ממרום חוטם הכרמל, שם הקימו שליחיו את המושבה זיכרון יעקב בתחילת העלייה הראשונה, רכשו פקידיו אחוזות ערביות והקימו עליהם מושבות יהודיות הקרויות על שם בני משפחתו, החל בגבעת עדה, פרדס חנה, בת שלמה, כפר הנוער מאיר שפיה ולסיום גם המושבה בנימינה.
בתום מלחמת העצמאות נהרסו הכפרים הערביים צבארין, סינדיאנה ואחרים. סביב גבעת עדה קמו המושבים אביאל, עמיקם, גבעת נילי, בית הספר אלוני יצחק, כפר גליקסון, וקיבוץ רגבים. מזרחה ודרומה, ליד פרדס חנה וכרכור קמו המושבים כפר פינס ועין עירון וקיבוץ משמרות. כמעט כל יישוב זכה לשבת על מעיין שופע ונתן לו את שמו.
המעיינות מזינים ארבעה נחלים עיקריים שיורדים מקשת הגבעות אל הבקעה, נחל תנינים הגדול והמערבי מכולם, נחל עדה, נחל ברקן ונחל משמרות. מי הנחלים משקים את בקעת הנדיב והחקלאים מגדלים בה כרמי גפנים וזיתים, מטעי פירות, ודקלי וושינגטוניה גבוהי גזע ופרועי רעמות שהפכו לסימן ההיכר של הבקעה הנדיבה.
סביב גבעת עדה קמו המושבים אביאל, עמיקם, גבעת נילי, בית הספר אלוני יצחק, כפר גליקסון, וקיבוץ רגבים
דקלי וושינגטוניה גבוהי גזע ופרועי רעמות הפכו לסימן ההיכר של הבקעה הנדיבה.
המהנדסים תפסו כל מעיין שמצאו, כמו עין צבארין
דני גולד צעיר בגיל פרישה נד בין הרצון להמשיך ולהיות מעורב בעסקי הפיצות שהכניסו לכיסו טבין ותקילין לבין החלום לפרוש לגמרי ולהתמסר לאהבתו לסוסים. הוא קנה משק במושב עמיקם, הקים בו חווה חלומית עם סוסים יפי תואר. הוא מקדיש שעות רבות כל יום לטפל בהם ויוצא לרכיבה בשדות העמק. בזמן שהותי במקום סוס נחתך ברגלו, וימים אחדים לאחר מכן סייח נחתך בפיו. ראיתי את דני מטפל בהם בדאגה, ברגישות ובתשומת לב. מידי פעם הוא וחברים יוצאים למסעות ארוכים חוצי ישראל שכבר עשה ארבע פעמים, כל פעם בתוואי קצת שונה מהקודם.
דני קיבל קריאה מתמר שק, חברה ותושבת עמיקם, על נווד בקרוואן שמחפש להניח את יצול העגלה, ואת הראש למנוחה בחווה מקומית, ואמר הן. למרות בקשתי הצנועה למקום נאה ותו לא, דני הציע לי מכל טוב לבו, חיבר אותי לחשמל, מים, מקלחות חמות ומקרר, ובכך זכה בקארמה מכובדת בגן העדן של אלוהי הקרוואניסטים. החווה נמצאת בפאתי הכפר ליד נחל תנינים ובמרחק הליכה של דקות ספורות מבריכת מים ועץ תות הגוהר עליה ובעונה זו מעניק לאורחים שפע תותים שחורים ומתוקים. אם יש גן עדן כך בערך הוא נראה. אמרו את זה קודם לפני… אז מה.
מים לקיסריה
שפע המעיינות סביב עמיקם משכו את תשומת ליבם של הרומאים כבר לפני אלפיים שנים. באותם ימים בנה המלך היהודי אדומי הורדוס את עיר הנמל קיסריה והרווה אותה במים מנחל תנינים תחתון. העיר גדלה ותפחה ואמת המים התחתונה כבר לא הספיקה.
"התחילו להישמע תלונות מהתושבים שהם משלמים יותר מידי ארנונה ואפילו מים הם מקבלים במשורה" סיפר לי מיקי גולן ברצינות ממזרית האופיינית לו. מיקי הגיע כמו מידי שנה ליום עבודה אחד לתחזק את פרוייקט מי קדם, אמת המים החצובה בסלע הקירטון מעשה ידיהם של הרומאים מאז "הרומאים היו בעלי ידע הנדסי מוגבל, ובכל זאת ביצעו פרויקטים מדהימים, אתה יודע למה הם הצליחו?" שואל אותי מיקי תוך כדי כך שאנו הולכים בקומה זקופה באמה החשוכה, פנסי הראש מאירים לנו את הדרך, והאת של מיקי מונפת ומפילה אבנים רופפות שמסכנות את ההולכים בה. "למה" אני שואל אחרי שחככתי בדעתי ולא מצאתי. "כי הם לא פחדו לעשות ולטעות, הם העיזו, עשו טעויות אבל ככה הם למדו והתקדמו עם הזמן".
למטה במנהרה זרמו הרבה מים
אנו הולכים בקומה זקופה באמה החשוכה, פנסי הראש מאירים לנו את הדרך, והאת של מיקי מונפת ומפילה אבנים רופפות שמסכנות את ההולכים בה
הכרתי את מיקי בימים הראשונים של תקופת הנדודים שלי. הוא קרוואניסט ותיק שכבר נודד בדרכים עשר שנים, והיחיד שבנה קמין עצים בקרוואן הנגרר שלו והעז לעבור חורף מושלג מנותק מהעולם ברמת הגולן. מיקי הוא גם האיש שכולנו דורכים על סולמות הברזל ויתדות במצוקים שהוא התקין במסלולי הקניונים מהחרמון ועד אילת. מיקי קרא את הכתבות הראשונות שלי והגיע אלי לשמורת הסטף בוקר אחד, הזמין את עצמו לקפה, והודיע שבא להכיר אותי.
מאז העברנו ימים אחדים יחדיו, ולמדתי להאזין לסיפורים המרתקים שלו שזורמים כמו מעיין שופע באמת המים של קיסריה. מיקי חי את בניית האמה במלוא רמ"ח אבריו. מפיו שמעתי שהרומאים ירדו אל בטן האדמה דרך פירים חצובים עם מדרגות, עד שהמהנדס עצר אותם, חילק אותם לשתי קבוצות, והורה להם לחפור בכיוון אחד בשיפוע זרימה כלפי מעלה, ובכיוון השני אותו שיפוע כלפי מטה.
"הנה כאן חצבו הרומאים לפי התוכנית" מראה לי מיקי על חציבה ישרה לפנינו "אבל הרומאי שמע פתאום את הקבוצה ממול מגיעה דווקא מהצד. תעצור רגע סטפנוס הוא אמר לחוצב וביחד הם שמעו את הלמות המכושים עד שנפער פתח והחוצבים התחבקו בשמחה. ומה גרם להם להתבלבל" מסביר לי מיקי בביטחון את מה עבר בראשיהם של הרומאים "הם פשוט חצבו לאורך הסדק בסלע כי זה היה להם יותר קל" וככה אנחנו מהלכים בתעלה שעה ארוכה, את ודלי ביד, ואיתנו הולך צבא שלם רב רושם וחוצב מחדש את המנהרה שבהמשך הופכת לאמת מים על קשתות ומביאה את המים החיים לעיר החדשה קיסריה שקמה לה זה עתה לפני אלפיים שנה. "קודם הקימו סכר על נחל תנינים, הגביהו שם את המים והעבירו את האמה התחתונה והנמוכה אל קיסריה" משלים לי מיקי את התמונה הרחבה "אבל העיר גדלה והמים לא הספיקו ואז יצאו המהנדסים אל הר חורשן שמעל עמיקם, תפסו כל מעיין שמצאו, כמו עין צבארין ועינות נחל סנונית הרחוקים מכולם, וחצבו מהן מנהרות בסלע שהובילו אל המנהרה הראשית, וכל טיפות המים האלו הצטרפו לאמה הגבוהה שהשקתה והשתיקה את טענות תושבי העיר קיסריה".
בשעות הבוקר שלמחרת עשיתי טיול רגלי בין יערות אלון התבור והכרמים של נחל סנונית, יובל של התנינים. חלפו על פני מעט רוכבי אופניים של בוקר ובכרמים עבדו כמה פועלי חקלאות תאילנדים שדיללו את עלי הגפנים. ניווטתי לפי מפת עמוד ענן והגעתי אל הפירים של נחל סנונית. הגישה למטה לתוך המנהרה היתה קלה יחסית אם כי קצת בוצית. למטה במנהרה זרמו הרבה מים. השארתי את הבגדים בתחתית הפיר ויצאתי עם פנס לראשי להכיר את המנהרה שלא הפכה לאתר תיירות, בינתיים. לפרקים הלכתי בקומה זקופה במים צלולים שהגיעו עד מותני, ובמקומות אחרים זחלתי במים ובוץ שסתם את רוב המנהרה. הראש הכפוף בתוך המחילה החשוכה הרגיש בעננים, כמו ראשיהם של מגלי עולם של פעם.
גן עדן לחמורים
כל יום לקראת שקיעה, גם בשבת, עולים חיים וגאל קימרשלג ושלושת ילדיהם מקיבוץ רגבים על הטנדר המשפחתי הישן והחבוט, ונוסעים כברת דרך קצרה אל חוות החמורים שנמצאת מעבר לכביש שש. הטנדר עמוס לעייפה בלחמים ישנים, תרומת מאפיה מקומית, שקיות עם ירקות ישנים ושאר טובין הראויים לחיכם של חמורים. הם עולים מעבר לשער חורק ומקרטעים במעלה הדרך המוזנחת אל ראש ההר, שם כבר ממתינים להם עשרות החמורים החיים בחווה.
"זה גן עדן לחמורים" אומרת גאל בוצעת מן הלחם וזורקת אל החמורים. "יש פה היררכיה" מסביר לי חיים שכבר חמש עשרה שנים חלפו מאז מצא חמור חמוד קשור לשער חוות הסוסים שהיתה לו, ומאז התאהב בחמורים. "הזכר הזה הוא השליט, זכר אלפא, למרות שהוא מסורס, והוא זה שיפריד בין ניצים וישכך את המהומות, כמו ששליט צריך לעשות. והאתון הזאת ששמה סימה היא הראשונה בין הנקבות. סימה דוחקת את ראשה מתחת לידיו של חיים וזוכה ללטיפות בעיניים עצומות מהנאה. אחר כך היא מפלסת את דרכה אל אחורי גבו ומעסה אותו במצח הארוך שלה. "היא לגמרי אנושית" טוען חיים וגאל והילדים מהנהנים בהסכמה.
חיים מדבר עליהם בחיבה וניכר הקשר הרגשי העמוק בינו לבין החמורים, ובין בני המשפחה כולה המאוחדים בחיבתם לחמורים
"אני יליד פרדס חנה" מספר לי חיים "בבגרותי עברתי לתל אביב וניהלתי עסק מצליח, יום אחד באתי לבקר חבר ותיק בקיבוץ רגבים, הבנתי שהכסף הוא לא הכל בעולם, ואפשר לחיות בפשטות ובאושר עם פחות כסף". הוא עזב את העיר, שכר דירה בקיבוץ, חכר גבעה והקים בה חוות סוסים. החווה לא הצליחה אבל מאז שהופיע החמור הראשון הוא החל לעשות למען הנפשות, שלו, של גאל והילדים ובעיקר של החמורים. "לפעמים אני עובר בכפר ערבי ורואה ילדים מכים חמור במקל. אני לא עומד בזה, ומייד קונה את החמור ומביא אותו לחווה. מגיעים לפה חמורים משוטטים, וכאלו שעברו התעללות, חתכים בפנים ובגוף, זנב שנחתך. יש פה חמורים שעד היום בטראומה ובורחים מכל אדם. אלי כבר התרגלו כולם ואוהבים אותי". חיים מדבר עליהם בחיבה וניכר הקשר הרגשי העמוק בינו לבין החמורים, ובין בני המשפחה כולה המאוחדים בחיבתם לחמורים.
יש להם בערך חמישים חמורים וחיים משתדל שלא יהיו יותר, "אני מסרס אותם אבל עדיין יש עיירים חדשים כל שנה. אני מוכר חמורים מידי פעם אבל רק למי שמוכיח לי שהחמורים יחיו בתנאים טובים, למשל במטעי תמרים מגודרים בערבה, שם ההשקיה לא נגמרת והעשב תמיד ירוק". אני שואל אותו כמה עולה לתחזק גן עדן לחמורים. "ההוצאות מסתכמות ביותר מארבעת אלפים שקלים מידי חודש, כמו משכנתא" הוא צוחק, "יכולתי לקנות כבר בית בסכום שאני משקיע בחמורים, אבל אני לא מצטער, אני אוהב את החמורים ומעדיף להשקיע בהם מאשר בבית, וזה גם מעניק לי אישית סיפוק ואהבה וגם לכל המשפחה". עכשיו חיים זקוק לידיים עובדות של מתנדבים ולסיוע לקניית גדר כדי להחליף את הגדר המתפוררת.
חוות האיילים האדומים
לא רחוק משם, בראש גבעה רמה בין אביאל גבעת עדה ועמיקם נמצאת חוות האיילים האדומים. מוקפת גדר חזקה ורשת של כבלים חשמליים כאילו נשמר בה אוצר הזהב של המלך. בהיסח הדעת נגעתי בכבל בעת שצילמתי מקרוב וחטפתי מכת חשמל שהפילה לי את הטלפון מהיד. מעבר לגדר חיות איילות החן האדומות, זוקפות אזניים, מביטות בי בסקרנות ללא פחד, ונשארות בצל העצים כחום היום.
תמר ידידתי שמעה על המקום ועיוותה את פניה "מגדלים אותם לבשר, זה די נורא, איך אפשר לאכול חיות חמודות שכאלו" ארנון מפרדס חנה כתב בקבוצת הוואטסאפ שבגלל השחיטה הכשרה הבשר של האיילים מתקשה ואינו ראוי למאכל, אבל שיר מעמיקם ביטלה את התשובה וסיפרה על שפים מפורסמים שמגיעים לכאן לבחור את בשר האיילים.
לפתע מגיע זכר הדור קרניים ארוכות ומסועפות, הוא מרים את ראשו ולועס את העלים הקשים הקוצניים של אלון התבור. הוא מתקרב לגדר ואני מביט מקרוב בקרניים הנהדרות הקטיפתיות שלראשו. זו העונה שהאיילים מגדלים את קרניהם, זכרים חזקים נושאים בגאון על ראשם את הקרניים הכבדות ושופעות הורמוני טסטוסטרון ומצהירים על זכריותם בפני זכרים אחרים ונקבות מיוחמות, על פי עקרון ההכבדה שטבע החוקר אמוץ זהבי.
בחוות עקדו את האיילים יפי הכתרים, חתכו את הקרניים בשלב הקטיפתי ושחררו אותם חסרי און
נזכרתי בביקור שערכתי לפני כעשר שנים באלטאי שבסיביר. שם, לא רחוק מגבול מונגוליה וקזחסטן, צצו חוות האיילים כפטריות אחרי הגשם, וכמדומני שגם שם היו אלו איילים אדומים. היה זה בעונת האביב המאוחר וכרי הדשא של אלטאי היו ירוקים ומלאו בפרחים צבעוניים. בחוות עקדו את האיילים יפי הכתרים, חתכו את הקרניים בשלב הקטיפתי ושחררו אותם חסרי און. בתום עונת הייחום ממילא הקרניים נושרות ובשנה הבאה הם יגדלו זוג קרניים חדשות לתפארת, ששוב יישארו במחסני המגדלים. שאלתי אותם אז לשם מה כל זה. הם סיפרו בהתלהבות שהסינים רוכשים את הקרניים כדי לשפר את כוח הגברא ומוכנים לשלם למעלה מאלף דולרים עבור כל קרן. לפתע התגנבה המחשבה לראשי, אולי גם כאן נפוצו סיפורים על בשר האיילים ובעצם הקרניים היקרות מפז הן המוצר החסוי והעיקרי של החווה. טרם הצלחתי לאתר את בעל החווה שיפתור לנו את התעלומה.
בשעת דמדומים בטרם אשוב אל חוות הסוסים עצרתי ליד בית הקברות של אלונה. נחל התנינים זורם שם מתחת לגבעה עמוסה בעצי אלון תבור סבוכים, ויוצר בריכות צלולות כלואות בין סלעים, בהן אפשר להשתכשך במי המעיינות, מעין אמבטיות של הטבע. מירון ישב שם ופרט במיומנות ואהבה על גיטרה, אורלי שרה שורות ידועות בפורטוגזית ובעברית, אני הימהמתי בעיקר לעצמי וניסיתי להיזכר במילות השיר "הרכבת של אחת עשרה" ששרה פעם גל קוסטה. המים זרמו בפכפוך הרמוני ושלווה כפרית נחתה עלי ועל כולם… כמה חשוב שיש מקום קסום בחיק הטבע שאפשר לברוח אליו מהעולם. כל אחד צריך שיהיה לו כזה מקום.
נחל התנינים זורם שם מתחת לגבעה עמוסה בעצי אלון תבור סבוכים, ויוצר בריכות צלולות כלואות בין סלעים בהן אפשר להשתכשך במי המעיינות, מעין אמבטיות של הטבע
עין אביאל – כמעט כל יישוב זכה לשבת על מעיין שופע ונתן לו את שמו
עברה הקריאה למפגש מוזיקה לילי ביער אלונה, או שמא היה זה יער עמיקם. סימני הדרך עברו בשושו בקבוצות הוואטסאפ של חובבי הז'אנר, חבית הפוכה על עמוד, מטפחות לבנות קשורות לשיחים. מתכופפים מתחת לשער ברזל ועוברים בסבך היער המכושף אל קרחת יער עם סככת צמרות ומדורה קטנה הלוחשת בשקט את דברה ומפיצה חום נעים ומקרב לבבות.
המילים בוקעות בחוזקה, "כל הנשמה תהלליה הללויה… בהודיה בהודיה… גם מתוך החשיכה נתהלך באור".
גיטרה משלחת צלילים עדינים, כלי הקשה מצטרפים בדמות תוף בוכארי, ג'מבה ודרבוקה. הרבה פרקשן. בליל קולות יודעי שיר, סיר עם קקאו מתחמם על הגחלים, ונמזג עם קורט אגוזי קשיו. המדורה היתה סמל השבט, גיבוש ואיחוד החלוצים. בפרדסים של מושבות הברון שרו החלוצים שירים רוסיים מתורגמים לעברית, הרוח נושבת קרירה נוסיף עוד קיסם למדורה… היום הנינים יושבים ושרים ביחד כמו פעם "מלאכים יש בשמיים וראיתי כמה כאן על האדמה" שותים קקאו במקום קרטושקעס תפוחי אדמה, מתחבקים ומתכרבלים ושרים על "כמה טוב להיות ביחד" ו- "Open up your hurt". אורח מן החלל לא היה מוצא שום הבדל.
גיטרה משלחת צלילים עדינים, כלי הקשה מצטרפים בדמות תוף בוכארי, ג'מבה ודרבוקה
היום הנינים יושבים ושרים ביחד כמו פעם "מלאכים יש בשמיים וראיתי כמה כאן על האדמה"
המדורה היתה סמל השבט, גיבוש ואיחוד
בסוף עובר כובע רחב שוליים בין כולם. כמה לשים נשאלת השאלה… בדאנה, בנדיבות הלב, זו התשובה…
מפת בקעת הנדיב
באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי