הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו בחר להתחיל את הספר "דונה פלור ושני בעליה" במידע דרמטי שחושף את התפנית בעלילה כבר במשפט הראשון “ואדיניו, בעלה הראשון של דונה פלור, מת בבוקר יום א' של הקרנבל, בשעה שריקד וקיפץ בתחפושת של באהיינית בקרב להקת חוגגים". בפרק הנוכחי החלטתי לחקות אותו ובחרתי את משפט המפתח הבא "הג'יפ שלי נגנב בעת שביקרתי במעיין בהרי השומרון". עכשיו נמשיך… או נתחיל…
בחודש אפריל הקיץ כבר עמד בפתח והחל לשלוח גלי חום לעבר הארץ הנושבת ואדמות הנגב כאחד. החמסינים מחו את צבעוניות שטחי הבר וכיסו את הירוק במשיחות מכחול צהובות עד חומות כמו צייר מתוסכל.
רתמתי את הקרוואן, סובבתי את ההגה ועליתי צפונה אל מרכז הארץ. הבטחתי לעצמי לשוב דרומה לקראת הסתיו עם גלי הקרירות הראשונים ונדידת הציפורים לאפריקה.
בדרך לצפון תכננתי לעצור בשני מקומות, מסיבת יומולדת לידידתי הקרוואניסטית מירי נוה בפארק קנדה, וביקור פרידה במקום שהיה ביתי שנים רבות והוא כפר אוריה בשפלת יהודה.
המסיבה של מירי
המסיבה של מירי משכה אליה עשרה קרוואנים ובעליהם והיתה מפגש קהילה נפלא של אנשים שרוב הימים מבלים לבדם בחיק הטבע. המראה של שלל משאיות מגורים, אוטוקרוואנים וקרוואנים נגררים במטע הזיתים חימם את הלב.
מירי מעידה על עצמה שאין לה שום התמחות, פרט לאחת, והיא היכולת שלה לרתום אנשים טובים שיעזרו לה. המסיבה התחילה באוהל הבדואי של איברהים שמבלה חלק נכבד מן השנה עם עדר העיזים והכבשים שלו בפארק. מירי פגשה אותו וביקשה לערוך באוהלו את מסיבת יום ההולדת שלה. איברהים פרש לכבודה מחצלות חדשות ושטיחי קיר צבעוניים מול נוף היער המשגע, סירב לקחת ממנה תשלום וטען שזו המתנה שלו לאירוע.
זר שהיה מזדמן למקום היה מופתע לראות אנשים מקפצים סתם כך בלב היער השקט עם חיוך מרוח על פניהם ויללות נפלטות מידי פעם מפיהם. שמתי את האזניות והצטרפתי למסיבת הכישוף של חברי קהילת הקרוואניסטים
מסיבת יומולדת לידידתי הקרוואניסטית מירי נוה בפארק קנדה
אני לקחתי על עצמי להיות הממונה על ארבעה פויקע'ס היישר מן המדורה אל שולחן האירוע
הלן ארמוני, חברה ותיקה של מירי, העבירה שיעור יוגה מול הנוף היפה, והשילוב של תנועות היוגה, האוהל האוריינטלי ונוף ההרים היה מעשה כישוף.
אני לקחתי על עצמי להיות הממונה על ארבעה פויקע'ס היישר מן המדורה אל שולחן האירוע, אחד גדול בשרי, שני צמחוני והעודפים עברו לשלישי. לבסוף נשארו חבילת נקניקיות מרגז, כמה תפוחי אדמה וכרוב לבן ופתחתי פויקע נוסף בנוסח גרמני.
המסיבה המשיכה עמוק לתוך הערב בריקודים ללא רעש בניצוחו של די. ג'יי. ועם אוזניות אישיות לכל משתתף. זר שהיה מזדמן למקום היה מופתע לראות אנשים מקפצים סתם כך בלב היער השקט עם חיוך מרוח על פניהם ויללות נפלטות מידי פעם מפיהם. שמתי את האזניות והצטרפתי למסיבת הכישוף של חברי קהילת הקרוואניסטים.
בחוות שמשון
יומיים לאחר מכן קיפלתי את הקרוואן, רתמתי אותו לג'יפ ונסעתי כברת דרך קצרה אל מעבר לכפר אוריה, אל חוות שמשון של עמיר דרומי. החווה שוכנת בעמק צר בין גבעות הקירטון של שפלת יהודה, מתחת ליער הנשיא.
אני יושב מול עמיר, גבר מרשים עם רעמת שיער בהירה ועבותה, כיפה גדולה כדרכם של יהודים חסידי הרבי מברסלב, זקן גדול שהשיבה פשטה בו, עיניים כחולות עמוקות וחודרות וקול שקט ושופע טוב. איש מרשים וחזק. אם אעצום את עיני לרגע, כך נראה שמשון הגיבור התנכי.
עמיר ואשתו יעל הגיעו לכאן בשנות השמונים והתיישבו בין ההריסות של חירבת ערקוב. זוג צעיר עם אידיאלים של יישוב ארץ ישראל שרצו לחיות חיים פשוטים כמו גיבורי התנ"ך.
נסעתי כברת דרך קצרה אל מעבר לכפר אוריה, אל חוות שמשון של עמיר דרומי
באר מים עתיקת יומין "מימי בית ראשון" אומר לי עמיר, עמדה הרוסה בפתח העמק ומסביבה אבני חורבות. עמיר הזעיק חברים וביחד הרימו אבן אחר אבן מן הבאר עד שהגיעו אל המים, מקור החיים
באר מים עתיקת יומין "מימי בית ראשון" אומר לי עמיר, עמדה הרוסה בפתח העמק ומסביבה אבני חורבות. עמיר הזעיק חברים וביחד הרימו אבן אחר אבן מן הבאר עד שהגיעו אל המים, מקור החיים.
הם ניקו מערות עתיקות חצובות בסלע והרימו את מפולות האבנים מריבצן אל הקירות מהם נפלו. כך קמו לתחיה מבני מגורים, ונבנה בית כנסת קטן ששימש את עמיר משפחתו וחבריו שהגיעו להשלים מניין.
עצי זית ותאנה עתיקים טופלו והתאוששו, כרמי גפנים נשתלו, ועדר עיזים יצא מידי יום למרעה הטבעי ביערות קק"ל הסמוכים. המקום שקק חיים, נולדו להם שבעה ילדים, נבנה מקווה בצלע הגבעה וקיבל את מימיו מהבאר. כמה נהדר לטבול בו בסיומו של יום עבודה או טיולים באביב החם.
אתגרים צצו בפניהם ללא הרף. יום אחד נגנב העדר, עמיר וחבריו הלכו אחר עקבות העדר, ולא הפסיקו גם כשהעקבות הובילו לתוך שטח השומרון. כאשר הגיעו אל העדר אספו אותו וחזרו בהליכה הביתה.
אבל האתגר הקשה מכל היה מוסדות השלטון. מנהל מקרקעי ישראל ונציגי הממשלה חברו יחדיו למרר את חייהם. עמיר לא פילל ששוב ושוב ייאלץ להיגרר לבתי משפט, שם טענה זרוע ממשלתית אחת כנגדו ודרשה בחזרה את האדמה שנתנה לו זרוע ממשלתית אחרת.
ביקור פרידה במקום שהיה ביתי שנים רבות והוא כפר אוריה בשפלת יהודה
אני תוהה כיצד ייראו הרי יהודה וירושלים כעת ללא אותן חוות עלומות שיצרו פינות מכושפות בחיק הטבע
כל מה שעמיר רצה היה לחיות חיי איכר פשוטים וקרובים לאדמה, בדרך התנ"ך, במקום בו צעד שמשון בעקבות אריות ושועלים. והנה הוא נחשב לפולש לאדמות, בהן השקיע את נשמתו וחייו כדי ליצור לעצמו בית.
אני יושב עם עמיר, אנחנו מכירים כבר הרבה שנים מאז שהגעתי לכפר אוריה וחייתי כאן עם משפחתי כחמש עשרה שנים. אני רואה את האיש החזק הזה והוא כבר מותש ועיניו לאות מהמאבק הבלתי נגמר בטחנות הצדק שאין בהם טיפת חמלה.
אני שומע את סיפוריו והזעם מתעורר בי ומתחלף בחוסר אונים ובעצב. בימים אלו המנהל מתנפל כמוצא שלל על אדמות החוות הבודדות שעוד שרדו בחבל מטה יהודה, והיו לפינות גן עדן ייחודיות בחיק הטבע.
חוות צוק שהציעה ארוחות פויקע משובחות מעל עמק האלה נסגרה לפני שנים, גם חוות הר הרוח שייצרה גבינות ליד נטף איננה כבר. לפני כשנה נאלצו אבשי ובר לפרק את ביתם שבחוות היערן בהר יעלה ליד מערת הנטיפים. בגיל שישים נותרו חסרי כל ונאלצו לחפש את מזלם באדמות פורטוגל ולהתחיל מחדש.
לפני חודשים ספורים נפטר שי זלצר, מייסד חוות העיזים במורדות הר איתן ליד הסטף. המנהל שנאבק עמו במשך שנים רבות, הניח לו לבסוף לסיים את חייו בחווה, אולם עם צאת נשמתו סימן את בניו של שי המנוח עומר ורמון והורה להם לפנות את המקום. שי, שבע מרורים, השביע את בניו על ערש הדווי שאם יידרשו לפנות את החווה, שיילכו לדרכם. הוא ביקש לילדיו עתיד טוב יותר. עומר ורמון שנולדו וגדלו בחווה, ירשו את שק המרורים ושוקלים לחפש את עתידם במקום אחר בעולם.
עמיר עכשיו על הכוונת, שבע מלחמות ובירוקרטיה, כבר מוכן להתפשר ועדיין ממררים את חייו והוא רואה את החווה הולכת ונמוגה מול עיניו. אני שואל כיצד לא מצאו לנכון גורמי השלטון להותיר על כנן את החוות האלו שהן חלק בלתי נפרד מנוף הארץ. אני תוהה כיצד ייראו הרי יהודה וירושלים כעת ללא אותן חוות עלומות שיצרו פינות מכושפות בחיק הטבע.
אל מעיינות בנימין
יום העצמאות הגיע. חיפשתי מקום הרחק מן ההמון הסוער לבלות בו את היום עם חברים. שמעתי על המעיינות היפים של חבל בנימין בהרי השומרון. פרשתי את המפה וראיתי כבישים מתפתלים בנוף הררי וכפרים ערבים בצד יישובים יהודים כאילו משתרגים יחדיו כמו זמורות גפנים.
כשאני נכנס לשטחי יהודה ושומרון הלב מחסיר פעימה. אני חווה התרגשות מהנופים הירוקים של ההרים בארץ לא נודעת, והשמחה מהולה בתחושה של חוסר ביטחון שמא יגיחו דווקא עכשיו מחבלים ערבים לבצע פיגוע. אני נושם ונרגע, היופי של המקום משכר. שפע של מעיינות נובעים בהרים בארץ בנימין, ממש ארץ זבת חלב ודבש.
עצרנו ליד מעיין דולב. שער הרכב היה סגור אבל היה מקום להחנות בו את הרכב. לקחנו מגבות ומים, עברנו את הפישפש וירדנו כמה מאות מטרים אל המעיין
עצרנו ליד מעיין דולב. שער הרכב היה סגור אבל היה מקום להחנות בו את הרכב. לקחנו מגבות ומים, עברנו את הפישפש וירדנו כמה מאות מטרים אל המעיין. כמה טוב שאנחנו לבד בבוקר הזה, משתכשכים בבריכת המעיין הקרירה. מולנו נשקף הנוף ההררי המרהיב, מורדות הכרמים של היישוב היהודי דולב, וממול ההר עליו שוכנת העיירה הערבית דייר איבזיע.
לאחר שעה קלה הגיעה למקום משפחה ישראלית נוספת. משום מה שאלתי אותם אם ראו רכב בחנייה. התשובה היתה שלילית. התלבשתי בחופזה לצאת לחנייה, רכב של בעל הכרם הגיע בסערה ולאחר ששאל מי בעל הג'יפ סיפר לי שראה רכב עם מספר לבן גורר את הג'יפ שלי, הוא עקב אחריו עד שהגורר נכנס לכפר הערבי ושם הירפה.
אחרי ההלם הראשוני הגיעה ההבנה שזהו, הרכב נגנב. הגעתי עם בעל הכרם למשטרה במודיעין עילית למסור תלונה, התקשרתי לחבר שלקח אותי משם וחזרתי אל הקרוואן בחווה של עמיר. ידידתי הקרוואניסטית מירי שמעה על הגניבה ומייד הציעה לי את המכונית הפרטית שלה לזמן בלתי מוגבל עד שאמצא ואקנה לי רכב אחר. כמה מנחם לקבל עזרה מחברים בעת כזאת.
האוטו שלי לא היה מבוטח. לפני עשר שנים ביטלתי את הביטוח המקיף כי סירבתי להתקין אזעקה נדרכת ולהפר את שלוות טיולי המדבר שלי. לאחרונה דווקא התעורר בי החשש ובדקתי שוב, אלא שקיבלתי רשימת מטלות מסוכן הביטוח ודחיתי את העניין. כעת נזפתי בעצמי למה אני נוטה לדחות ביצוע של דברים חשובים. הודיתי למחשבה הזאת, הבטחתי לעצמי לשים לב בפעם הבאה שאדחה כל דבר שהוא, ושיחררתי את המחשבה. בסופו של דבר זה רק כסף, וזה יהיה כפרתי.
אפילוג ביער המאכל
אחרית דבר. שלושה שבועות אחרי אני נמצא ביער המאכל של אחי הצעיר עומר בשדות כפר חיים. גררתי לכאן את הקרוואן בג'יפ שהשאלתי ליום אחד מאבא שלי. אני חונה בתצפית על בריכת החורף שעוד נותרו בה מים וצמחיית קנה. לידי ערוגות של ירקות אורגנים מהם אני קוטף ומכין לי ארוחות בוקר. אני מתחיל כל בוקר בטבילה מרעננת ובמקלחת שדה, ואחריה יושב למדיטציה. אני נוסע לפעמים לטייל באופניים לאורך נחל אלכסנדר, נוסע לחוף המכושף של מכמורת וטובל בים בין סלעים עם הדגים ושושנות הים.
אני נוסע לפעמים לטייל באופניים לאורך נחל אלכסנדר
נוסע לחוף המכושף של מכמורת וטובל בים בין סלעים עם הדגים ושושנות הים
אני חונה בתצפית על בריכת החורף שעוד נותרו בה מים וצמחיית קנה
חיי הנדודים עצרו ופינו מקום לפסק זמן של מחשבות. בשמונת החודשים האחרונים ריחפתי במסע מופלא בארץ ישראל. נפגשתי עם אנשים מרתקים ועם נוף מולדתם. הם שיתפו אותי בסיפורים התמימים שלהם שהרגישו לי מלאים כרימון בחוכמה ובנשמה יתרה. כל אחד מהם האיר בי אור קטן.
הרגשתי שהנשמה שלי מתמלאת באהבה לטבע ולבני אנוש. הבנתי שאני בר מזל ועלי להודות על כך. כן, גם לקורונה. זאת שגזלה את פרנסתי אבל נתנה לי את מתנת הנדודים והכתיבה.
בינתיים התחילו להגיע סימנים לסיום משבר הקורונה וחזרה ליציאה לטיולים בעולם. מידי בוקר אני יושב בקרוואן ומקדיש שעות ספורות להכנת מסלולי טיולים, ומרגיש את האנרגיה המתעוררת בי לשוב ולהפיח חיים בחברת הטיולים שלי, ולצאת מארץ ישראל האהובה הקטנה והלוחצת אל העולם הגדול, שגם הוא חבול ומוכה ולא כזה מדהים כמו שהיה, אבל הוא שלנו וזה מה שיש לנו.
והאתגר הגדול שלי כעת הוא למצוא את דרך המלך שבה אוכל להמשיך את חיי הנדודים שלי בקרוואן ברחבי ישראל, ובמקביל להפעיל את החברה המדהימה שלי "אקו" בטיולים בעולם הגדול.
וכן, אני חייב גם סוף לפרק הזה. מצאתי אוטו בסופו של דבר, והוא דומה מאוד לג'יפ טויוטה לנדקרוזר שנגנב לי. רק שמור יותר והמנוע שלו עובד שקט ויפה. בינתיים אני מתייחס אליו יפה ומכניס אותו לשטח לאט אבל בטוח… התבגרתי כנראה
וכן, אני חייב גם סוף לפרק הזה, מצאתי אוטו בסופו של דבר, והוא דומה מאוד לג'יפ טויוטה לנדקרוזר שנגנב לי. רק שמור יותר והמנוע שלו עובד שקט ויפה. ובינתיים אני מתייחס אליו יפה ומכניס אותו לשטח לאט אבל בטוח… התבגרתי כנראה.