הבית שלי עם הגלגלים עומד לבדו בקצה שלוחה רמה בפאתי חוות צאן קידר וצופה אל נוף המדבר. אני אוהב את הנוף הצחיח הזה שאף עץ לא מסתיר אותו, וכל עץ שיזף או שיטה בערוץ נסתר הוא סיבה למנוחה כמעט קדושה בצלו עם כוס תה מתוק. הרגשה של בית מלווה אותי לאחר שהות של שבוע ימים במקום. אנשי החווה התרגלו שאין מה לדאוג אם אני יוצא לשטח, נשאר בלילה במדבר וחוזר רק למחרת. הג'יפ שלי הוא גם מיני בית ומצויד לשהייה לא מתוכננת בשטח בהחלטה ש הרגע. יש בו אוהל ואוהל רשת, שני מזרונים ושקי שינה, מחצלת, ג'ריקן 20 ליטר ועוד שישיית בקבוקי מים, כלי מטבח לבישול ואכילה וכיריים עם כמה בלונים להחלפה, ואפילו פויקה. ערכת קפה ותה מושלמת ותבלינים, צידנית עם כמה מצרכים בסיסיים ובקבוקי מים קפואים לקירור שאני שולף מן המקפיא בקרוואן, תיק עם בגדים להחלפה וחליפת סערה. ובנוסף, פנסים מכמה סוגים, מטריה מתקפלת, סט מפות מלא של ישראל למרות שאני מנווט היום עם אפליקציית עמוד ענן, ערכת חילוץ וזרקור, וכמובן כרית לפינוק.
הבית שלי עם הגלגלים עומד לבדו בקצה שלוחה רמה בפאתי החווה וצופה אל נוף המדבר. אני אוהב את הנוף הצחיח הזה שאף עץ לא מסתיר אותו. צילומים: רונן רז
בחיים החדשים שלי אני מתכוון לראות ולגעת בכל עניין שאני פוגש, כאן ועכשיו, לא בפעם אחרת. לתת את הזמן גם לדברים חדשים שעולים בשטח, כמו בשיר הנפלא של יהודה עמיחי שקראתי היום אצל חבר ברשת:
"אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּיו מִן הַגִּבְעָה
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ
כְּנִיעַ אֲנָשִׁים בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
וַאֲשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל כָּךְ
הָיָה לְלֹא נְשֹׁא,
וְאָמַרְנוּ,
חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה נֵלֵךְ לְשָׁם.
אֲנִי שָׁם
וְיֵשׁ לִי זְמַן
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה"
טרום זריחה אני מוכן, נועל את הקרוואן ומטפס עם הג'יפ אל ההר ממול, ג'בל מונטר. למעלה מ-500 מ' גובה והוא חולש על סביבותיו. אני משקיף ממנו על הפיתולים של הנחלים אוג, הוא ואדי מוכליך מצפון, ושל נחל קדרון מהצד הדרומי, שניהם נחלים קניוניים נושאי מנזרים. מולי במזרח אני צופה בים המלח והשמש העולה מעבר להרי אדום ומואב. מאחורי על גב ההר רואים את שכונות ירושלים, מעלה אדומים וקידר ואת העיירות הפלסטיניות היורדות אל ספר המדבר. השמש זורחת ועל הגבעות הצחיחות העגולות פסים של זרקורי שמש מאירים כבר את עדרי הכבשים והעיזים המלחכים את מעט העשב שצמח מן הגשמים הדלילים.
טרום זריחה אני מוכן, נועל את הקרוואן ומטפס עם הג'יפ אל ההר ממול, ג'בל מונטר
מים, זה הסיפור
מים, זה הסיפור במרחבי המדבר מאז ומתמיד, ככה זה היום כשסולימאן גורר עם הג'יפ שלו מיכלית עם מים שקנה באל עזרייה להשקות את הצאן, וככה זה כשמלכים קדמונים התיישבו במדבר וחצבו בורות רבים. אני נוהג מג'בל מונטר מזרחה בשביל ירוק אל מצודת הורקניה, הדרך קשה והג'יפ מאמץ את המנוע כדי לבלום בירידות. עצרתי והמשכתי ברגל בשביל תלול שיורד אל התל מצד מערב. המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס בנה את המבצר מעל בקעת הורקניה שאף היא נושאת את שמו. הוא ביצר את החומות אל מול הסכנות שארבו לחשמונאים באותם ימים, ובעיקר נראה שהשקיע מחשבה ועבודה במפעל מים גדול. הוא אגם את הוואדי ממערב, וממנו הוליך אמת מים על פני הסלעים אל שולי המצודה, ששרידים ממנה נראים היטב בשטח כולל שכבות טיח עבות למניעת חלחול המים. עקבתי אחר מהלכה של האמה עד שהיא עברה על גשר בין שני חפירים בתחתית המצודה. משם כנראה העלו חיילים ועובדים את המים אל ההר ומילאו את בורות המים שנחצבו וטויחו בין החומות כדי לאגור את הנוזל היקר מכל במדבר. המצודה משקיפה אל הבקעה וההרים סביב לה, וביום יפה רואים ממנה את הרי מואב מעבר לצפון ים המלח החבוי בבקעת השבר.
המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס בנה את מבצר הורקניה מעל הבקעה הנושאת אף היא את שמו
גלשתי במדרון אל תחתית ההר ובתוך קניון צר הגעתי אל מקום מסתורי. שתי מנהרות נחצבו בקירות הקניון, הן צרות, מעט יותר גדולות מרוחב כתפיים וקומת אדם, והן יורדות בתלילות אל מעמקי האדמה. ירדתי במנהרה הדרומית הארוכה וספרתי מאה ושמונים ספק מדרגות ספק צעדים עד שהגעתי למבוי סתום. אין איוורור שם, כשיצאתי התנשפתי בכבדות והזיעה ניגרה על כל גופי. נותרה כאן חידה, אין יודע על מה ולמה נחפרו המנהרות המסתוריות האלו.
המנהרות המסתוריות באזור מצודת הורקניה
מבט מהר מונטר מזרחה
חזרתי אל הג'יפ וגלשתי בדרך המאגורות המאתגרת אל נחל קדרון. יוסוף וזהר הם אחים מהעיירה עובדייה, והם מתגוררים לצד הגשר שעובר מעל הנחל. "קפה?" שאל יוסוף, ואני הנהנתי ועצרתי. לא רחוק משם משני צידי הנחל בנויים בתי אבן ציוריים, ונטועים עצי פרי, תות, שיזף וזית, וגם צמד אורנים שנותנים טיפת צל במדבר השחון. הנחל שוצף מים והכל נראה לרגע כל כך פסטורלי, אולם אלו הם מי ביוב בצבע חלודה, עתירי קצף וערימות של יריעות פלסטיק וסמרטוטים שנאחזים בענפים ובסלעים. זוהי החצר האחורית המוזנחת של ירושלים. טנדר של חברת הגיחון עצר לקחת דגימת ביוב. שלטים גדולים מכריזים שכאן יקומו בריכות טיהור. בינתיים השטח זרוע בחפירות ובצינורות ענק. "עושים הרבה בלגאן" אני אומר. "סבלנות" אומר לי זהר, "בסוף יניחו את הצינורות וינקו את המים" . זהר עובד בלוד כרגע, וכשאין עבודה, כמו עכשיו בגלל הסגר, הוא מגיע הביתה. הבת היפה שלו הסתירה את פניה מאחוריו, והבן נועז יותר וגילה סקרנות. "אנחנו לא בית קפה", אמר יוסוף וסירב לקחת תשלום. הכנסת האורחים שלהם מרגשת אותי ואני מודה להם.
אני ממשיך לנסוע דרומה בדרך עפר לאורך הקדרון המובילה אל מנזר מרסבא העתיק. קירות הנחל מתרוממים לקניון זקוף עם שפע של כוכים ומערות ושרידי קירות בנויים. לאחר קילומטרים ספורים אני מבחין מולי בחומת המנזר ולאחריה אני רואה את כל המנזר הגדול הבנוי בהדר על פני הגדה הדרומית הגבוהה והתלולה של הקניון. בחנייה פוגשים אותי יחיא והאחיין שלו תכול העיניים באסם. יחיא עבד כמדריך במנזר וסביבותיו לפני משבר הקורונה, ובאסם נותן שירותים לאנשי המנזר. מרצדס שחורה הגיעה מהפטריארכיה בירושלים לאסוף נזיר ובאסם אץ לסחוב עבורו את המזוודה. מוכי, הילד של יחיא, ניגש איתי למנזר ומושך בפעמון הכניסה. נזיר צעיר עטור זקן ארוך פותח את דלת הברזל, מתנצל שהנזירים חולים והוא אינו יכול לאפשר ביקור כרגע. מוכי לא מוותר והנזיר נעתר ומכניס אותי למרפסת התצפית. לשאלתי הוא אינו יווני אלא רוסי וחי במנזר כבר אחת עשרה שנים. "אנחנו גם אורתודוקסים", אומר הנזיר, "אין הבדל גדול מהיוונים. יש פה גם נזירים גיאורגים וסרבים".
"תמיד היה קשר הדוק בין תושבי הכפר עובדייה ומרסבא" אומר לי יחיא
"תמיד היה קשר הדוק בין תושבי הכפר עובדייה והמנזר" אומר לי יחיא כשחזרנו לחנייה, "מספרים שאב המנזר בתקופה העות'מנית הלך לפחה התורכי וביקש ממנו רשות להביא עובדים שיעזרו במנזר. כך הגיעו עשרים התושבים הראשונים מרומניה להיות עובדי המנזר. הם היו נוצרים אז ורק בהמשך התאסלמו, ושם העיירה עובדייה הוא בגלל שהם עבדי המנזר". אמא של באסם שהיא גם אחותו של יחיא פתחה מסעדה באוהל ליד המנזר עבור מעט התיירים שכבר לא מגיעים. היא מכינה מגלובה, חביתה, שמן זית, זעתר וזיתים, ומגישה תה מתוק לקינוח. בעיקר נהניתי מלבאנה דלילה עם עלי חווירה ירוקים, כפי שקרא להם באסם וסיפר לי שזהו עשב ירוק שאימו אוספת מן השדות לאחר הגשמים הראשונים. ישבתי לאכול ביחד עם יחיא ובאסם מאותו מגש, בוצעים חתיכה מהפיתה הדקה ומנגבים, או יוצרים צורת כף קעורה, מעמיסים לבאנה והיישר אל הפה. ימים אחדים לאחר מכן מצאתי בחנות בעיירה אל עזרייה לבאנה עם חווירה, קניתי והפעם גם שלחתי שאלה לקולגה ערביה ישראלית ושמה אולפט היידר שהיא גם מדריכת טיולי טבע ואתגר. אולפט ענתה לי מיד תשובה מלאה ומפורטת עם צילומים וקישורים וידעה לתת לי גם את השם הלטיני ובעיקר את השם בעברית שהוא תודרה רפואית ממשפחת המצליבים, ולא שכחה לציין שזה צמח בריא שמשמש גם כתבלין טעים להפליא. כמה שאני אוהב תשובות מלאות שכאלו.
אל בור העמודים
לפני פחות משנה עברה שמועה על בור מים ענק ומרהיב שהתגלה באזור ופרשה לה כנפיים בקרב מדריכים ומטיילים במדבר יהודה. יחיא כיוון אותי לנסוע בדרך האדומה, דרך עפר שיוצאת בין המנזר לעובדייה והיא מסומנת בברזלי זווית שסביבם נכרכו מטפחות אדומות. הדרך עולה ויורדת בין הרים וערוצים, ועוברת בין מכלאות של צאן ומגורי פחונים שהחליפו את האוהלים של פעם. בערוצים רואים פה ושם בורות מים עם תעלות ניקוז, אבני חוליה ושקתות להשקייה. ניכר שאנשי המקום מנקים ומטפחים את הבורות האלו, שהרי המים הם מקור החיים במדבר הזה. לאחר כשעה נסיעה הגעתי אל הבור המיוחד. אומרים כי הוא נחצב בתקופה הביזנטית, לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנים. שני עמודים חצובים בקרטון בקוטר של שני מטר כל אחד נושאים על כותרותיהם את החלל הגדול, ומדרגות חצובות בסלע יורדות עד לקרקעית. בני העיירה זעטרה מנקים ומטפחים את המקום, והשקיעו בדיפון המדרגות בבטון ואבנים ובשקתות להשקיית הצאן. הבור נקרא מאגורת העמודים בגירסה אחת, והגירסה ההתיישבותית מייחסת אותו למלכי יהודה ומכנה אותו בור עוזיהו כמאמר הפסוקים והשיר:
" וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם וַיְחַזְּקֵם, וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים ".
מאגורת העמודים, או בור עוזיהו
מוחמד מהכפר זעטרה בנה לו פחון מגורים בקרבת מקום ומגיע על גב חמור לגבות דמי כניסה מהמטיילים, בין חמישה לעשרים לאדם, לפי כושר המיקוח.
קול קרא לי להמשיך לנדוד, אל נוף הים שמעבר למדבר
בינתיים הגיעה שעת אחר צהרים מוקדמת. נסעתי לאורך נחל דרגה עליון, מעלי התנשאה הפסגה הכפולה של קרן אל חג'ר כמו זוג קרניים. מכאן יכולתי לשוב בנסיעה אל החווה והקרוואן שלי ולהגיע עוד לפני החושך. במקום זה עצרתי להפסקת תה מתחת לעץ שיטה רחב צמרת. קול קרא לי להמשיך לנדוד, אל נוף הים שמעבר למדבר, כי יש לי זמן, ואני מהיום "הפעם הבאה" ואני לא ממהר לשום מקום אחר, ויש עמי את הכל, ובעיקר את השלווה שהחליפה את הטרדות של העולם הקודם שלי.
באור אחרון הגעתי אל המעיינות החמים של נחל קדם בחוף ים המלח. לילה קסום חסר ירח ועשיר בכוכבים נפרש מעליי, בין זרימת המעיינות החמים, ציפה בים המלח ללא רוח, עם סיר פויקה על מדורה ויין אדום לצידו, צלילי מוזיקה מכשפת ותחושה של אהבה באוויר.
האם היה זה אמיתי או שמא הייתה זו פנטזיה שהגיעה דרך החלון אל הקרוואן והיישר אל החלום שלי. אבדוק זאת בפעם הבאה.