סצנה ראשונה – רועי גלילי מארח את עופר ואותי בחצר ביתו במושב עידן
בדרך מחוות התנינים לביתו של רועי גלילי במושב עידן עצרנו עופר ואני על גבעה והשקפנו מזרחה אל הערבה והרי אדום שברקע. "אתה רואה את האגם?" שאל עופר. מים לא ראיתי, אבל ראיתי את המרחבים הצהובים של חוואר הלשון, חסרי צמחיה, מבותרים כמו גלים בים שקפא, והבנתי למה הוא מתכוון, פה הייתה פעם ימת הלשון העתיקה.
אחר כך ישבנו אצל רועי על ספסל בחצר ודיברנו על נוודות, נושא קרוב לליבי בימים אלו. רועי גלילי הוא חקלאי ממושב עידן בערבה הצפונית, אבל בתוכו פנימה מקננת חיבה עצומה לנוודים וחייהם. החיידק הזה הוא כרוני במשפחה. החל מאביו, אלון גלילי שעבד עם הבדואים במשך עשרות שנים ברשות שמורות הטבע ובסיירת הירוקה. אחיו הצעיר אמיר עשה את הדוקטורט שלו על קבורה בדואית במאות ה- 19 וה- 20, ורועי, ארכיאולוג בתחביבו ובנשמתו, עושה כיום את הדוקטורט שלו על פולחן וקבורה בקרב נוודי המדבר בתקופות הפרוטו-היסטוריות.
רועי גלילי הוא חקלאי ממושב עידן בערבה הצפונית, אבל בתוכו פנימה מקננת חיבה עצומה לנוודים וחייהם
מים לא ראיתי, אבל ראיתי את המרחבים הצהובים של חוואר הלשון, חסרי צמחיה, מבותרים כמו גלים בים שקפא, והבנתי למה הוא מתכוון, פה הייתה פעם ימת הלשון העתיקה
התחלנו בקיצור תולדות האנושות, הבלחות של משפטים, כמו ברקים בסערה, בלי התחלה ובלי סוף, זר לא יבין זאת.
כמו: "האדם הקדמון הומו גאורגיוס הגיע לגאורגיה לפני בן 1.8 מיליון שנה, וכמעט בטוח שעבר פה בדרכו מאפריקה. האדם הקדמון שנמצא בארץ בעוביידיה בעמק הירדן צעיר יותר, בן שמונה מאות אלף שנים בלבד, מכיוון שכך החוקרים מחפשים כעת אדם קדום יותר בנגב ובערבה.
ועל נוודות: "אנחנו מוצאים במדבר חמשת אלפים שנים עד תקופת הברזל תרבות גבוהה של מתקני פולחן ללא סימני מגורים, כנראה של נוודים. מקדש כלקוליתי בעין גדי, כלי פולחן מנחושת במערת המטמון בנחל משמר, מקדשי השמש בנחל אשלים, מזבחות וציורי סלע בהר כרכום, אתרי פולחן וקבורה בהר צוריעז ובמישור ימין, וזוהי רשימה חלקית…".
ומסקנה יפה: "הפולחן האלוהי היה חזק יותר במדבר מאשר בארץ הנושבת. משה, אליהו ונביאים אחרים ירדו אל המדבר כדי לזכות בהשראה אלוהית. לא מן הנמנע שהמדבר היה לרבים משוכני הקבע מרחב פולחני לרדת אליו ולהתחבר לצד הרוחני המאמין של נפשם, לזכך את הנשמה ולשוב לתלאות החיים בכפרי הקבע שלהם. עד היום אנשים יורדים אל המדבר בשביל להתמזג עם תחושה של קודש".
והערת שוליים: "הלך במדבר יתקשה לראות במצבורי אבנים מקדש קדום, אולם הארכיאולוג עוזי אבנר אמר פעם שאבנים אינן נעמדות מעצמן. עם הזמן והניסיון המצטבר של הארכיאולוגים משתפרת ההבנה והיכולת לזהות מבנים ולהבדיל בין מקדש, מצבה, קבר או מבנה פולחני".
ועל הרועים: "המפץ הגדול במדבר הוא המעבר לחיי רועים שצריכים לדאוג למרעה לעדרי הצאן שלהם. ביות חיות הבר והפיכתם לחיות משק התחיל כנראה באזור אנטוליה, תורכיה של ימינו, ומשם הגיע לארץ ישראל. הנדידה הצטמצמה החל באותה תקופה, מכיוון שלא פשוט לנדוד עם בעלי חיים. הנדידה הפכה למעגלית לפי עונות השנה וצרכי העדרים".
ועל רועים ונמרים: "בסקר שערכתי בין קו באר מנוחה הר כרכום לקו שדה בוקר צומת ערבה זיהיתי 41 מלכודות נמרים, המלכודות שימשו ללכידה של טורפים כולל גם זאבים וצבועים, הן יכולות להיות עתיקות בנות חמשת אלפים שנים או צעירות הרבה יותר ועד המאה ה- 19 עדיין השתמשו בהן, בעצם עד שהגיעו הרובים למדבר".
ואז הגענו לסיפור העיקרי:
"חמש עשרה שנים ישבתי כאן בביתי במושב עידן מבלי לדעת שאני יושב על פתחו של אוצר בלום" סיפר רועי, "נערים מהמושב היו באים אלי לפעמים ומראים לי ראש חץ או סכין מאבן צור שמצאו בסביבות המושב, ואני לתומי חשבתי שהכלים נסחפו עם שיטפונות החורף לערבה. יום אחד גיליתי יחד עם גדעון רגולסקי מפראן ריכוז של כלי צור על סלעי החוואר ובבת אחת הבנתי הכל. אנחנו יושבים כאן על החוף של אגם עתיק, ימת הלשון הענקית שהשתרעה מהכינרת בצפון ועד אזור חצבה עידן בדרום. הימה הזאת התקיימה בשיאה לפני 23 אלף שנים ועד בערך לפני עשרת אלפים שנה, כשבמהלך התקופה הזאת הצטמצמה למה שקיים היום, אגם כינרת וים המלח. וכאן, בפתח הבית שלי היה חוף הימה ועד היום גילינו כבר עשרות אתרים של האדם הקדמון שחי כאן לפני 19 אלף שנים. הם היו ציידים לקטים נוודים, הותירו אחריהם אתרי הכנת כלי צור לצייד ולעבודות הבית, ובאתרים שלהם אנו מוצאים עצמות ושיניים של בעלי חיים ממשפחת הפריים והסוסיים, כנראה תאואים ופראים שנכחדו, ואת האחרונים מאקלמים כעת מחדש בנגב. האקלים ששרר באותה תקופה בערבה היה טרופי ויש סימנים למעיינות מים מתוקים כמו בעין פשחה של ימינו".
יצאנו עם רועי דרך שער בגדר המושב אל חוואר הלשון. הלכנו בשביל צר כמה מאות מטרים וכבר הגענו לאתר הראשון "אתם רואים, אפשר להבחין באתר כזה מרחוק כי כלי הצור מנצנצים בשמש", התקרבנו והבחנו בריכוז של אבני צור, שברים, נתזים. הוא הצביע על כמה אבנים חדות "האבנים מספרות לנו שכאו נמצא בית מלאכה של כלי צור, כאן ישב הסתת המקצועי ובמכות מיומנות הכין כלים לצורכי השבט, כלי יד, סכינים, ראשי חץ" הרמתי אבנים, נגעתי בזהירות בשפה החדה, לומד להבחין מהו שבר טבעי ומהי אבן שעברה סיתות בידיו של האדם הקדמון. לחשוב שחלפו אלפי שנים מאז שאחזו ידיים אחרות באבן הזאת. המשכנו לטייל ושוב הגענו לאתר מנצנץ "יש כאן עשרות אתרי התיישבות שמספרים לנו על החיים כאן" אמר רועי והצביע על שברי עצמות ושיניים "נשארו כאן עצמות תאו ושיני פראים"
"ואיך הצליח האדם הקדמון ליצור כלים עדינים כאלו" תהיתי בעודי מתבונן בסכין זעירה. "זאת שאלה למומחים, דבר עם בן" הציע רועי.
אנחנו מוצאים במדבר חמשת אלפים שנים עד תקופת הברזל תרבות גבוהה של מתקני פולחן ובהם ציורי סלע, ללא סימני מגורים, כנראה של נוודים
סצנה שניה – בן פריטל, עופר ואני יושבים סביב השולחן העגול במטע הדקלים בחוות התנינים
בן הגיע עם אשתו למושב עידן לפני כשנה וחצי וכאן נולד להם בן ראשון. הוא בן קיבוץ מעלה החמישה, למד מיומנויות קדומות אצל מיכה חנונה מארגון בני אדמה ממעון, דרום הר חברון, וכאן הוא מוביל מסעות "טיפול בשטח" לנוער בסיכון של עמותת "דרך לוטן". אלו הם מסעות במדבר בני חמישה ימים בהם הוא מוציא את המיטב מעצמו בנתינה, חינוך ולימוד של מיומנויות הישרדות כמו הדלקת אש בחיכוך מקלות והכנת כלי אבן בנוסח האדם הקדמון. בן שלף תיק גדול מהרכב ופרש את תכולתו על השולחן, אבנים, מקלות, קרניים, חוטים וחבלים. כך נראתה המזוודה של האדם הקדמון.
"כדי להכין כלים טובים יש צורך בהמון ידע ובעיקר לצבור ניסיון" מספר לנו בן "קודם כל צריך לבחור אבן גלם באיכות טובה. אבן הצור מופיעה בהרבה תצורות גאולוגיות ולא כולן מתאימות לנו. תצורת מור היא בעלת עדשות צור והיא ניחנה באיכויות שאנו מחפשים. הכנת כלי דורשת הפחתות חומר, זאת אומרת לקלף את האבן במכות מיומנות שמטרתן להסיר נתזים עד שמקבלים את הצורה המבוקשת. כדאי לבחור מראש אבן שצורתה והגודל שלה קרובים יחסית לכלי הרצוי. ככה נצטרך להכות באבן פחות ונטעה פחות, והסיכוי שנצליח לייצר כלי שלם הוא גבוה יותר". בן מכוון חלוק נחל אובלי אל אבן הצור, מעריך את זווית הפגיעה, מכה בצור במכה מדויקת ומתיז שבר ראשון מהאבן. "עד שאתה לא שובר שני טון אבני צור בניסיונות חוזרים ונשנים, אתה לא באמת מבין את החומר" הוא צוחק "אני מכה באבן וכבר מחשב כמה מהלכים קדימה איך להגיע לצורה הסופית שאני רוצה, כמו בקוביה הונגרית. גם באתרי הכנת הכלים של האדם הקדמון מה שאנחנו מוצאים זה בעיקר פסולת – שברי אבנים שמהווים תוצר לוואי של תהליך ההכנה, והם רוב החומר. קל לטעות בתהליך ההפחתה ואז הלכה האבן וצריך להתחיל מחדש"
דווקא לי עשה רושם שהוא התקדם יפה, מכה אחר מכה, נתז ועוד אחד, והאבן התקלפה עד שקיבלה צורה גסה של ראש חץ.
הוא הצביע על כמה אבנים חדות "האבנים מספרות לנו שכאו נמצא בית מלאכה של כלי צור, כאן ישב הסתת המקצועי ובמכות מיומנות הכין כלים לצורכי השבט, כלי יד, סכינים, ראשי חץ"
סצנה שניה – בן פריטל עופר וסולימאן יושבים סביב השולחן העגול במטע הדקלים בחוות התנינים
בן מכוון חלוק נחל אובלי אל אבן הצור, מעריך את זווית הפגיעה, מכה בצור במכה מדויקת ומתיז שבר ראשון מהאבן
בן שלף תיק גדול מהרכב ופרש את תכולתו על השולחן, אבנים, מקלות, קרניים, חוטים וחבלים. כך נראתה המזוודה של האדם הקדמון
"עכשיו עוברים לשלב העדין" המשיך בן ושלף קרן גרמית חדה "זה של אייל זכר שהשיל אותה במיוחד בשבילי בתום עונת החיזור". הוא הניח על רגליו יריעת עור, הצמיד את הקרן לאבן הצור והיכה בקרן עם מקבת עץ. כחומר ביד היוצר עפו נתזים קטנים ובידיו נותר ראש חץ עדין. הוא המשיך בלחיצות עדינות על שולי החץ ובעבודת אמן פיסל את השפות המשוננות של החוד, והוסיף מגרעת בצוואר. "ועכשיו צריכים לחבר את האבן לעץ" בן הצמיד את ראש החץ למקל ארוך ועגול, ושלף חוטים ארוכים מאמתחתו. "אלה גידים של בעלי חיים" הוא נתן לנו למשש אותם "לציידים היה שפע של החומר הזה שהוא הטוב ביותר לקשירה. מצמידים את חץ האבן למקל, מהדקים וקושרים. הגידים מפרישים דבק טבעי ומתכווצים וכך אנו מקבלים פעולה כפולה של קשירה הדוקה והדבקה שהופכת את החץ למקשה אחת בלתי ניתנת לפירוק"
בן השאיר לי למזכרת את ראש החץ תלוי ברצועת עור על הצוואר, ארז את מרכולתו והלך עם עופר לסיור בחווה. הרגשתי שקיבלתי מתנה נפלאה של הבנה וקירבה אל אבותיי הקדמונים. עברה בי המחשבה שכל אחד ואחת מאיתנו, יצירי העולם המודרני, ראוי שנעבור סדנת לימוד של מיומנויות האדם הקדמון, משהו שיחבר אותנו למוצא הקדום שלנו, לקשר הראשוני שלנו עם האדמה והעולם, לכבד את העבר, ומשם יאפשר לנו לצמוח אל העולם הנוכחי.
סצנה שלישית – סולימאן עופר ואני יושבים סביב מגש מטפונה באוהל האירוח של סולימאן
סולימאן חי באוהל פחות מקילומטר דרומית לחוות התנינים. הוא הזמין את עופר ואותי לארוחת ערב אצלו. הגענו לקראת שקיעה והלכנו אתו להאכיל את הגמלים. השמש נעלמה לאיטה והאירה באור אחרון ורך ערימות של גרוטאות עץ וברזל שאולי ישמשו אותו יום אחד. הנאקות עמדו במכלאה והבכרים הלבנים בעלי הצמר הרך נצמדו אלו לאלו מפני צינת הערב. "זו שנת בצורת השנה, אין מספיק מרעה" אמר סולימאן ופיזר שק של תערובת על האבוס. הגמלים הקיפו אותנו, גרפו מלוא הפה ולעסו בתיאבון. "פעם היו לי עשרות גמלים, ועכשיו יש לי רק תשעה" אמר סולימאן "היום אין לנו באמת מה לעשות עם הגמלים, אני מחזיק אותם רק כדי לשמור על המסורת. פעם הייתי עושה טיולים של ארבעה וחמישה ימים מחצבה ועד מצפה רמון עם בית ספר שדה חצבה. היום אנשים מפונקים ואין לזה ביקוש, וגם צריכים ביטוח שעולה הרבה כסף אז הפסקתי עם זה". משפחת אל מיסק משבט הסעידין התיישבה בשנות החמישים ליד חצבה. אבי המשפחה עלי היה מבכירי הגששים של היחידות המובחרות בצה"ל באותם שנים, היה מן היוזמים להקמת סיירת הגמלים, ואף תרם גמלים מעדרו הפרטי ליחידה. עלי איתר בזמנו את הגופות של שושנה הר ציון וחברה עודד בן דגניה שחצו את הגבול כדי לטייל במדבר יהודה בנחל ערוגות עליון, ונרצחו בידי בדואים משבט ראשיידה. עלי ובני המשפחה הקרובים אליו בחרו לקשור את גורלם עם ישראל הצעירה בזמן ששאר בני שבט הסעידין חצו את הערבה ונמלטו או גורשו מהנגב לירדן. בני המשפחה קיבלו אישור מחבריהם בצמרת המדינה להישאר לחיות בערבה, אם כי היישוב שלהם אינו מוכר עד היום. מעבר לפרשיות הביטחוניות בני המשפחה המשיכו באורח החיים המסורתי הבדואי וגידלו צאן וגמלים.
סולימאן חי באוהל פחות מקילומטר דרומית לחוות התנינים. הוא הזמין את עופר ואותי לארוחת ערב אצלו. הגענו לקראת שקיעה
סצנה שלישית – סולימאן עופר ואני יושבים סביב מגש מטפונה באוהל האירוח של סולימאן
עכשיו ישבנו סביב מדורת האוהל. ענפי שיטה בערו לאט בלי עשן והפיצו חום נעים. שתינו תה מתוק כמו פעם ושאלתי את סולימאן מה זה אומר להיות גשש
הלכנו להאכיל את הגמלים. הנאקות עמדו במכלאה והבכרים הלבנים בעלי הצמר הרך נצמדו אלו לאלו מפני צינת הערב. "זו שנת בצורת השנה, אין מספיק מרעה" אמר סולימאן ופיזר שק של תערובת על האבוס. הגמלים הקיפו אותנו, גרפו מלוא הפה ולעסו בתיאבון
אני מכיר את עלי ואת הבנים הגדולים מוחמד וסולימאן כבר יותר מארבעים שנה. אבא שלי, יהודה, היה מנהל ההקמה של מפעל הפוספטים הקרוב בנחל צין, והבן הבכור מוחמד היה שומר לילה במפעל. בדיוק השתחררתי מהצבא כאשר אבא שלי הציע לי להצטרף לחאפלה שארגנו הבדואים באהלים בערבה. הגעתי והתחברתי מיד למשפחה ונשארתי במאהל שלהם כשבוע ימים שבהם למדתי להכיר מעט את חייהם. יצאתי אז עם סולימאן לרעות את הגמלים ועד היום אני זוכר את סעודת הצהרים בצל שיטה במדבר, כאשר סולימאן שולה מהתיק נתח בשר עז עם רצועת שומן. הוא הדליק מדורה, המיס בקופסת שימורים ישנה את השומן וטיגן בו את הבשר. הטעם המיוחד צרוב במוחי ולא ניתן לחיקוי מאז. לקינוח שתינו תה מתוק מאוד, ושיחקנו משחק דמקה בדואי בשקערוריות בחול שבו אבנים וגללי גמלים שימשו במקום דיסקיות שחור ולבן. חזרנו עם חושך אל האוהל וסולימאן הדריך אותי להרפות את המושכות ולתת לגמל להוביל אותי הביתה בעצמו. "הוא רואה יותר טוב מאתנו בלילה ומכיר את הדרך הביתה" הנחתי לגופי להרפות ולנוע עם תנודות הגמל ולהתפנות להביט בשפע הכוכבים שבשמי המדבר.
עכשיו ישבנו סביב מדורת האוהל. ענפי שיטה בערו לאט בלי עשן והפיצו חום נעים. שתינו תה מתוק כמו פעם ושאלתי את סולימאן מה זה אומר להיות גשש, מאיפה הוא קיבל את הידע וההכשרה לזה.
סולימאן צעיר ממני בשנים ספורות, בן 58 או 59, "נולדנו באוהל, כאן אף אחד לא יודע מתי הוא נולד בדיוק" מבהיר סולימאן. "כולנו המשכנו את המסורת של אבא, מוחמד ואני וגם האחים הצעירים יותר. בערך בגיל חמש עשרה התגייסתי לצה"ל ליחידת הגששים ובהמשך עברתי לסיירת הגמלים. זה ידע שגדלנו אתו. היום יש קורסים לגששים, אבל מי שלומד להיות גשש בגיל 18 לעולם לא יוכל להיות כמו ילד שגדל עם זה בבית ובשטח וזה נטמע עמוק בתוכו. אני רואה עקבות בחול ומיד אני יודע לאיזה כיוון הוא הלך, ואם סחב משקל, ואם היה פצוע, ומתי עבר פה."
"ועלי לקח אותך לשטח ולימד אותך?"
"הוא לא לימד אותי בצורה מסודרת" אמר סולימאן "הייתי מתבונן בו, לומד את כל מה שידע על עקבות בשטח, רואה אותו מקשיב לקולות והייתי מקשיב כמוהו. כאשר ילד בדואי נמצא מגיל שבע במדבר, רועה את הגמלים ואת הכבשים הוא לומד גם מעצמו. למשל אם נעלמה לי כבשה אני לא חזרתי הביתה עד שלא מצאתי אותה. אני לא הייתי עולה להר להשקיף, הייתי הולך אחרי העקבות שלה, מאזין לדרדור אבנים, מריח את הצמחים שנרמסים ויודע לאן ללכת אחריה.
עופר הקשיב והנהן לדברי סולימאן. הוא הקים וניהל חוות תנינים ברחבי העולם, בהונדורס, דרום אפריקה, קניה וטנזניה. "תמיד" הוא אומר "אנשי השבטים שנולדו במקום ויצאו לשטח בגיל צעיר הם אנשי השטח הטובים ביותר. בכל הגיחות שלי לאתר תנינים בנהרות, ביערות ובמקומות נידחים, הייתי מתעקש לצאת רק עם איש מקומי שמחובר לשטח מילדותו".
סולימאן צעיר ממני בשנים ספורות, בן 58 או 59, "נולדנו באוהל, כאן אף אחד לא יודע מתי הוא נולד בדיוק"
סולימאן חמק החוצה לשעה ארוכה וחזר עם מגש עם חומוס טחינה סלט קצוץ ופיתות בדואיות שנאפו על הסאג'. שוב יצא וחזר עם מגש גדול עמוס במטפונה, אורז ירקות ועוף שנקברו תחת הגחלים. לשאלתי איך הוא מכין את זה ענה לי שהוא ממלא את העוף באורז וירקות עוטף היטב בנייר כסף ומניח על גחלים. "אני עוטף את התבשיל בגחלים מכל הצדדים ומלמעלה למשך שעה וחצי עד שעתיים. צריך לעטוף טוב טוב" הוא חזר והדגיש "אם יהיה חור קטן התבשיל עלול להתייבש. אם הכל עטוף היטב הוא יתבשל ויתרכך בתוך הנוזלים של עצמו". המטפונה היתה מושלמת. העוף היה נימוח והאורז והירקות היו רכים וטעימים. ישבנו ליד שולחן כי הגב של עופר כבר לא כמו פעם, שתינו מיצים מוגזים כי זה מה שמגישים היום, וגם סולימאן מגניב לתוך הסיפורים את המשפט האלמותי "זה לא מה שהיה פעם" ששגור בפי כל מי שסובב ליד שנת השישים של חייו. עדיין לרגעים חזרתי אל החאפלה ההיא עם עלי ואבא שלי לפני ארבעים שנה, ואפילו לורנס איש ערב קרץ לי מעבר לפינה מלפני מאה שנים כאשר אבות אבותיו של סולימאן אירחו אותו כאן במדבר ליד עין חצבה.