למה כולם נוסעים לאותם המקומות

הספר "צופן דה וינצ'י" (2003) תרם להגדלת מספר הכניסות ללובר מ־6.7 מיליון בשנת 2004 ל־7.3 מיליון ב־2005. מספר הביקורים בכנסיית סן סולפיס שברובע סן ז'רמן דה פרה, שמוזכרת גם היא בספר, גדל ב־2005 בכעשרים אלף

מכוכבות־מישלן. הם באו לפריז במטרה ברורה: להתחקות אחר הרמזים המובילים לפתרון תעלומת הרצח הפיקטיבית המופיעה בספר "צופן דה וינצ'י", שיצא לאור בשנת 2003. למוזיאון הלובר הם נכנסו רק כדי להתבונן ברצפת המסדרון המוביל אל החדר שבו מוצגת המונה ליזה (זירת הרצח המרכזית בספר). בזכות הביקורים הללו גדל מספר הכניסות ללובר מ־6.7 מיליון בשנת 2004 ל־7.3 מיליון ב־2005; ובכנסיית סן סולפיס (Saint-Sulpice) המרהיבה שברובע סן ז'רמן דה פרה (Saint-Germain-des-Prés) הם התעניינו בעיקר בפמוטים שעל המזבח (המשמשים על פי העלילה לרצח אחר). גם מספר הביקורים בכנסייה גדל ב־2005 בכעשרים אלף, ומנהליה אף הציבו בכניסה שלט שמבהיר שעלילת הספר פיקטיבית לחלוטין, מחשש ששמה יושחר.
ידיעה שהופיעה בעיתונות המקומית באותה השנה דיווחה שביורוסטאר – הרכבת המחברת בין פריז ללונדון, עוד עיר שבה מתרחשת העלילה – נמצאו יותר מאלף עותקים נטושים של הספר. סוכנויות הנסיעות הפריזאיות מיהרו להיערך כנדרש, ועשרות מהן הציעו סיורים בעקבות רוברט לנגדון וסופי נווה, גיבורי הספר, בליווי מדריך שבקיא בעלילה. הגרסה הקולנועית של "צופן דה וינצ'י", שהגיעה למסכים במאי 2006, הביאה לפריז וללונדון עוד גל של תיירים שניסו להתחקות אחר עקבות גיבוריה.

הולכים לראות איפה גר ההוביט
את חוקרי התיירות הסיפורים האלה לא הפתיעו. העדויות על ההשפעה שיש למדיה הלא פרסומית על התיירות בעולם, ההולכות ונערמות על שולחנם כבר כמה שנים, מביאות אותם לחקור את הנושא באופן מסודר. וגם אם ההוכחות המחקריות בתחום עדיין דלות, נראה שיש הסכמה על כך שסרטים, סדרות טלוויזיה וספרים

הסרט "החוף", בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו (1999), הוא פנטזיה: מקום מבודד, ראשוני ובתולי, שהחוקים המוכרים לנו אינם חלים בו. הדבר מתקשר לשאיפה הקמאית שלנו למצוא מקומות שרגל אדם מעולם לא דרכה בהם. הדבר סייע למכור את תאילנד כ"יעד תיירותי־הרפתקני לצעירים"

אכן משפיעים על ההחלטה לאן לנסוע. מחקר שהתפרסם בשנת 2002 קבע שהשפעתו של סרט על התיירות אל המקום שהוא מצולם בו נמשכת גם לאחר שהסרט הושלם, הוקרן ונשכח, והיא ממשיכה להתקיים בתודעת אלה שצפו בו עוד זמן רב.
חוקרים מבית הספר לניהול ספורט, אירוח ותיירות באוסטרליה בחנו את ההשפעה שהיתה לסרטי "שר הטבעות" על התיירות למטמטה (Matamata) שבאי הצפוני של ניו זילנד, שם צולמו. הם מצאו לפחות שש סיבות שהניעו אנשים לנסוע למטמטה בעקבות הצפייה בסרטים, בהן הרצון לחוות את מקום מגוריו של ההוביט באופן בלתי אמצעי, השאיפה לראות איך צולמו הסרטים, וגם אהדה כללית למחבר סדרת ספרי הפנטזיה הפופולרית, ג'.ר.ר. טולקין, ורצון להתחקות אחר יצירתו.
במחקר אחר, שנעשה בבית ספר קנדי למנהל עסקים ופורסם במאי 2006, המליצו החוקרים למדינות שמעוניינות למשוך אליהן תיירים להשקיע את עיקר מרצן בשכנוע מפיקים של סדרות טלוויזיה וסרטים לצלם בארצן. אבל רשויות התיירות במדינות רבות לא נזקקו לאסמכתה מדעית כדי להעריך את הכוח הגלום בסרטים של האולפנים האמריקאיים הענקיים. הן כבר הבינו שההשפעה שתהיה לשובר קופות אחד על התייר המערבי המחפש אקזוטיקה תמשוך אותו לארצם יותר מכל סרט תדמית ממשלתי. מפיק הוליוודי שרוצה לצלם סרט עתיר כוכבים במדינה ששואפת למשוך אליה תיירים יתקבל בדרך כלל בסבר פנים יפות ויזכה לקבל מהשלטונות המקומיים את מלוא התמיכה שיזדקק לה.
הסרט "החוף", המבוסס על ספרו של אלכס גרלנד, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, משך לאיי תאילנד תרמילאים רבים. הוא צולם בקו־פי־פי (Ko Phi Phi) בשנת 1999, וזכה לתמיכת הממשל התאילנדי למרות מחאתם של הארגונים לאיכות הסביבה, שראו בהסרטת הסרט ובתוצאותיו הצפויות אסון סביבתי. מהאגף הבינלאומי לקשרי עיתונות במשרד התיירות התאילנדי נמסר שמספר התיירים לעיר קראבי (Krabi) הסמוכה וליתר האיים באזור עלה במידה ניכרת לאחר שהסרט הוקרן ברחבי העולם. רוב התיירים שמגיעים אליהם בעקבות הסרט, לדבריהם, הם מרוסיה, משוודיה, מגרמניה ומקוריאה הדרומית. אפילו המחלוקת שהתעוררה בעניין ההסרטה בין ארגוני הסביבה לממשל שיחקה לידיהם, לדבריהם, מפני שאף היא סייעה להעלות את המודעות לאזור כיעד לתיירות.
"הקיסר האחרון", סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, שמתאר את שלהי תקופת הקיסרות בעיר האסורה בסין, צולם – לראשונה בהיסטוריה של סין – באישור הממשל הסיני ובתמיכתו. אפילו המלכה אליזבת, שביקרה באותה העת בבייג'ינג והביעה את רצונה לבקר בה, נדחתה על ידי הממשל הסיני בנימוק שהביקור יפריע ללוח הזמנים של ההסרטה. הסרט הציג לראשונה בפני הקהל המערבי את העיר האסורה והביא למקום רבבות תיירים שהמראה עוצר הנשימה של המקום – בתיווכו של ברטולוצ'י, אמן האפוסים הגדולים מהחיים – הצית את דמיונם.
גם סוכני הנסיעות הישראלים עדים לעתים להשפעתו של מסך הכסף על התייר הישראלי. קובה, שמעולם לא נחשבה יעד מועדף לתיירות בעיני ישראלים, היתה לאחד היעדים המבוקשים בשנת 1999, לאחר שבארץ הוקרן סרטו של וים ונדרס "בואנה ויסטה קלאב", המספר את סיפורה של להקת נגנים קובנים מבוגרים שעושה קאמבק.
צלם העיתונות אבי הזאב (המכונה "הקפיטן"), שותף במשרד הנסיעות "טמסה" שמוכר נסיעות לקובה, נזכר: "הסרט מכר את קובה כמקום חושני עם מוזיקה נהדרת וחיים בקצב מהפנט. זה הטריף את הישראלים. באותה התקופה התגוררתי בקובה, ובממוצע הייתי מארח שם מדי שנה כמה עשרות תיירים ישראלים. האמריקאים והאירופאים הכירו את הדימוי של קובה מהספרים של המינגוויי, אבל הישראלים לא ראו בקובה יעד לחופשה. אחרי שהסרט הוקרן היתה פשוט התנפלות. בשנים שלאחר מכן הבאנו לקובה אלפי תיירים מדי שנה. הם בפירוש באו בעקבות הסרט, ואפילו ביקשו לראות להקות קובניות וגם את הלהקה שראו בסרט עצמו".

לורנס לקח אותנו לאפריקה
השפעה של סרטים וספרים על תיירות אינה סיפור חדש. כשבוחנים את ההיסטוריה של התיירות לאורך המאה הקודמת אפשר לראות מקרים רבים שבהם ספרים וסרטים השפיעו על בחירת יעדי הנסיעה,

סדרת הטלוויזיה "אבודים", שמצולמת בהוואי, מציגה את השהות באי הבודד (פחות או יותר) כמקום של שינוי והבטחה לגילוי הסוד האפל של הקיום, ומי אינו רוצה לגלות את פשר הסוד הזה?

ויותר מכך – על אופי הטיולים שנבחרו ואפילו על הדרך שבה אנשים תפשו את המושג "טיול".
לדעת חוקרי תיירות ואנשי מקצוע מהתחום, אין זה מקרה שתור הזהב של הקולנוע והטלוויזיה לווה בעלייה הולכת וגדלה במספר האנשים שמתיירים בעולם להנאתם. "התיירות קיבלה את הדחיפה הרצינית שלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, אז התרחשו שני תהליכים בעת ובעונה אחת – תעשיית התעופה התחילה להתפתח ואפשרה לתייר בעולם מבחינה טכנית, ובה בעת התפתחה גם תעשיית הסרטים והטלוויזיה, ועין אדם התחילה לראות את כל אותם המקומות האקזוטיים שעליהם קראו עד אז בספרים", מסביר יהודה זעפרני, סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת אופיר טורס. "לפני הסרט 'לורנס איש ערב', לדוגמה, מי בכלל חשב לנסוע לאפריקה? והסרט 'קזבלנקה', למשל, פתח בפני האמריקאי המצוי את השערים למרוקו, שעד אז היתה בשבילו רק סיפורי אלף לילה ולילה. סרטים כאלה חשפו בפני התייר האמריקאי ארצות שעד אז הוא רק חלם עליהן. מאוחר יותר, משהתחזקה הטלוויזיה והתפתחו בה ערוצים שמשדרים תוכניות על טיולים ויעדים אקזוטיים, קיבל המדיום תפקיד מכריע בהחלטתם של אנשים לאן לנסוע.
תוכניות הטלוויזיה והסרטים בונים תדמיות ליעדים מסוימים ועושים לאנשים חשק להגיע בעצמם למקומות שהם רואים על המסך. איטליה וצרפת, למשל. כולנו התוודענו לוולנטינו ולרומיאו ויוליה, כולנו ראינו בסרטים מאות הצעות נישואין על גג האייפל ועשרות סצנות רומנטיות בטוסקנה. למי שמחפש היום חופשה רומנטית יש סיכוי רב לבחור באחד מהיעדים האלה, כי הדימויים שיש לכולנו בראש מהסרטים ומהספרים חזקים כל כך, עד שרומנטיקה היא השם השני שלהם".
"תיירות באופן בסיסי מבוססת על דימויים", מאשרת ד"ר דריה מעוז, אנתרופולוגית שמתמחה בתרמילאות להודו ומחברת הספר "הודו תאהב אותי". "בעיקר בעידן הפוסט מודרני, שבו יש טשטוש בין חלום למציאות, אנשים נוסעים בעיקר לפי הדימויים שיש להם על מקומות מסוימים ועל האנשים שחיים באותם המקומות".
סדרת הטלוויזיה "אבודים", שמשודרת בימים האלה ומספרת על קבוצת מטיילים צעירים שנקלעו לאי בודד שמיקומו אינו ברור (בפועל הסדרה מצולמת בהוואי, אך על פי עלילת הסדרה מדובר באי שטרם מופה), מבוססת על אותה הפנטזיה שהופיעה בסרט "החוף": מקום מבודד, ראשוני ובתולי, שהחוקים המוכרים לנו אינם חלים בו. "הדימוי הזה מתקשר לשאיפה הקמאית שלנו למצוא, כמו מגלי עולם, מקומות חדשים שרגל אדם לא דרכה בהם", אומרת מעוז. "הסדרה 'אבודים', וכמוה הסרט 'החוף', מחזקת את הדימוי שיש למקומות ראשוניים כמקומות שיש בהם משהו נוסף על החופים המרהיבים והשלווה. אחת הנקודות החזקות בדימוי הזה היא השינוי שחל בחברי הקבוצה במהלך שהותם במקום. יש שם זרמים תת־קרקעיים של סכנות ופחדים, אבל גם הבטחה לגילוי הסוד האפל של הקיום. סדרות וסרטים כאלה מוכרים את האיים כיעד תיירותי־הרפתקני לצעירים".

שינוי רוחני זה הודו
גם מדינות שיש להן במציאות פנים רבות נמכרות לתייר המערבי תחת דימוי אחד ברור. במחקר שנעשה בשנת 1996 כדי לבדוק כיצד מוצגת הודו במדריכי "לונלי פלנט" נמצא שאפילו במדיום הזה, שאמור להציג תמונה אובייקטיבית יחסית, הדימוי של הודו עמוס

תרמילאים בהודו נוהגים להמשיך ולקרוא ספרים שעוסקים בתת־יבשת גם במהלך הטיול. הקריאה החוזרת מסייעת לקורא להמשיך ולתחזק את הפנטזיות שנרקמו בראשו במהלך הקריאה הקודמת ומאפשרת לו להשוות את הספר למציאות ולהרגיש שהוא מכיר טוב יותר את סביבתו

בשלל דעות קדומות וסובל אפילו ממידה כלשהי של רדידות: הודו מוצגת ב"לונלי פלנט" כמדינה ענייה, קשה, מפחידה ולא מודרנית, אבל גם כמקום טבעי ובתולי. תושבי הודו מוצגים כאנשים ציוריים ששווה להסתכל עליהם, וייעודם הראשי הוא לשרת אותך, התייר המערבי. הדימוי הזה הוא דימוי אוריינטלי קלאסי שמאפיין מדינות רבות באוריינט – כולן קשות ועניות אבל גם טהורות ורוחניות, והאנשים שחיים בהן מחזיקים בסוד החיים הנכונים.
התמה של הודו כמקום רוחני שיכול לשנות את חיי המבקר בו חוזרת ומופיעה בכל סרט או ספר שמזכירים את המקום. ד"ר מעוז מספרת שההשפעה של הדימוי הזה על התיירים כה חזקה, עד שהתייר שמגיע להודו מצפה מראש לעבור בה תהליך רוחני, ובכל מקרה, כאשר הוא חוזר משם, הוא משוכנע שאכן עבר תהליך כזה. "הדימויים שיש לאדם על מקום מסוים משפיעים לא רק על בחירת היעד לנסיעה אלא גם על אופי הטיול שלו שם ואפילו על החוויה שנשארת לו מהטיול הזה. מחקר שעשיתי אושש את ההנחה הזאת והראה שהמבקרים בהודו מדווחים לאחר הטיול שהם אכן עברו שינוי רוחני — כפי שציפו. פעם אפילו פגשתי מישהו שמעולם לא היה בהודו, ותכנן לנסוע לשם ולהסריט סרט שמתעד את המסע. החלק המצחיק הוא שעוד בטרם דרכה כף רגלו על אדמת הודו, הוא כבר ידע שלסרט שלו יקראו 'השינוי'".
די לסקור את שלל הספרים שנכתבו בעברית על הודו כדי לראות שעניין הרוחניות תופס מקום מרכזי בכל אחד מהם, אומרת מעוז. "'השיבה מהודו' של א.ב. יהושע, 'שאנטי שאנטי בלגן' של צור שיזף, שאמנם לא עוסק ברוחניות באופן ישיר אבל עוסק רבות בהתבוננות פנימה ובתהליכים נפשיים שעוברת המשפחה כולה – קשה להניח שאם הטיול המשפחתי היה לדיסנילנד, למשל, ההתעסקות בתהליכים האלה היתה נוכחת כל כך בספר. 'באבא ג'י' של יונתן יבין, 'קאל' של פנינה בר, ועוד ועוד – בהם גם ספרים של מטיילים שהחליטו לתעד את ביקורם בהודו לאחר שחזרו".
מעוז עצמה תרמה לדימוי של הודו כאתר מושלם להתפתחות רוחנית בספרה "הודו תאהב אותי". היא מודה שאכן כך: "בספר שלי כל אחת מארבע הדמויות עוברת שינוי. כסופרת חיזקתי את הדימוי שיש לישראלים על הודו, וכחוקרת תיארתי את מה שאני יודעת שהישראלים עוברים בהודו. זה מעגל קסמים שמזין את עצמו".
עוד נתון מעניין שעלה מהמחקר של ד"ר מעוז בקרב תרמילאים בהודו הוא שהם נוהגים להמשיך ולקרוא את אותם הספרים גם במהלך הטיול: "בכל מקום בהודו שיש בו תרמילאים ישראלים, אפשר למצוא את כל הספרים האלה שנכתבו בעברית על הודו, וכולם קוראים אותם במהלך הטיול, גם אם מדובר בספרים שהם כבר קראו לפני כן. הקריאה החוזרת מסייעת לקורא להמשיך ולתחזק את הפנטזיות שנרקמו בראשו במהלך הקריאה הקודמת, ומאפשרת לו להשוות את הספר למציאות ולהרגיש שהוא מכיר טוב יותר את סביבתו".

מחפשות רומנטיקה בוונציה
הסופרת האמריקאית אריקה ג'ונג, כיום אישה מהוגנת בת יותר משישים, היתה בצעירותה אחד הקולות הנועזים ביותר בספרות האמריקאית והרבתה לכתוב בספריה על ונציה כיעד להגשמת כל המאוויים הרומנטיים. בספרה "איך להציל את חייך במו ידייך" היא

מדינות רבות כבר הבינו ששובר קופות אחד ימשוך את התייר המערבי לארצם יותר מכל סרט תדמית ממשלתי. מפיק הוליוודי שרוצה לצלם סרט עתיר כוכבים במדינה ששואפת למשוך תיירים יתקבל בסבר פנים יפות ויזכה לתמיכה מהשלטונות המקומיים

מספרת על רומן לוהט שניהלה עם ונציאני שהיה נשוי לדוכסית עשירה וכנראה הרבה לבלות במחיצת תיירות משועממות שהגיעו לעיר.
למה שמתארת ג'ונג קוראים "תיירות רומנטית", והיא מאפיינת בדרך כלל נשים באמצע החיים שיוצאות למסע של עצמאות ושחרור מעכבות בארץ זרה באמצעות מערכת יחסים עם מקומי. את הסיפור הזה קראנו וראינו גם בספר "חדר עם נוף" של א.מ. פורסטר (שהוסרט מאוחר יותר והוקרן בארץ בשם "זיכרונות אהבה מפירנצה"), בסרט "אפריל הקסום", ב"שירלי ולנטיין" ובעוד סרטים רבים.
גיבורת הסרט "שירלי ולנטיין" היא אישה אנגלייה עצורה שנשואה לבעל יבשושי ומשעמם. היא מגיעה ליוון, פוגשת גבר מקומי, מתאהבת בו, מתגברת על כל עכבותיה ומגלה את עצמה מחדש. באחת הסצנות האחרונות בסרט, לאחר ששירלי אורזת את חפציה כדי לחזור לאנגליה ונוסעת לשדה התעופה, היא מתחרטת וממהרת לשוב למסעדה שבה פגשה את אהוב לבה. שם היא רואה אותו יושב ומחזר אחרי אישה אחרת באותן המילים בדיוק שבהן השתמש כדי לכבוש את לבה. אבל הסוף הזה, המרמז על כך שבמערכות היחסים האלה לכל צד יש אינטרסים משלו, אינו מרתיע את התיירוֹת הרומנטיוֹת, אומרת מעוז. "גם בסרטים וגם במציאות לא תמיד ברור עד כמה הגבר הוא בעצם שלך ועד כמה הוא משחק את התפקיד שלו בגלל אינטרסים כלכליים.
מחקר שנעשה בשנת 1996 בנושא תיירות רומנטית בג'מייקה הראה שהנוהג הזה נפוץ שם, ושנשים רבות גם מנסות לקחת איתן את הגברים בחזרה הביתה, אבל בדרך כלל מערכות היחסים אינן עולות יפה, כי כשמוציאים את הדימוי מההקשר שלו, הוא מאבד את כוחו". על כל פנים, על המסך הגדול או בין דפי הספר, הדימוי נשאר חזק כשהיה, ואנחנו נתקלים בו שוב ושוב וגם נוסעים בעקבותיו.

זה לא רק טיול, זו תפישת עולם
"נורא מרגיז שספר וסרט נחותים כ'צופן דה וינצ'י' משמשים עילה לדיון הראוי הזה. מרגיז משום שאין עינוגים נפשיים ולקחים ויזואליים מהתחקות מדשדשת בעקבות ספר מפוקפק בעל ערך סגולי נחות. לצערי זה עובד. המטייל הנחות ביותר ממילא היה מגיע ללובר ולשכיות החמדה של פריז, עם דן בראון או בלעדיו", רוגז רון מיברג, ממחוללי ז'אנר המסעות בעקבות יצירות ויוצרים בעיתונות הישראלית.
"הטיולים הללו הם מין קפסולות מרוכזות של תרבות המאה העשרים. אתה בולע אותן, לעתים במאמץ ניכר, ונדמה לך שהטמעת את החוויה. יש עצלות רבה בפענוח הסיבות לטיולים הללו. לפני שאתם רצים לפריז, ראוי היה שתבקרו בכפר הולדתו של דה וינצ'י  באיטליה. טום הנקס אולי לא היה שם, אבל הנושא הוא ליאונרדו.
"ישראלים בעיקר אינם מצליחים להבחין בין בדיה למציאות בתרבות האמריקאית. ו

קובה, שמעולם לא נחשבה יעד מועדף לתיירות בעיני ישראלים, היתה לאחד היעדים המבוקשים לאחר שבארץ הוקרן סרטו של וים ונדרס "בואנה ויסטה קלאב". הסרט מכר את קובה כמקום חושני עם מוזיקה נהדרת וחיים בקצב מהפנט. אלפי ישראלים נסעו בעקבות הסרט, ואפילו ביקשו לראות את הלהקה שהופיעה בו

ויילד ביל היקוק, קלמיטי ג'יין, באפלו ביל קודי, אנני אוקלי, ווייט ארפ, דוק הולידיי ואחרים היו אנשים בשר ודם. כאשר הגעתי לדדווד (Deadwood) שבדקוטה הדרומית, עשר שנים לפני ששודרה סדרת הטלוויזיה המדוברת ["דדווד" – ג.ו.], רציתי לראות את המסבאה שבה נרצח היקוק, את קברו, את השיירים המשומרים של המערב הפרוע. אני הראשון שיודה שלולא סרטים כמו 'פט גארט ובילי הנער' ואחרים לא הייתי יוצא לדרך. זה לא הנער, מכורכם פנים ומכוער, שמצית את המשיכה. זה כריס כריסטופרסון שמגלם אותו. לילדים יש דיסנילנד. למבוגרים יש את אמריקה המיתולוגית".
מיברג עצמו הוא אולי הנוסע הישראלי המתמיד ביותר במחוזות הספרות האמריקאית, והוא משוטט בין דפי הספרים וגם באופן מעשי זה שנים. "את הטיול הראשון שלי מחוף אל חוף בארצות הברית תכננתי לאורך ציר רדוד למדי. לזכותי ייאמר שזה היה לפני שלושים שנה. במדבר המוות בנוודה עברתי כדי לעמוד בנקודת זבריצקי, יש מקום כזה. זה היה שמו של סרט של אנטוניוני משנת 1970. קשקוש ניהיליסטי על תרבות הנגד. כמו כן התעקשתי להעלות לקברו של בילי הנער, פורע חוק מיתולוגי שרצח עשרות אנשים לפני שנורה למוות בידי חברו פט גארט בפורט סאמנר, ניו מקסיקו.
"כאשר יצא הסרט 'הגשרים של מחוז מדיסון' נשלחתי לגשרים המקוריים באייווה. לסיציליה נסעתי עם דודו גבע. המסלול נגזר מכל ספרי מריו פוזו, מ'הברדלס' של ג'וזפה תומאסי די למפדוזה, מ'חצות בסיציליה' של פיטר רוב ומאחרים. כאשר משלבים בדיה ומציאות, אי שם באמצע מוצאים את הסיפור".
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת קראו מאות אלפי אמריקאים את "בדרכים", ספרו של ג'ק קרואק, מבשר דור הביט בארצות הברית. אותם צעירים צפו בסרט "איזי ריידר" (שמשום מה תורגם בעברית ל"אדם בעקבות גורלו", 1969), המספר את סיפור מסעם של שני אופנוענים ברחבי ארצות הברית. שנתיים לאחר מכן התפרסם גם "פחד ותיעוב בלאס וגאס", ספרו של העיתונאי האמריקאי האנטר תומפסון, שתיעד מסע שלוח רסן של סמים והרפתקאות ללאס וגאס. היצירות הללו הציגו בפני הצעיר האמריקאי נקודת מבט שונה על המושג "טיול": לא עוד טיול בורגני עם מזוודות ארוזות בקפידה ולוח זמנים מדוקדק, אלא שיטוט אקראי ומסומם – בדרך כלל ברחבי אמריקה – שיעדו, יותר משהוא גיאוגרפי, הוא נפשי.
"'בדרכים' של קרואק השפיע על דורות של תרמילאים. הם ניסו לחקות את אופן הטיול שהוא מתאר ולחפש אחר חוויות אקזיסטנציאליסטיות", אומרת מעוז. "זה היה טיול מסוג חדש, כזה שמחפש תשובות רוחניות וחיפוש עצמי, גם דרך חוויות של סמים. לא הטיול היה העיקר אלא התפישה שלו כחיפוש".
"ספרים כמו 'בדרכים' וספריו של האנטר תומפסון אחראים בעיני פחות לטיולים ויותר לתפישת עולם", מאשר מיברג. "קרואק חצה את אמריקה, אבל דור הביט לא ממש הוציא אנשים לרחוב. או שאתה שיכור או שלא. תומפסון לא היה גיאוגרפי. הוא היה מנטלי. לאס וגאס היתה מקום כמו שהיתה מחוז נפש".
אין זה מקרי שהאישה בת הארבעים תימשך לפנטזיה על המאהב באי היווני, שהזוג הבורגני יפנים את הדימוי של הודו כמקום שבו אפשר לממש שינוי גדול בחיים, ושהאמריקאי הצעיר בשנות השישים והשבעים יאמץ אל לבו בחום את הרעיון לחצות את ארצות הברית באופנוע. מעוז אומרת שהדימויים שאנחנו קולטים מספרים ומסרטים הם מכווני גיל ומעמד, ואלה שאנחנו נוסעים בעקבותיהם משמשים אותנו כסמל סטטוס. "הדימויים פונים לאוכלוסיות מסוימות. צעירים שמגיעים להודו קולטים מהמדיה את הדימוי שלה כמקום שבו אפשר לפגוש חבר'ה, להשתתף במסיבות ולחוות חוויות רוחניות אינסטנט. המבוגרים יותר מתייחסים לעניין הרוחני ברצינות רבה יותר ובדרך כלל מעמיקים בו יותר. תנועת הביט בארצות הברית והיצירות שהנפיקה פנו לצעירים שחיפשו הרפתקאות. כשאת נוסעת לאשראם בהודו או לטיול אופנועים בארצות הברית, או אפילו למסע בעקבות צופן דה וינצ'י, זה אומר עלייך משהו. זה מראה שאת שייכת לגיל ולמעמד מסוים, ונדיר שקבוצה שאליה לא מיועדים הדימויים בספרות ובקולנוע תושפע מהם".