים שלנו מהחולה ועוד אנשים מפוריה. זה כפר טוב, תבוא לבקר" אמר לי מוחמד.
הגעתי בשעת בוקר מוקדמת ועליתי אל חרבת חמאם או חורבת הוורדים למרגלות הר ניתאי. עמדתי בין שרידי בית כנסת קדום, תערובת של אבני גיר לבנות ובזלת שחורות. מולי מצוק הארבל עם פתחי מערות מקלט קדומות, בהן הסתתרו יהודים קנאים שמרדו בשלטונו של הורדוס. הם לא היו מוכנים לקבל אדומי שהתגייר למלוך עליהם ועוד מטעם הרומאים.
יוסף בן מתתיהו שהפך ליוספוס פלאביוס ההיסטוריון המתיוון כתב עליהם. אלפיים שנים חלפו מאז. בשבילו זאת היתה היסטוריה טריה בת כמה עשרות שנים. הוא סיפר שהמורדים התבצרו במערות במצוקים. החיילים הרומאים לא הצליחו לרדת אליהם מראש המתלול ולא לטפס אליהם ממרגלות המצוק. המפקד הצבאי שילשל את חייליו בכלובים שהורדו בחבלים, וכך הכניע את המורדים עד מוות.
הדרך תלולה ומטפסת במצוק עם יתדות אל תצפית עץ חרוב מיתולוגי שכבר גווע וכעת מקבל החייאה. נחמד שמתייחסים ככה לעץ, או למיתוס של העץ. הברך הימנית שלי כואבת. אחרי 45 שנים מאז שהתפרקה בתאונת דרכים ואיחו אותה בפלטינות, היא משמיעה קולות של עייפות. השבוע אלך לפיזיותרפיסט אני שוב מבטיח לעצמי.
מראש המצוק אני רואה את כנסיית 'דוק אין אלטום' ולידה את הקרוואן שלי. ממולי נמצא הכפר ואדי חמאם ובמרכזו מתנוסס מסגד עם מגדל מוזהב שקרוי על שמו של גיבור המלחמה המוסלמי צלאח א דין. מאחור אני רואה את קרני הבזלת של הר הגעש הכבוי קרני חיטין. למרגלות ההר נפגשו במאה ה-13 צבאות הצלבנים בכוחותיו של צלאח א דין. הצלבנים הובסו ועזבו את ארץ ישראל.
למרגלות ההר חבוי קיברו של הנביא יתרו, נבי שואייב שמו בערבית. דמות שולית יחסית בסיפורי התנ"ך שלנו, שקיבלה את כבודה בתור הנביא החשוב ביותר של הדרוזים.
דומה שההיסטוריה של ארץ ישראל כולה מקופלת כאן בין המצוקים, יהודים, רומאים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. ירדתי מכאן בדרך אחרת ושבתי לנוח בחצר הקרוואן בחוף מגדל.
"איפה אני תופסת אותך עכשיו" שאלה נועה שעוקבת מידי פעם אחרי נדודי דרך הפייסבוק. "אני עדיין בדרכים והקרוואן נמצא על שפת הכינרת בחוף פרטי" סיפרתי לה. שתיקה השתררה לרגע על הקו. "נועה?" אמרתי בשקט במחשבה שהשיחה התנתקה. "כן" נאנחה לבסוף "אני יודעת בדיוק איפה אתה, בחוף של יוסי". 'למה היא חושבת שהיא יודעת הכל' חשבתי לעצמי "דווקא קוראים לו מוני" אמרתי לה.
ישו הנוצרי, יענו איש נצרת, עזב את עיר ילדותו וירד מהרי הגליל התחתון אל ים כינרת. בשנת 2007 יצרו טייל אמריקאי ויזם ישראלי את 'ג'יזס טרייל' – 'שביל ישו' בן 65 הקילומטרים שיורד בעקבותיו מנצרת אל כפר כנא, משם לקרני חיטין ודרך נחל ארבל אל הכפר מגדלא שלחוף אגם גינוסר הוא ים כינרת. מגדלא היה ביתה של מרים המגדלית "מגדלנה" אותה פגש ישו על שפת הכינרת. הוא ריפא אותה מן השדים שאחזו בנשמתה, והיא הלכה אחריו וטיפלה בגופתו כאשר הורד מן הצלב. קוראים לזה אהבה.
ישו המשיך במסעו ברגל או בסירה או ברגל על המים וקבע את ביתו בכפר נחום בצפון הכינרת. כאן, בחוף הידוע בשם טבחה, הוא החל לשאת את דרשותיו בפני אלפי אנשים, לגייס שליחים להפיץ את דבריו, ולעשות ניסים.
כנסיית הלחם והדגים מאזכרת את הנס בו האכיל ישו אלפי אנשים משני דגים וחמש כיכרות לחם. כנסיית הר האושר מציינת את המקום בו נשא ישו את דרשת ההר בפני מאמיניו, כנסיית הבכורה של פטרוס קמה על שפת הכינרת סביב משטח הסלע עליו הניחו ישו והשליחים את ארוחת הלחם והדגים לאחר שקם לתחיה מן הצליבה. שעם הצהיר שמעון הדייג הוא פטרוס על אהבתו לישו וקיבל את ברכתו להוביל את המאמינים לאחר מותו.
צעדתי במסלול הליכה בין הכנסיות, העולה מטבחה אל הר האושר ויורד אל כפר נחום. הדרך עוברת בין פסיפסים ושרידים ביזנטים, גנים מטופחים, מעיינות מקודשים, מעשי ניסים, מטעים ומערות, לוחכת את שפת הכינרת ומסתיימת בבית כנסת יהודי בין שרידי היישוב הקדום כפר נחום שהיה ביתו של ישו שנים ספורות וזכה לתהילת עולם.
"נורית, אשתו של עוזלך, היתה אשה צעירה ויפה כשהוא נהרג, ותמיד תהינו איך זה שהיא מעולם לא נישאה שוב" תהתה נועה "לא מזמן חיפשתי בבוידעם בבית המשפחה במושב אחר מסמכים ונתקלתי במכתבי אהבה ישנים. המכתבים חשפו קשר אינטימי ועמוק שהתפתח בין נורית לגבר אחר לאחר המלחמה ההיא. קראו לו יוסי פיקסמן, והוא היה בן למשפחת חקלאים ממייסדי המושבה מגדל. המשק המשפחתי השתרע על פני בקעת גינוסר והיה להם בית על שפת ים כינרת כמו בשירים. רון נזכר שהם היו נוסעים לפעמים לבית של יוסי בכינרת וכמה שהם אהבו להיות שם".
"אז בכל זאת היתה לנורית אהבה חדשה" שמחתי לשמוע את ה'הפי אנד' של הסיפור הזה. "יוסי נהרג במלחמת יום כיפור בקרבות החווה הסינית בסיני" השלימה לי נועה את הסיפור באיבחה חדה. תפסתי את ראשי בכאב, נורית איבדה בעל יקר וחבר אהוב בהפרש של שש שנים, לא פלא שמאז לא איפשרה לאהבות חדשות להופיע בחייה.
יובי לופן ואחיו הצעיר מוישלה, הם בנים למשפחה ענפה ממייסדי קיבוץ גינוסר. כבר בילדותם היו מסתובבים בשדות הקיבוץ, נוברים באבנים ומחפשים מציאות מן האדמה והים. ב 1986 ירד מפלס הכינרת לעומקים שוברי שיאים ומפלס החרדה הלאומי עלה. שני האחים דווקא חגגו בבוץ וחיפשו עתיקות.
יום אחד זה קרה. הם מצאו בבוץ מסמרי ברזל ארוכים ועתיקים וקורת עץ ארוכה וכפופה. שבוע ימים הם צהלו על גילוי "הסירה שלנו", עד שחדר להם להכרה שהגיע הזמן לשתף במציאה שלהם את כל עם ישראל.
הם הזעיקו את בת הדוד הארכיאולוגית שלהם, שקראה למנדל נון חוקר הכינרת מעין גב, שקרא לשני ארכיאולוגים ימיים לראות את המציאס. ממש חד גדיא. קריאות הצהלה של חבורת הארכיאולוגים אישרו שיובי ומוישלה גילו סירה עתיקה בת אלפיים שנים מהתקופה בה ישו התגורר ופעל בים כינרת. "הסירה שלנו של ישו" שמח יובי וטפח על כתפו של מוישל'ה.
באותו רגע החלו רעמים וברקים ויצאה קשת כפולה. "מיסטיקה במיטבה" נאנחים המאמינים הגומעים בצמא את סיפורו של יובי, "כך כורתים ברית עם האלוהים".
העבודה הקשה עוד היתה לפניהם, איך שולפים סירה עתיקה מן הבוץ ששימר אותה מבלי שתתפורר. מוישל'ה הגה את הרעיון והארכיאולוגים עטפו את הסירה בפוליאוריתן מוקצף מסביב לקורות העץ העתיקות וכך הציפו את הסירה שהפליגה שוב אחרי אלפיים שנה לכל תרועות הנוכחים באירוע ההיסטורי.
היום הסירה מתנוססת לראווה במוזיאון בית יגאל אלון בגינוסר, זוכה לקריאות התפעלות מכל עבר, ויובי ומוישלה טופחים לעצמם על השכם על גילוי "הסירה שלנו".
האב קלי הוא השכן שלי, כומר הכנסייה ומנהל המרכז הרוחני הנוצרי "דוק אין אלטום" – לכו למעמקים, שעל גבולה אני גר. הוא איש גבה קומה כתפיו שחוחות קמעה, עסוק מעל לראש ומוצא זמן לשיחה עם כל אדם שנקלע על דרכו, שזה נס לא קטן. בכל בוקר בשעה מוקדמת יוצא האב קלי אל שפת הכינרת, מצלם את הזריחה מעל האגם ושולח את התמונה ברשתות החברתיות לאלפי מאמינים ברחבי העולם. המרכז הנוצרי חפר וגילה תחת כנפיו בית כנסת יהודי קדום, אחד משבעת בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל, ואת אבן מגדלא המעוטרת להפליא במנורת שבעת קנים. ליד העתיקות הקימו מלון מפואר וכנסייה מודרנית המתהדרת במזבח גדול בצורת סירה בת אלפיים שנה. כמו הסירה של יובי ומוישל'ה.
ימים ספורים לאחר השיחה עם נועה ביקרתי אצל אבא שלי בכפר חיים. הוא שלף את הטלפון והראה לי תמונה של הקרוואן שלי עומד על שפת הכינרת "מאיפה יש לך את התמונה" תהיתי. לא זכרתי ששלחתי לו תמונה שכזאת. הוא צחק "קיבלתי אותה מאלכס חבר שלי שביקר בכינרת שלשום וראה קרוואן עם מדבקה של 'אקו טיולי שטח', ומייד שלח לי שאלה מה הקשר שלי עם הקרוואן". אבא שלי נוסע עד היום עם מדבקה דהויה של חברת הטיולים שלי על הג'יפ הישן שלו. "אמרתי לו שזה הבית החדש של הבן שלי" סיפר בבדיחות הדעת.
"בוא נתקשר לאלכס" ביקשתי ממנו. השארנו הודעה ואלכס חזר אלינו לאחר כשעה. "איך זה קרה שהגעת במקרה אל הקרוואן שלי" שאלתי אותו "סיפור ארוך" אמר לי אלכס אבל הבהרתי לו שיש לי זמן "הגעתי לנופש בכינרת והחלטתי לקפוץ לבקר מקום שפעם היכרתי" סיפר לי אלכס "פעם הייתי מגיע המון לכינרת לחוף הזה. המקום היה שייך למשפחה של חברים שלי והייתי מגיע אליהם לאירועים משפחתיים וסתם קופץ לחוף הפרטי שלהם כדי להתרחץ באגם. כבר המון שנים שלא הייתי כאן, אבל הנוסטלגיה הזאת מרימה ראש לפעמים ויש לה דרישות משלה. היה משעשע לגלות שבדיוק במקום שבו היינו חוגגים פעם מצאתי את הקרוואן שלך. הכל מאוד השתנה מאז. אתה יודע, אחד האחים נהרג במלחמת יום כיפור ואחר כך הם מכרו את המקום למישהו אחר".
הרגשתי זיעה קרה מטפטפת לי לאורך עמוד השידרה. "ומה שמו של האח, אתה זוכר?" שאלתי בדחילו ורחימו את אלכס "כן בוודאי, יוסי לבית משפחת פיקסמן. בדיוק מול הקרוואן שלך ומאחורי עץ האקליפטוס הגדול נמצאת עד היום מצבת אבן שהמשפחה הקימה לזיכרו".
הרגשתי זיעה קרה מטפטפת לי לאורך עמוד השידרה. "ומה שמו של האח, אתה זוכר?" שאלתי בדחילו ורחימו את אלכס "כן בוודאי, יוסי לבית משפחת פיקסמן. בדיוק מול הקרוואן שלך ומאחורי עץ האקפליטוס הגדול נמצאת עד היום מצבת אבן שהמשפחה הקימה לזיכרו".
יאיר סגל הגיב:
נחשפתי רק לאחרונה לסידרת הכתבות הזו.
אני קורא אותה בקינאה גדולה.
חלום ישן שלי היה לטייל בארץ עם קרוואן. החלום הזה לא התאים לפולניה השמרנית שאיתי.
לצערי זה ישאר בגדר חלום. המגבלות הגופניות שלי כיום לא מאפשרות.
אמשיך לקרוא בקינאה, בגעגוע, בהערצה, ולפעמים בדימעה.
תודה.
יאיר