| • מפת מאוריטניה » בקצה השולחן ישבה אישה בשנות השלושים לחייה. קטנה, מתולתלת, עם עיניים גדולות ועצמות לחיים גבוהות. היא גלגלה סיגריה, הביטה בי ושאלה: "אתה מכונאי טוב?" "לא", אמרתי, "אבל אני טרמפיסט מצוין"."זו משאית הסיטרואן שחונה בחוץ", אמרה איזבלה וגלגלה עוד סיגריה. לסיטרואן היו שלושה מושבים בשורת הנהג ועוד שורת מושבים מאחור. החלק האטום שלה היה דחוס בקופסאות קרטון מכל גודל וסוג, ועוד נערמו על גגון עמוס וגבוה, שהיה מכוסה בברזנט כחול חבוק ברצועות אדומות. ניגשתי אל דלת ההזזה שבמרכז האוטו. עמד שם צעיר בלונדיני עם עיניים אדומות שעישן ברעבתנות."אני לא חושב שכדאי לך לשבת כאן", הוא הצביע על משענות הכיסאות שהיו מוטות קדימה מפני לחץ המטען שבחלק האחורי. "וחוץ מזה אני ישן פה". "אין בעיה", אמרה איזבלה, "שב מקדימה". "באמצע או ליד החלון?" "תתחיל באמצע", היא אמרה. "אני אוהבת חלונות". דומיניק, שנראה בערך בגילי, התניע ופנה אל הכביש שיוצא מנווקשוט (Nouakchott), עיר הבירה של מאוריטניה, אל רוט ד'אספוואר (Route d’Espoir). אלף וחמש מאות קילומטרים עד לבמקו (Bamako), הבירה של מאלי, השכנה מדרום־מזרח. נסענו ליד מכוניות בלי דלתות ובלי חלונות שרק חלודה וצבע החזיקו אותן, חוצים דרך שכונות הפחים האפריקאיות. אפריקה, שכונת השוליים של העולם. דומיניק נהג לאט."קנינו את הסיטרואן באלף אירו", אמרה איזבלה. "אנחנו עמותה מטולוז שאימצה שני בתי ספר, במאלי ובבורקינה פאסו (Burkina-Faso), וכל שנה אנחנו קונים אוטו, ממלאים אותו ונוסעים לאפריקה". "והוא?" סימנתי בראש לכיוון פטריק, שישן מאחור. "כלום לא מעניין אותו", נאנחה איזבלה. "לכן ההורים ביקשו שניקח אותו. הוא רק ישן ומעשן".כשיצאנו מנווקשוט היה הנוף מדברי ושטוח. כשהתרחקנו מהים החל הנוף להתחלף. עדיין חולות, אבל על החולות היו עצי שיטה. הכביש נמשך שחור ומתוח לכיוון דרום־מזרח, לאלג (Aleg), אל תוך היבשת, בחלק שבו הסהרה הוא הצר ביותר, בין האטלס לנהר סנגל. זה הקצה הדרומי של הסַהֶל (Sahel), החלק החצי מדברי שמדרום לסהרה, שמקבל בטן עצומה במאלי, והיא הולכת ומתרחבת, ונעשית ענקית בניז'ר ובצ'אד. בטן עצומה ורעבה שרוב צער העולם מגיח מתוכה.השמש ירדה מערבה. הצללים התארכו. "בואו נרד מהכביש ונמצא מקום לישון", אמר דומיניק, אותת, וירד עם הסיטרואן העמוסה לתוך החול. שקענו במרחק חמישים מטרים מהכביש. הוא ניסה קדימה. אחר כך אחורה. ירדנו מהמכונית והבטנו במשאית שהיתה שקועה עד המנוע. ניסיתי לדחוף. המשאית התחפרה עוד. השמש שקעה, ומהמזרח עלה ירח גדול וצהוב."עזוב עכשיו", אמרתי לדומיניק. "מחר בבוקר נוציא את המשאית. קפה?" "קפה בערב?" שאל דומיניק בפליאה. לקחתי את התרמיל ואת שק השינה, מצאתי לעצמי פינה והבטתי בשמים. ככה זה כשאתה מצטרף לאנשים שאתה לא מכיר. אי אפשר לסמוך עליהם בעניין הקפה. לדומיניק לא היה שום ניסיון בנסיעת שטח וחולות, וגם משאית הסיטרואן הכבדה עם ההנעה הקדמית, הצמיגים הצרים, מרווח הגחון המגוחך והמטען הכבד שהיתה עמוסה בו, היתה בבחינת חוסר התאמה מוחלט למה שעמד לפנינו. לא היה לי מושג מה עומד לפנינו. שטויות, אמרתי לעצמי בחושך, זה רק הסהרה. המצבר גסס, האלטרנטור לא טען הרועים, שני צעירים תמירים, הגיעו בבוקר. דומיניק הרתיח אספרסו ואני הכנסתי את הג'ק והגבהתי את הצד הימני, חפרתי מתחת לגלגלים ופיניתי את החול. דומיניק עלה על הגג והוריד את הפלאק (לוחות ברזל) אל החול. הם היו גדולים וכבדים. למי שארגן את הסיטרואן למסע חוצה סהרה לא היה מושג מה צריך ומה לא. הוצאתי את הג'ק מצד אחד והגלגל הקדמי התיישב על הלוח. חזרתי על זה בצד השני. פטריק עמד בצד ועישן. הסיטרואן נחשפה מתוך החול. מוכנה לזינוק."מה אתה עושה?" שאל דומיניק כשכרעתי והתחלתי להוציא אוויר מהצמיג. "מרחיב שטח פנים". "תנהג אתה", אמר דומיניק. טיפסתי לתא הנהג. לא נהגתי מימי על אוטו כזה. שחררתי את דוושת המצמד וזינקתי לתוך החולות, החלפתי מיד להילוך שני ושמרתי על מהירות שהחזיקה את הסיטרואן בתנועה על החול הלא יציב כשאני מקיף בסיבוב רחב עצי שיטה נמוכים, סככת פח, רק לא לשקוע. טיפסתי על סוללת הכביש ועצרתי. "אתה בטח מצטער שבאת איתנו", אמרה איזבלה. "בכלל לא", חייכתי.פטריק גמר לארוז באִטיות את התרמיל והאוהל, כיבה את הסיגריה, נשכב על הכיסא האחורי והתחיל לנחור נחירות רכות. "נצטרך למלא אוויר בעיר הקרובה", אמר דומיניק. הבטתי במפה. היישוב הבא בדרך היה אלג, במקום שבו הכביש יורד הכי דרומה עד למרחק של שבעים קילומטרים מנהר סנגל, לפני שהוא מטפס שוב צפונה ומזרחה לתוך הסהרה.משהו באוויר, בצמחייה, רמז על קרבה למים. הצמחייה היתה צפופה וירוקה יותר. עצי שיזף צמחו בתוך החולות, ומצפון לכביש היה מצוק של אבן חול אדומה. איזבלה גלגלה סיגריות וחילקה לי מילים בצרפתית. דומיניק, מצחו קמוט מתוך דאגה לגלגלים, נהג. השמש התקדמה למרכז השמים. באלג מילאנו אוויר. הרגשנו טוב יותר עם גלגלים מלאים. עצרנו תחת ציבור קטן של עצי שיטה, פרסנו אבטיח, ואכלנו לחם עם שרידי גבינה צרפתית מטולוז. פטריק התיישב בצל, הדליק סיגריה, אכל פרוסה, ובלי לומר מילה חזר אל הסיטרואן, שכב על הכיסא האחורי ונרדם. ויו לה פראנס עוד ועוד פגרי בעלי חיים נראו מצדי הכביש. כביש שידוע בקטלניותו. חמורים, פרות, גמלים; כל מה שמנסה לחצות את הכביש נדרס על ידי המשאיות הכבדות. היה לנו מזל שעצרנו ליד ירידה קטנה. הסיטרואן סירבה להניע. "מֶרְד", אמר דומיניק. הידרדרנו קצת והיא הניעה. הבטתי באורות לוח המחוונים. הם הלכו ודעכו. המצבר גסס. האלטרנטור לא טען. משהו קרה לו בשקיעה בחולות. היו לנו יותר משבעים קילומטרים לקנגרפה כשנגמר החשמל במצבר, המנוע נחנק והשתתק. דומיניק ניסה להתניע. שום כלום. נאדה. שקט מוחלט. עמדנו בפאתיו של כפר בקתות קטן על הדיונות. "בואנוס דיאס!" אמר מוּרי אחד לבוש כחול שצעד לאורך הכביש והיה הראשון שהגיע אלינו. "צרפתים?" שאל איש אחר שירד ממרצדס מפוארת. גם הוא היה לבוש בגלימת הטורקיז של המורים. "מה קרה?" דומיניק חזר עם המצבר הבריא אל הסיטרואן. "תניע!" ציווה המוּרי ומשך את שולי גלימת הטורקיז שלו עם פרחי הזהב, שיש לה פתח רחב לראש ופתחים רחבים לידיים, והיא מקנה ללובש אותה מראה מכובד, רחב ומלא הדרה. המנוע נענה בנהמה עליזה כשהחשמל הגיע אליו מהמצבר הטעון. "תלחץ על הגז!" "ויו לה פראנס!" הניף המורי את אצבעותיו בווי של ניצחון. "סעו אחרי!"
מה ייגמר קודם: המצבר או הדלק? המוני חמורים ופרות מתות רבצו בצדי הכביש. שלדי מכוניות מנופצות הראו שיש אבדות גם בקרבות שבהם יש לצד התוקף יתרון טכנולוגי. המוני חיות המקנה החצי מבויתות לא הפנימו את הסכנה, אולי מפני שלא היתה תנועה רבה על הכביש, אבל המעט שהיה — היה קטלני כמו שלא ראיתי בשום כביש אחר בעולם. דרך התקווה הזאת לא צפנה בתוכה תקווה גדולה לחיות. הדרך טיפסה אל בין מצוקי החול האדומים, שנראו אפורים במרחק בגלל הדוק שנוצר מן האור ומגרגרי החול המתפוררים. היא חולפת על פני נווה מדבר ירוק, נחש מפותל של דקלים שהולך ונעלם בין קירות זקופים עם כפר קטן בתוכו. יפה. לא יופי דרמטי, אלא יופי חבוי. סודי. אחריו השתרעה רמה מבורזלת של אבן חול שהיה אפשר לראות את הקניונים מתחתרים לתוכה. "צריך לתדלק", אמר דומיניק. "במכל יש שבעים ליטר, והיא אוכלת בערך ליטר לשישה קילומטרים". עיון אל־עטרוס היתה גבעת אבן חול זקופה שעליה מבני פח וקרשים צבועים בצבעים בוהקים, עמק שחצץ בין שתי גבעות חול, והכביש, שירד לתוכו והיה גם לרחוב הראשי. לא מצאנו בנזין בשתי תחנות הדלק הראשונות. גם בשלישית לא. באחרונה, שעמדה במרכז מגרש חול, היה. עיון אל־עטרוס היתה ילדים צוחקים מפתחי בתים, מאוהלים, בגטים מונחים על מריצות בשוק, גושים ענקיים של בשר גמל בצבע חום חלודה תלויים על אנקולים. המורים הלכו לבושים גלימות בטורקיז ובכחול, ראשיהם עטויים בכאפיות השחורות, עיניהם ופיהם מחייכים בידידות. כשאיזבלה הכינה אספרסו של בוקר והוציאה חבילת חטיפי גרנולה, חשבתי על זה שלא אכלנו הרבה בארבעת הימים שעברו. החום, המירוץ נגד התקלות, המסע אל הלא ידוע, הקפיאו את הרעב. רעב הוא מחלה של שבעים שיש להם זמן. איכשהו, נסענו עוד 275 קילומטרים מערבה אל נעמה (Néma), מקום שה"גי רוטאר", התנ"ך הצרפתי למטיילים, מזהיר ששומרי הגבול שבו הם גנבים תאבי בצע. נעמה היתה גם סופו של הכביש. הכיכר המרכזית היתה המון חול ששקענו בתוכו בין הרבה מכוניות. מילאנו את מכל הדלק והעמסנו על הגג עוד עשרים ליטר בנזין במחיר מופקע. מילאתי את מכלי המים. יש דלק, יש מים, יש כמה כיכרות לחם. אפשר לצאת לחלק האחרון של הסהל, שהוא שפתו הדרומית של הסהרה. חייל מורי הציץ בדרכונים, ואנחנו נסענו בעליזות על דרך עפר קשה וטובה, דרומה לכיוון אדל בגרו (Adel Bagrou) שעל גבול מאלי. נסענו במהירות נעימה על האדמה המהודקת, חוצים יובלי חול בנוף ירחי. הנוף היה נפלא. עצי השיטה היו ירוקים מאוד על רקע האדום שנפרש מאחור. כשירד החושך חנינו על שפת ערוץ מתחת לירח שהציף את הכל באור צהוב ורך. אספנו עצים. האש בערה בעליזות. היה נדמה שהתגברנו על הרוב. שמחר נהיה במאלי.
היה לי מצב רוח טוב. טוב מדי פרשתי את שק השינה בתוך הוואדיון. החול האדום היה רך וגרגירי, והלילה שקט. הסיטרואן עמדה מעבר לוואדיון, ותפוח סדום התנשא מעלי ורשרש בלחש ברוח קלה מאוד. הדרך השתנתה והתרככה לכיוון דרום. הנוף נפתח וגבעות אבן החול, או הגרניט הבלוי האדום והקשה, היו לגבעות חוליות עם עצי שיטה ושיחי רותם. "מהר יותר", אמרתי לדומיניק. בחולות צריך להוציא אוויר ולנהוג במהירות לתוך החומר הרך והלא יציב. הציר המרכזי היה מלא בסימני צמיגים עמוקים שהותירו אחריהן משאיות. לצד הדרך היו עוד נתיבים. דומיניק התלבט, נשאר בציר המרכזי, המשאית נוסעת במהירות נמוכה מדי, המנוע מגמגם, נחנק. שקענו. "מרד! מרד! מרד!" דומיניק צועק, חובט בהגה, פותח את הדלת, יוצא החוצה ובועט בגלגלים בחמת זעם. איזבלה, אישה קטנה עשויה מפלדה, משכה בכתפיה, קרצה קריצה קטנה וירדה מהסיטרואן. טיפסתי אל הגג, התרתי את לוחות המתכת הכבדים והטלתי אותם אל החול, ירדתי והתחלתי לגרוף את החול לפני ואחרי הגלגלים בניסיון לשחרר את תחתית מכל השמן שישב על החולות, כדי לתת לסיטרואן עילוי. דומיניק לקח את את החפירה וחפר בכעס. פטריק עמד ועישן. הסיטרואן גמגמה פעם אחת. חזרנו וחפרנו, הוצאנו אוויר מהגלגלים, הרמנו בעזרת הג'ק והנחנו את הלוחות. הפעם היא יצאה החוצה, ואני חניתי על חלקת חול קשה יותר. העלינו את הלוחות אל הגג. הגג לא מצא חן בעיני. הוא לא היה מאורגן נכון. היה לי מצב רוח טוב. טוב מדי. שילבתי לשני והגברתי מהירות. הסיטרואן נהמה, גלגליה מתפשטים, ואני חלפתי על פני החולות הרכים, טיפסתי לצד הערוץ ונסעתי על דרך שנראתה לי מוצקה יותר. החלפתי להילוך שלישי. ככה, בקצב הזה, יש לנו פחות משעתיים עד גבול מאלי. מקסימום שלוש. קפצנו פעם אחת על ואדיון קטן בקרקע. נסעתי מהר. המהירות הבטיחה שלא נשקע. אבל היא מנעה ממני להתייחס ברכות לשיבושי הדרך, והגגון נאנק וחרק. "ואדיון!" צעקה איזבלה. דומיניק הביט בי. "מרד!" הוא אמר בזעם, "מרד! מרד! מרד!" הוא ירד מהרכב, בעט בחול שהחל לבעור בחום הצהריים, זרק את הכובע והתרחק לכיוון עצי השיטה. זה היה מצחיק. צחקתי. הצחיק אותי להיות עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב וחילוץ באמצע הסהרה על דרך חולית איומה עם מכונית כבדה מדי שהגגון שלה ניתק ועכשיו נצטרך לסדר אותו בשיא החום ומי יודע מה יקרה לנו שוב ומה יש בהמשך הדרך ואיפה נישן היום. הנקודה שאנחנו רוצים להגיע אליה מתרחקת מאיתנו כמו בפרדוקס אכילס והצב. הדלת של הנהג לא נפתחה. מסילת המתכת התעקמה ומנעה ממנה להיפתח. יצאתי דרך החלון. דומיניק עמד בחוץ, עישן, והביט בייאוש במשאית. הכובע רבץ נזוף בשמש. לא היה עם מי לדבר. הכל בגלל הנהיגה חסרת האחריות שלי, ובגלל זה נמות באמצע הסהרה ולא נגיע לשום מקום, ומה הוא יגיד לאלה ששלחו אותו ולאלה שמחכים? אנחנו באמצע הסהרה, יכולים למות זרקתי את הגלגל מהגג. אחד מלוחות הברזל המנוקבים עף ואבד בנסיעה המהירה. דומיניק הביט בי בזעם. איזבלה ניגשה לעזור. פטריק ישב בתוך המכונית. "פטריק!" שאגתי, "בוא לעזור!" הוא יצא, לקח ארגז קרטון שהורדתי וחזר לתוך המכונית. "פטריק!" הוא יצא שוב ובא ולקח עוד ארגז. השמש היתה רצחנית. דומיניק נרגע קצת. "פטריק!" שאגתי שוב. "בוא לכאן! תקשיב עכשיו ותקשיב טוב! אם לא נעבוד עכשיו כולנו יחד וכמו שצריך, נישאר פה. אנחנו באמצע הסהרה ואנחנו יכולים למות. אל תשאל אותי מה צריך לעשות, תחשוב לבד!" הוא היה לבן מאוד מתחת לשמש הקופחת, ועיניו האדומות, עיניים של יונק לילה, הביטו בהפתעה במדבר, שממנו התעלם בשבועות שבהם ישן בתוך המכונית, התעורר לעשן, ירד ממנה כדי להקים את האוהל, לפרוש מזרן ושק שינה וללכת לישון, ושוב התעורר כדי לעשן את הסיגריה של הבוקר, לקפל באִטיות את שק השינה ואת האוהל ולהשתרע על הספסל האחורי ולהמשיך לישון. השאגה ייצבה אותו על החול החם והוא התחיל לעבוד. גמרתי לפרוק את הגגון והוריתי לפטריק לדחוף אותו לאחור, למקום שהיה בו לפני שהחליק קדימה. המסילות היו קרועות. תושבות הגגון מעוקמות. בכל מקרה לא נוכל להעמיס עליו את המטען שהיה קודם. קפצתי למטה והתחלתי להוציא את תכולת החלק האחורי של המשאית הסגורה. דומיניק הוציא את הארגזים בשתיקה. איזבלה, יעילה כדרכה, עבדה ללא לאות. פטריק, בתנועות אִטיות, הוציא ארגז. ועוד ארגז. כשגמרנו לסדר את פנים המשאית ביקשתי מדומיניק את הפטיש והתנפלתי על תושבות הגגון המעוקם, על המסילות הקרועות, בניסיון ליישר אותן במכות. ההצלחה היתה חלקית. אבל אחרי שלוש שעות של עבודה היה הגגון במקום. פחות או יותר. דומיניק הראה לי איך מותחים את הרצועות האדומות. מנגנון המתיחה היה גאונות צרפתית מהסוג הרגיל. מתוחכם ויעיל. קל להעריץ את הצרפתים. נצא מהחולות, מטר אחרי מטר ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפור. פטריק ואיזבלה הורידו את הפלאק מלמעלה. היינו על דיונה קטנה. חמישים מטרים מאחורינו היתה חתיכת דרך שנראתה מוצקה יותר. בחפירה השלישית הצלחתי לחזור לדרך. הגברתי מהירות כמה שרק יכולתי על הפיסה המוצקה, העברתי לשני וזינקתי במעלה הדיונה. הסיטרואן ריחפה מעל לחולות וחצתה את מאה המטרים השוקעניים. עצרתי על הדרך. הבטתי בלוח השעונים. נורת שמן המנוע דלקה. כיביתי את המשאית ופתחתי את מכסה המנוע. בדקתי שמן. המדיד הראה שהמכל מלא. דומיניק טיפס אל כיסא הנהג. הבטתי במחוג החום של המנוע. הוא טיפס באִטיות ועלה ל־70 מעלות. 80. 90. הייתי מרוכז כולי בחום המנוע, ודומיניק נסע לתוך הדיונות. הייתי משוכנע שמשאבת השמן שלנו שבורה. הרמתי את הראש מהשעון כששמעתי את הרעידות. נסענו לאט מדי, והאוטו שקע וכבה. היינו באמצע הדיונות. אחר צהריים לוהט וצורב. נשארו מעט מים. משאבת השמן שבורה. החול טובעני ומשתרע לכל מלוא האופק. דומיניק ירד מהמשאית שרבצה שם, שקועה עד אגן השמן החבוט. טיפסתי לגג והורדתי את לוח הברזל הבודד אל החול. הוא להט. הוצאתי את את החפירה. ידעתי שנצא מהחולות, ייקח כמה שייקח, מטר אחרי מטר, יום אחרי יום, עד שנמצא אדמה יציבה ונצא מהסהרה הזה. איזבלה חפרה מתחת לגלגלים. פטריק תרם את שלו. דומיניק זרק את הסיגריה וחפר. הצלחנו לעבור מטר. שוב שקענו. היו לנו שלושים קילומטרים לנרה (Nara). בשבע בבוקר, כשיצאנו לדרך היו לנו שבעים. חמש אחר הצהריים. עשינו ממוצע של ארבעה קילומטרים לשעה. לפי הממוצע הזה יש לנו עוד שבע שעות וחצי. בשבע בערב, באור אחרון, ראינו את הבית הדו־קומתי שעליו הדגל של מאלי. הגענו לנרה. ירדתי מהמשאית. הייתי עייף, מכוסה אבק, קצות אצבעותי קרועות מחפירה ומקוצים, אחרי שבוע שבו נסעתי המון, לא ישנתי, למדתי צרפתית ודאגתי הרבה. היינו שפוכים. עברנו את המדבר. חצינו את הגבול. הגענו למאלי. הלילה היה חמים והכוכבים קרובים. אישה מאלית הביאה בירה. בקבוקי ענק כמו שיש באפריקה שמדרום לסהל. הצמדתי את הבקבוק למצח החם והבטתי בכוכבים. |
צור שיזף עלה על טרמפ ב"דרך התקווה", אי שם במאוריטניה, ולא הפסיק להתחפר בדיונות של הסהרה, בדרך למאלי. סיפור מאובק על ארבעה אנשים, סיטרואן ישנה ומדבר אחד עצום פורסם 29.11.10 |
ריקוד המסיכות של בני הדוגון
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 711
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 500
[name] => מאלי
[slug] => mali
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 500
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 17
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )