לתפוס את אפריקה

בואו נשכח מכל אלה. ומהר. אפריקה שונה לחלוטין מתמונתה הדמיונית. הג'ונגלים, או יערות הגשם הטרופיים כפי שאקולוגים מקפידים לכנותם, מצויים בחלקים קטנים בלבד של היבשת, הרחק ממסלולי הטיול המקובלים, העוברים ברובם בסוואנה – אותן ערבות עשב, שרק עצים מעטים מגוונים בהן את המרחבים הפתוחים. קניבליזם, אם היה, נפסק מאז שהאדם הלבן החל לשוטט ברחבי היבשת, וטרזן מככב רק בסרטים.

ומפתיע אולי יותר – אם לא תצטיידו בלבוש חמים, עשוי להיות לכם קריר בבוקרו של אחד מימי אוגוסט, ממש על קו המשווה, ולא בכדי ברבים מ"צילומי החובה" עוטים המצטלמים ז'קטים. ההליכה הארוכה והמייגעת ביותר במסגרת הטיול היא על פי רוב מהחדר עד לחדר האוכל. פרט לכך המטייל נוסע ברכב נוח מלודג' מפואר אחד למשנהו. אך שני אלה – הרכב והלודג' – הם מסממניה המעטים של הציוויליזציה, שחדרו אל שרידיו של גן העדן האבוד; מלבדם, המאה ה־21 טרם הגיעה לכאן. והטורפים? הלוואי שהיו יותר.

אמא תעצור את הזרם בשבילך
ספארי באפריקה אינו אלא מסע ציד. ציד שנועד להשביע את הרעב לחוויות. ציד של מראות ובעיקר של תמונות, שבו מחליפה עדשת המצלמה את קנה הרובה.
ובציד כמו בציד – ראשית יש לאתר את ה"קורבן". במרחבי הסוואנה אין מנעול, אין בריח, אין חומות או גדרות. בעלי החיים חופשיים לנוע כרצונם, ועל כן לא תמיד פשוט לאתר את זה שחפצתם ביקרו. פיל, למשל, לא נחשב לאטרקציה יוצאת דופן. אין ספארי במזרח אפריקה שלא רואים בו פילים. לא אחד ולא שניים, אלא עשרות ולפעמים אף מאות.

ובכל זאת, העניין בספארי לא חייב להיות קשור בחיה נדירה זו או אחרת. לפעמים מדובר ברגעים קטנים שמטביעים את חותמם. מכל אלפי הפילים שראיתי במהלך השנים, זכורות לי במיוחד שתי פילות ולהן גורים קטנטנים (במובן הפילי של המלה – משקלו של כל גור היה כמאה קילוגרם); אחד מהם היה בן יומיים־שלושה, אולי פחות.
העדר שלהן התקדם בדרכו וחצה נהר, ואילו הן, עם גוריהן, נותרו מאחור. מהססות ומתלבטות, מנהלות רב שיח קולני עם חברותיהן, הן החליטו בסופו של דבר לחצות את הנהר. זאת עם הגור הבוגר יותר עשתה זאת ללא קושי. חברתה, אמו של הגור הצעיר, הדגימה אז פרק מאלף באמהות מסורה. היא דחפה בעדינות את הגור מאחוריו, באמצעות החדק שלה, וזה, שהבין את הרמז, נכנס למים.

האם הקפידה להימצא כל הזמן במעלה הנהר, כך שגופה יחצוץ בין הזרם לגור ויגן עליו. היא פסעה פסיעה, בחנה בדקדקנות את הקרקעית בחדקה, ורק לאחר שווידאה כי אין כל מכשול, כמו סלע או בור, טפחה על אחורי הגור ועודדה אותו להתקדם. שוב צעדה צעד, בדקה את הקרקעית, וטפיחה נוספת על האחוריים. וכך, צעד ועוד צעד, הם חצו את הנהר.
בהגיעם לגדה התלולה שמנגד היה הגור תשוש. הוא רבץ על הקרקע, רצה לנוח. המתלול נראה לו מעל לכוחותיו. אבל האם לא התייאשה ולא ויתרה. היא השתוחחה ובעדינות רבה דחפה אותו במצחה. עד מהרה הם התקבלו חזרה אל חיק העדר.

שיהיה ברור מי המנצח
רוב המטיילים אינם מסתפקים בבעל חיים במנוחה או באכילה, הם יחפשו ערך מוסף – איזו פעילות חריגה: חיזור, המלטה, קרב. רבים מהם משתוקקים לחזות במה שנקרא בעגה המקומית "Kill" – אריה שצד זברה, או ברדלס השועט אחרי צבי. אחרים מסובבים אז את ראשם בהסתייגות, ואפילו בסלידה.
על כן ראוי לומר כי בעלי החיים ה"אכזריים" מצייתים באופן מוחלט לצו הגנים שלהם. זו דרכם היחידה לחיות. אם לא יאכלו בעל חיים אחר – גורלם נחרץ. חרף זאת, יש הממשיכים לחלק את עולם החי לבעלי חיים "טובים", אלה האוכלים עלים ועשב, ולבעלי חיים "רעים" – אלה שאוכלים את בעלי החיים הטובים. למי שמטייל בשמורות מתברר עם הזמן כי גם הטובים עשויים להקיז דם, ודווקא מבני מינם.

באחד הימים ראינו אבק מיתמר ממדרון קרוב. הרמנו משקפות וראינו שני צבאי גרנט מתגוששים. התקרבנו. לשניהם כבר היה קצף על השפתיים. נשימותיהם, מהירות ועמוקות, היו עדוּת לכך שהקרב לא החל זה עתה. פניו של אחד מהם היו מכוסים בדם, אך המאבק לא פסק. קולות ההתנגשות של קרניהם נישאו למרחוק. כל אחד מהם ניסה להצמיד את ראש יריבו לקרקע. מדי פעם ניסה אחד מהם לתפוס עמדה במעלה המדרון, וכשהטופוגרפיה היתה לטובתו – דחק את יריבו מטה.

לעתים ננעלו הקרניים אלה באלה, והיריבים לא יכלו, גם לו רצו, להיפרד זה מזה. הדקות חלפו והקרב נמשך ונמשך. סיבוב הסתיים, ומיד התחיל סיבוב נוסף. בסופו של דבר נס אחד המתגוששים על נפשו, ויריבו, דווקא זב הדם, רדף אחריו עד שהמפסיד יצא לחלוטין מתחומו. אז הוא שב לנחלתו, כשראשו המדמם נישא אל על. שיהיה ברור מי ניצח.

הכל נשאר במשפחה
אבל ספארי באפריקה אינו בהכרח מאבק, ריב או "Kill", לפעמים אפשר למצוא בו ידידות מפתיעה. בטיול במסאי מארה, ראינו ג'יפ אדמדם נוסע על אחת מדרכי עפר של השמורה. לפתע התרוממו מתוך העשבייה שבשולי הדרך צמד ברדלסים, אלא שבמקום להתרחק, כצפוי, הם התקרבו אל הרכב.
משזה עצר ודומם את המנוע, הם התחככו בגלגליו, שיחקו בשלדתו והפגינו כלפי הנהג התנהגות שהיינו מגדירים אותה ידידותית ואפילו מביעה חיבה. אחר כך הם רבצו בצלו של הרכב. כאשר שבנו אל אותו מקום שעתיים אחר כך, ניצב אחד משני הברדלסים על הג'יפ, משתמש בו כעמדת תצפית לציד.
מאוחר יותר התברר לי כי נהג הג'יפ הוא חוקר צרפתי המתגורר בלודג' שלנו. כך יכולתי להיפגש עימו בערב ולשמוע ממנו קצת יותר על מחקרו. הוא סיפר כי הברדלסים שראינו באותו בוקר הם אחים כבני שנתיים, וכי הוא עוקב אחריהם מאז לידתם. הם כה התרגלו לנוכחותו, עד שהם מתייחסים אליו ואל הג'יפ שלו כאילו היו אחיהם השלישי. באחד המקרים, כשהדלת המרוחקת מהנהג נותרה משום מה פתוחה, נכנס אחד הברדלסים לרכב והתיישב על הספסל האחורי. לאחר פרק זמן קצר החליט כי הוא מעדיף את השדה הפתוח, ויצא בקפיצה דרך החלון.

החוקר הצרפתי שהה באותה תקופה כבר שנים אחדות בשטח, ואת כל זמנו הקדיש לברדלסים שחיים במרחב שבין שמורת מסאי מרה לפארק הלאומי סרנגטי. באחד מימי המעקב שלו אחריהם, נעלמה אחת הנקבות, ובמשך כמה שבועות הוא לא הצליח לאתרה.
יום אחד היא הופיעה מולו, וכאילו הזמינה אותו לעקוב אחריה. הוא נסע בעקבותיה קילומטרים אחדים, עד שבנקודה מסוימת היא נעצרה והשמיעה יללה. מתוך הסבך הגיחו לפתע חמישה גורים קטנים, נושאי רעמה זהובה. היא הציגה בפניו את פרי בטנה, גמול ראוי על הרבה שנים של סבלנות.