צדק הוא הבעלים של חוות אלה בדרום השפלה בואכה בקעת באר שבע. השמועות מספרות שהמקום קם במאבקים רבים על האדמה, מול המנהל, מול שכנים עוינים. צדק שותק, הוא לא איש של מילים, הוא איש עבודה. על הגבעות העגולות והירוקות עומדים כמה בתי אבן וסככות של רפתות ודירים. עוברי אורח שמגיעים אל חנות הגבינות של החווה לא פוגשים אנשים, אלא מקרר עם צנצנות גדולות של יוגורט ושפע של גבינות קממבר, ברי, בולגרית ואחרות, שלט עם מחירי הגבינות לפי משקל, וקופה פתוחה. הם בוחרים את הנתח שחשקו בו, שוקלים, מחשבים ומשאירים כסף מזומן או מעבירים בביט. הקרוואן שלי חונה בלב שדה חרציות צהוב, ליד אסם החציר וצמוד לפתח אזור המחיה של הפרות החומות. "פרות שחור לבן הן לחלב" מואיל צדק לדבר ומסביר לי "החומות הן לבשר. לנו יש רק חומות, ויש עיזים לחלב. מול החווה הפסטורלית מצד מזרח נמתחת גדר ההפרדה בין יהודים וערבים. מעבר לגדר יש כפר, אל בורג' שמו. במרכזו חומה עתיקה של מבצר צלבני ועל חורבותיו בנו בית מגורים. מתחת למבצר אני מבחין בבתי מערות. קיר אבנים עם פתח קשתי חותם כל מערה. הייתי רוצה ללכת לשם, לדפוק בדלת ולהיכנס לראות בית מערה שכזה. "קלקלו לכם פה את הנוף עם הגדר" אני אומר לצדק ומצביע מזרחה. "בנו אותה לפני חמש או שש שנים ואולי יותר, וניתקו את הקשר בין החווה לכפר. עובדים איתי פה רועים פלשתינאים חיפשתי רועים ישראלים אבל אין בכלל, כולם רוצים להיות מנהלים." אומר צדק "מצד שני אין פה גניבות כמו שהיו פעם".
השדות הנרחבים של החווה, חמש עשרה אלף דונמים של גבעות עגלגלות, עטופות פלומה ירוקה של עשבים ונקודות צבע אחרונות של סוף אביב
אור ראשון. קולות של קאקים וסיקסקים מעירים אותי. במחלבת העיזים נדלק האור. צדק ומוחמד הרועה ממלאים את האבוס בגרעיני תירס והעיזים ממהרות להיכנס ולהשקיע ראש באוכל. בינתיים מצמידים להם את מכונות החליבה אל העטינים התפוחים. מאתיים ושמונים חולבות עוברות תחת ידיהם המיומנות בתוך פחות משעה ומותירות במיכל קרוב לארבע מאות ליטר חלב. "יש פה ארבע מאות עיזים" אומר מוחמד "אבל לא כולן נותנות חלב, יש צעירות ובהריון וסתם יבשות שאינן חולבות". אני שואל את מוחמד איפה רכש את הידע של רעיית צאן והוא משיב לי בצורה ציורית "אני נולדתי בתוך עדר". אחרי החליבה הם יוצאים למרעה. סוף האביב עכשיו ונחילי עיזים ועדרי פרות פושטים על שארית הירוק.
החלב זורם מן המיכל בצינורות ארוכים אל המחלבה. שתי מתנדבות צעירות לבושות בסרבלים סטריליים וכפפות מטפלות בגבינות. שמואל הגבן מסתובב כמו קוסם עם גלימה לבנה, קערה עם שלל שקיות בידיו והוא מפזר אבקת קסמים למיכלי החלב הטרי. הוא מייצר מגוון עשיר של שמונה עשרה סוגי גבינות שונות וטעימות ללקק את השפתיים, בנוסף ליוגורט משובח.
מהפכת גבינות העיזים
קיצור תולדות גבינות העיזים: ב 1990 התכנסו מגדלי העיזים בארצנו לישיבה דחופה והנושא היה מה לעשות עם חלב העיזים. המחלבות הגדולות שעבדו עם חלב הפרות לא רצו להתעסק יותר עם העיזים, מעט מידי ואין ביקוש. בארץ היו אז כשמונים מגדלים ותריסר מתוכם היו בוועד התאחדות הנוקדים והתלבטו מה אפשר לעשות עם החלב הזה חוץ מלשפוך אותו. המוניטין של חלב העיזים היה אז בשפל המדרגה. היחידים שגידלו עיזים בארץ היו עולים מתימן שהחזיקו אותם בחצר ביתם ושתו את חלבן. התיש השליט היה מפזר את השתן שלו על הנקבות לסימון טריטוריאלי וריח השתן התערבב בריח החלב. אף אחד בארץ לא ידע להכין גבינות באיכות טובה. ההתאחדות בתמיכת הרועים יצאה בהחלטה אמיצה לקחת על עצמם לקדם את נושא חלב העיזים. הם הביאו מומחה צרפתי לייצור גבינות צאן, ערכו סמינרים וחלק ממגדלי העיזים באו ללמוד את התורה, והם השקיעו לראשונה בשיווק גבינות צאן. לאט לאט התבררו היתרונות הבריאותיים של חלב העיזים ביחס לחלב אחר והחל ביקוש לגבינות ויוגורט עיזים. היצע הגבינות בימינו הולך וגדל מיום ליום אולם אינו מצליח למלא אחר הביקוש.
עוברי אורח שמגיעים אל חנות הגבינות של החווה לא פוגשים אנשים, אלא מקרר עם צנצנות גדולות של יוגורט ושפע של גבינות קממבר, ברי, בולגרית ואחרות, שלט עם מחירי הגבינות לפי משקל, וקופה פתוחה
צדק ומוחמד הרועה ממלאים את האבוס בגרעיני תירס והעיזים ממהרות להיכנס ולהשקיע ראש באוכל. בינתיים מצמידים להם את מכונות החליבה אל העטינים התפוחים
קיצור תולדות גבינות העיזים
ראוי לציין שמהפכת גבינות העיזים אירעה בצמוד ובמקביל למהפכת היין, באותם שנים. לא לחינם ערבי גבינות ויין הולכים ביחד כל השנים.
הרועים יצאו עם הפרות והעיזים לרעות בשדות הנרחבים של החווה, חמש עשרה אלף דונמים של גבעות עגלגלות, עטופות פלומה ירוקה של עשבים ונקודות צבע אחרונות של סוף אביב. עליתי לג'יפ ונסעתי מעל החווה אל גבעות דרום השפלה. הטבע פה מולך. שבעה צבאים ארצישראלים נמלטו מפני בריצת ראווה אל מעבר לקו האופק. דורס, כנראה עקב, ישב על אבן לצידי הדרך וכשהתקרבתי סמוך אליו התעופף בעצלתיים. קבוצה של חסידות חשדניות עשו אותו דבר.
בעמק קטן בין הגבעות, בקצה חורשת אורנים, פגשתי את עמר מחמולת אבו כף, ועמו שני נערים מהמשפחה שהיו עסוקים בגזיזת צמר מכבשה. עמר מכיר את צדק ואת מוחמד וביקש שאעביר הודעה שהוא רוצה לקנות עיזים. "אנחנו עושים גז באביב שלא יהיה חם לכבשים, והשנה אנחנו מתחילים מוקדם שלא נעבוד קשה כשייכנס הרמדאן. אבל אני מעדיף היום לרעות עיזים. ממילא אין לנו מה לעשות עם הצמר, זורקים אותו, אסור להשאיר בשטח כי אז נקבל קנס מהפקחים. אמא שלי היתה אוספת את השיער של העיזים וקולעת ממנו אוהלים. מצמר הכבשים היו עושים שטיחים, שמיכות. היום קונים הכל מוכן, אף אחד כבר לא יודע לקלוע שיער עיזים או צמר כבשים. אנחנו גם לא חולבים כמעט ורק מעט נשים יודעות להכין גבינות".
מול החווה הפסטורלית מצד מזרח נמתחת גדר ההפרדה בין יהודים וערבים. מעבר לגדר יש כפר, אל בורג' שמו. במרכזו חומה עתיקה של מבצר צלבני ועל חורבותיו בנו בית מגורים.
עמר אבו כף שפך את כל התסכול של אנשים מסורתיים שמרגישים שהתרבות שלהם איבדה את תוקפה. "אז למה אתם מגדלים כבשים בכל זאת" הקשייתי עליו. "אנחנו מוכרים גדיים, בני שבוע עד חודשיים בערך 1500 ש"ח. או שמוכרים כבשה זקנה לבשר בערך 1200 ש"ח, ככה חיה. אם רוצים לשחוט הולכים אל ג'אזר, הקצב, ומשלמים לו מאה ש"ח ומקבלים בשר חתוך ככה יפה".
עמר שפך ונרגע והכין תה. הוא קם וגישש דרכו במבט באדמה וחזר עם כמה עלים של שומר. "ככה אנחנו אוהבים לשתות את התה כאן, מתוק עם שומר, ואם אין שומר אז זעתר גם כן טוב. העיזים גמרו את השומר, גם הן אוהבות לכרסם אותו, אבל מצאתי קצת".
הוא מזג את התה לכוסות וככה ישבנו בשקט והתבוננו בעדר שלו. חסידות הסתובבו בשוליים ליד הכבשים וניקרו בעשב. "אתה יודע למה החסידות באות לכבשים כל הזמן" הוא שאל ומייד המתיק לי את התשובה." זה כדי לצוד חרקים שקופצים שהכבשים לא ידרכו עליהם".
בשעת הדמדומים לקראת הערב נראית החווה כמו באגדות, כבשים ועיזים והמון טלאים וגדיים פועים וקופצים מסביבם, תרנגולות מתעופפות ומתיישבות על מדפים בקירות למנוחת לילה. הרועה נע בין כולם עם קלשון ומפזר קש על האדמה מצע יבש ונעים לכולם. לילה שקט יורד על החווה של אלה.
מדרום לחוות אלה והיישוב הדתי הקרוב שומרייה נמצאת חירבת זעק. במשך שנים ספורות התיישב באתר הארכיאולוגי בחור בשם דודי ובעבודת ידיו הקים חוות תיירות וחקלאות בלב השרידים. לרגע קם היישוב לחיה, היקב ובית הבד חזרו לייצר יין ושמן זית. מבקרים אכלו פיתה ולאבנה, שתה קפה או תה ויין והשתרעו להתרגע מול נוף השפלה המדהים. אחרי כמה שנים והרבה עבודה החווה נסגרה בצו בית משפט, דודי הלך הביתה והחירבה שבה לעזבונה כמו חירבות רבות עמוסות היסטוריה רבת שנים, מיישובי בית ראשון ושני דרך מחילות בר כוכבא, ישובים רומאים וביזנטים ועד כפרים ערביים שננטשו ותושביהם ברחו וגורשו מהם במלחמת השחרור ב 48.
לזחול במערות מסתור
חרבת א-שקף מצפון לחוות אלה היתה כפר חקלאי משגשג שתושביו הערבים הגיעו מהעיירה דורא בהרי חברון והקימו אותו על חורבות עתיקות לפני כמאתיים שנה. במלחמה התרוקן הכפר מתושביו, בתיו נהרסו בחלקם והמקום שב להיראות כאתר ארכיאולוגי. נכנסתי מבעד לפתח עם קשת אבן אל בית קטן וגיליתי שהבית נפתח למערה גדולה. הארתי סביבי. בקיר המערה היה פתח קטן של מחילה צרה ומישהו ערם אבנים בבסיס הקיר כדי שאפשר יהיה להיכנס לזחול בתוכה. המתיישבים באזור השפלה לפני אלפיים שנים ויותר נהגו לחצוב מערות בסלע הקרטון שהוא רך יחסית ולהכין מהם חדרים למגורים, חדרי מלאכה ששימשו כגתות ובתי בד לייצור יין ושמן, חללים שטייחו אותם לצורך אגירת מים, ואפילו שובכים תת קרקעיים לגידול יונים, אם למאכל, או למשלוח הודעות או להפקת דשן טבעי מן הלשלשת לעיבוד השדות החקלאיים. כאשר עמד להתרחש מרד בר כוכבא הכינו המתיישבים מערות מסתור מפני הרומאים וקישרו אותן במחילות ביניהן.
קיר אבנים עם פתח קשתי חותם כל מערה. הייתי רוצה ללכת לשם, לדפוק בדלת ולהיכנס לראות בית מערה שכזה
ענדתי פנס ראש וזחלתי על ארבע במחילה שהתפתלה בתוך הסלע. הגעתי אל חדר מרובע קטן, לא גבוה, אבל יכולתי למתוח בו את אבריי
במשך שנים ארוכות הייתי תושב כפר אוריה באזור שפלת יהודה ובכל רגע פנוי הייתי יוצא עם פנס ומפה להכיר מערות חדשות מבין אלפי המערות מעשה ידי אדם של השפלה. נדב ואיתמר, הבנים שלי, הצטרפו אלי להרפתקה של זחילה במערות והגעה לחדרים תת קרקעיים מגניבים, למערות קולומבריום לגידול יונים, עד שלאחר שעה או יותר שוב היינו רואים אור שמש. יום אחד חזרנו כולנו עם עשרות עקיצות מגרדות בכל הגוף ומאז פחות או יותר הסתיימו הזחילות. עכשיו התמלאתי בסקרנות ובנוסטלגיה, עליתי על ערימת האבנים ובכוח ידיים משכתי את עצמי לתוך המחילה. ענדתי פנס ראש וזחלתי על ארבע במחילה שהתפתלה בתוך הסלע. הגעתי אל חדר מרובע קטן, לא גבוה, אבל יכולתי למתוח בו את אבריי. שתי מחילות נוספות יצאו מן החדר. בחרתי אחת מהן והמשכתי לזחול פנימה. החציבה הסתיימה לפתע, אולי זה היה הרגע בו חדרו הרומאים אל מחילות המורדים וחיסלו אותם. עם ישראל נחל מפלה גדולה במרד בר כוכבא, רבים נפלו על חרבם או הומתו בידי הרומאים. מספיק היה לרומאים להטיל מצור ולשבת בפתחי המחילות, להדליק מדורות ועשן מחניק כדי שהמורדים יזחלו החוצה אל מותם חנוקים וחסרי אונים.
הרגשתי שהנשימה שלי כבדה, היה חם במחילה. הורדתי חולצה וזחלתי חזרה אחורנית אל תוך החדר הגדול. תחושה של אכזבה חילחלה בי. לא נורא, ניחמתי את עצמי. אשוב לכאן עם חבר או עם נדב ואיתמר ושוב נזחל יפה ביחד, כמו פעם.
יצאתי לאור יום מסנוור של שמש אחר הצהרים. הבגדים הידיים והפנים שלי היו מכוסים באבק קירטוני לבנבן. הזיעה חרצה בשכבה הלבנה תלמי שיזוף נוצצים. נסעתי להתרחץ בבאר שם טוב.
ככה זה כשגרים בקרוואן והמקלחות מתקצרות כי מים זה משאב מוגבל. ערך הטבילה במעיינות בחיק הטבע מתחזק, לא פחות מערך המקווה בקרב הדתיים.
קפיצה קטנה למים הצלולים והקרים ואני ביחד עם כמה צפרדעים גדולות ודגים צבעוניים נהנים בצוותא מהקרירות בחומו של יום
הבאר יורדת לעומק האדמה ליד וואדי קטן מול חירבת בית לויה הביזנטית ולא רחוק מגדר ההפרדה. בשנים ברוכות גשם הבאר עולה על גדותיה. השנה מפלס המים ירד לחצי מטר מתחת לשפת הבאר. כחום היום והזיעה ואבק המערות זהו מקום הטוהרה המושלם. קפיצה קטנה למים הצלולים והקרים ואני ביחד עם כמה צפרדעים גדולות ודגים צבעוניים נהנים בצוותא מהקרירות בחומו של יום.