בערב יום כיפור 1986 הצלחנו להגיע למקלו־לה, אוכף הרים בגובה 7,400 מטרים, המפריד בין שתי פסגותיו הגדולות של מקלו. היינו ארבעה מטפסים ישראלים, אחרי חודשיים קשים וארוכים ושלושה נסיונות נפל. את הצעדים האחרונים לאוכף עשינו בשארית כוחותינו. הטמפרטורה עמדה על 22 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ורוח אימים נשבה דרך האוכף, עושה את דרכה מטיבט לנפאל בכוח של רכבת אקספרס. קרוב לשעה נאבקנו ברוח כדי להקים את האוהל. השמש ירדה במהירות, מותירה את הפסגות הגבוהות כאיים אדומים הצפים מעל לחושך השולט בעמקים. 20 קילומטרים מאיתנו ניצב האוורסט, גבוה מעל שאר העולם, צבוע בקרני השמש האחרונות, יפה ומרשים מכל הר שראיתי מימי. במשך 36 השעות הבאות המשיכה הרוח להתנפל על האוהל. כמעט לא הוצאנו את האף מחוץ לשקי השינה. כשנפלה ההחלטה לברוח למטה, כמעט היה מאוחר מדי. את חמישים המטרים שהפרידו בינינו לבין תחילת הירידה נאלצנו לזחול, תוקעים את הגרזנים בקרח כדי שהרוח לא תקטוף אותנו בדרכה דרומה. יומיים אחר כך הגענו למחנה הבסיס. רק שם התברר לנו, שביומיים שהיו המרשימים ביותר איש מאיתנו לא טרח להוציא את המצלמה. היינו עסוקים בהישרדות, לא במזכרות.
הרוח, יותר מכל אלמנט אחר, הופכת לגורם הדומיננטי והקשה ביותר להתמודדות באזורים שבהם יש למזג האוויר תפקיד ראשי. היא מקשה על התנועה, הופכת את התקשורת בין האנשים לבלתי אפשרית, מנתקת אותך מהסביבה ומכנסת אותך לתוך עצמך. קשה לתאר עד כמה קשה לפעמים ההחלטה לצאת מרמת ההישרדות, לעצור לרגע ולצלם. לא פעם ידעתי שזה הרגע להשתמש במצלמה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת. את רוב הסופות הקשות ביותר עברתי כך. 36 השעות במקלו־לה, הסערה בהפלגה לאנטארקטיקה, יום הסופה הנוראית במחנה השלישי על האוורסט. בפעמים אחרות, שבהן הרגשתי חזק מספיק, אולי קצת פחות מאוים, חיפשתי לתעד בצילום את האוויר שטס סביבי במהירות של 100 קמ"ש.
עם השנים למדתי להתמודד עם התנאים הקשים השוררים בקצותיו של כדור הארץ. הטמפרטורות הנמוכות, הסרבול הכרוך בשכבות הבגדים והציוד, וחוסר היכולת לנוע בחופשיות על מדרונות תלולים, ים סוער או קרח. לפעמים הצלחתי גם לצלם שם. למדתי לבחור את ציוד הצילום המתאים, למצוא את הרגע הנכון, להתגבר על התמרדות הגוף והשכל למאמץ אחד נוסף ולשלוף את המצלמה. אבל הרוח מציבה את האתגר הגדול ביותר: גם להתגבר על תנאי הסערה וגם לצלם את מה שהוא בלתי נראה. • לגלריית התמונות "חלף עם הרוח" לחצו כאן » |
תפריט עמוד 
מידע נוסף
דניס דוקרו ושנטל מואדיט בשעה אחת בלילה, על פסגת הר וויליאמס באנטארקטיקה. היינו הראשונים שטיפסו על הפסגה, שגובהה 1,515 מטרים מעל פני הים. הטמפרטורה היתה 14 מעלות מתחת לאפס, ולאחר כל צילום נאלצתי לחמם את המצלמה מתחת למעיל.
שעת אחר צהריים מאוחרת במחנה הבסיס שלמרגלות האוורסט – ההר הגבוה בעולם. התמונה צולמה מיד עם סיומו של טקס ברכת הדרך שערך לנו נזיר בודהיסטי. תוך כדי הטקס מתחו המשתתפים את שורות דגלי התפילה.
התמונה צולמה מפתח ביתו של אוחניו, בעליה של החווה היחידה בכל האיזור הדרומי של ארץ האש, צ'ילה. בתעלת ביגל הסמוכה נושבות ללא הרף רוחות מערביות חזקות מאוד, שעיצבו את צורתם של העצים.
איך מצלמים רוח? איך אפשר להוציא את המצלמה וללחוץ על ההדק דווקא ברגעים הקשים ביותר? דורון אראל מתקשה להסביר איך אפשר לתעד את הזוועה הזו הקרויה "מזג אוויר סוער" עודכן 2.9.17 |
Array
(
)