במבט לאחור – מאו היה עריץ, קשה, מאוד אידאולוגי עד כדי ויתור על אנושיות, ובערוב ימיו הוא היה על סף מחלת נפש ובוודאי פרנואיד וחשדן. בני עמו ספגו, בעיקר בסוף חייו ולאורך מה שמכונה "מהפכת התרבות", מכות רבות – נדידה, ניתוק מהבית, מהמשפחה ומהקשרים החברתיים, עבודות שחלקן נראו כעבודות יזומות חסרות צורך ומעוף, הרעבה וחולי, גינוי ומעקב וריגול זה על זה ושל הרשויות, מחנות מאמר וחינוך מחדש… ומה לא. ועם זאת, העם הסיני אוהב את מאו!
למה ואיך?
כשהיו"ר מאו דזה טונג עלה לשלטון לפני 70 שנה, הסינים היו אחרי שנים רבות של חוסר יציבות ועוני גדול. במאה השנים האחרונות של שושלת צ'ינג, שהיתה השושלת האחרונה בסין, השלטון עבר תכופות מיד ליד; כולנו ראינו את הסרט "הקיסר האחרון", שבו הקיסר הילד פו יי שולט בסין תחת השגחתה (או לומר שלטונה) של סבתו, הקיסרית צ'ישי. אבל לא כולנו זוכרים שצ'ישי הרעילה את בניה, אחד אחרי השני, כדי שלא ישלטו, וכך היא המשיכה להחזיק במטה הקיסרות כאלמנת הקיסר, ואחר כך כקיסרית – אוצרת לנכדה הילד שעלה בגיל 7 לשלטון!
פסל שעווה של הקיסרית צ'ישי בטאנגשאן. הרעילה את בניה כדי שלא ירשו את השלטון | צילום: junrong / Shutterstock.com
צ'ישי ידועה כנהנתנית וכמושחתת גדולה – היא בזבזה את אוצר המדינה שהיה מדולל גם כך. למשל, היא בנתה מכספים שהוקצבו לשיפוצים של אניות הצי הימי אנייה עשויה משיש, כדי שתעטר את ארמון הקיץ שלה, במיליוני יואנים. היא השתמשה באופיום, ותוך כדי, בשל התנגדות השרים לשימוש בסמים, היא הסכימה לחוק אי שימוש בסמים עד גיל 60. היא כמובן היתה מבוגרת מזה, והמשיכה להשתמש בהם בפומבי. ואלו רק מספר דוגמאות.
האופיום כאמצעי למחיקת חובות
סין גם סבלה מעוני גדול ומכלכלה רעועה. מלחמות האופיום נגרמו בשל הצורך של בריטניה, מעצמה קולוניאלית גדולה במאה ה-19 שהפכה לבעלת חוב אדיר לסין בשל קניית סחורות יקרות (בעיקר כלי חרסינה ותה), לשלם את חובה. בריטניה ניסתה לפדות את החוב בסחורות בריטיות שייוצאו לסין, אבל סין לא מצאה בהן כל עניין; הבריטים חיפשו ללא הרף אחר סחורות למכור לקיסרות הסרבנית, אך כשכל ההצעות נדחו, מצאו הבריטים דרך להתחיל למחוק את חובותיהם: לשחד את הפקידות בסם האופיום. תחילה חינם, ואחר כך תמורת "העלמת חובות".
אניית שיש בארמון הקיץ. הקיסרית צ'ישי שילמה עבורה בכספים שנועדו לאניות הצי | צילומים: שאטרסטוק
השלטון הסיני לא אהב את זה והחל להילחם בבריטים, עד כדי ירי אזהרה על הספינות. הבריטים, שהיו ממילא לחוצים מאוד, פירשו את הניסיונות הבריטיים כהתגרות, ופתחו במה שמכונה מלחמות האופיום. המלחמות נמשכו מהרבע השני של המאה ה-19 ועד כמעט סופה, וכל מלחמה הסתיימה בבוררות בינלאומית מוטה, שקנסה את הסינים בהרבה כסף, ומוטטה כליל את כלכלתם, שהיתה ממילא לא בשיאה.
כלכלה ממוטטת אומר גם חקלאות שאינה מניבה, כיוון שלשלטון המרכזי אין מספיק כסף להקציב למערכות המים, שהן בסיס החקלאות הסינית. אין כסף משמעו אין תקציב לתעלות התעבורה, לדרכים ולאמצעי התעבורה השונים, ואלו לא הובילו סחורות מדרום סין לצפונה. ולא היה כסף (ורצון) להכניס מודרניזציה וטכנולוגיה מתקדמת יותר, וזו הרי התקופה שרוב מדינות העולם הפכו מתועשות, ואילו סין המשיכה במלאכות הטיפוסיות שלה – ייצור משי, מניפות, תה ועוד – באמצעים ישנים ואיטיים.
הרפובליקה הראשונה קמה
אחרי שהקיסרות התמוטטה ב-1909 קמה הרפובליקה הראשונה ב-1911, בראשותו של סון יאט סן. סון אכן נחשב לאבי האומה הסינית המודרנית, ודמותו מופיעה לעתים קרובות ב-1 לאוקטובר (היום המציין את הקמת הרפובליקה העממית של סין), אך במוזיאון ההיסטורי הלאומי ליד כיכר טיאן אן מן אין ממש תצוגה המוקדשת לרפובליקה שלו.
זיקוקים בשנחאי בעת חגיגות היום הלאומי, לציון הקמת הרפובליקה העממית של סין בראשותו של מאו
סון היה חלש והתקשה להשתלט על כל חלקי סין. הוא שלט בעיקר בחלקה המזרחי, והכניס בה רפורמות (שאחר כך יאומצו על ידי מאו ועל ידי יורשיו): איסור עבודת ילדים, איסור שימוש בסם, איסור על זנות, איסור קשירת רגלי ילדות, נגד הנוכחות (ואח"כ הכיבוש) היפנית, נגד המעצמות הזרות (שבעקבות הסכמי סיום מלחמות האופיום קיבלו "מנדטים" על חלקים בערים שונות בסין) ועוד. בשאר חלקיה של סין שלטו "המאפיות" (או הכנופיות). אחת המאפיות הידועות היא של צ'אי קאי שק, זה שברח לטאיוואן עם אוצרותיה של סין, והקים את המדינה הטאיוואנית. מאפיות אלו נהגו באלימות כלפי האוכלוסייה ובגזל מתמיד של רכושה.
אחרי מותו של סון יאט סן, המאפיות תפסו שטחים רבים, והכאוס היה גדול ובסין כולה.
מאו – הרוח החזקה
כך, כשמאו עולה לשלטון, מנהיג צעיר ובלתי מעורער שגבר על הגוורדיה הישנה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, העם ראה בו את העתיד. הוא דיבר על מודרניות, על טכנולוגיות חדשות וכניסה למאה ה-20 (וה-21), על רפורמה בכתב ובשפה הסינית, ועל כל אותן רפורמות שהציע סון בזמן שלטונו. ולמאו, בשונה מסון, היה כוח ועצמה אישית, והוא הצליח להוציא מהכוח אל הפועל את כל הרפורמות האלו. הוא גם המציא רפורמות שונות ומצחיקות-משהו, למשל מאבק בזבובים וביתושים בהם כל סיני היה מחויב להרוג יתוש/זבוב אחד ביום. תתפלאו. הזבובים והיתושים נעלמו…
מאו מכריז על ייסוד סין העממית ב־1 באוקטובר 1949
שנות שלטונו הראשונות של היו"ר מאו היו לעדנה בקרב הסינים. הכלכלה צמחה, היציבות החברתית והשלטונית היו טובות, התברואה והבריאות החלו להניב, החקלאות הצליחה, והכי חשוב – היתה אידיאולוגיה משכנעת איך יראה העתיד. אבל אט אט החל מאו בעשייה שהסינים לא אהבו, למשל ביקש להפריד בעלים מנשותיהן כדי שכל אחד יתרום בקומונה מופרדת כמה שהוא יכול להתקדמותה של סין (מחאה בעם גרמה לביטול הגזירה הזו, אבל לא כל הגזירות בוטל או שונו).
כבר ב-1958 היו מחאות נגד מעשיו של מאו, אבל בכירי המפלגה וראשי המחאות לא הצליחו כי הוא היה מקובל ואהוב מחד ומי שלא "התכופף" טופל באופן פרטני (הועלם, נרצח). רק ב-1963 מצליחה המפלגה לעצור את מאו, אבל מאו גידל צבא פרטי – "המשמרות האדומים", שהיו תנועת הנוער בעת מסע הבחירות שלפני 1949 וגדל להיות הצבא המאוד אידיאולוגי ונאמן של היו"ר. המשמרות האדומים נכנסו בתקופה זו לפעילות נמרצת, בעיקר נגד מי שהתנגד למאו או לקומוניזם (שמכונה בסין מאואיזם, על שמו של מאו).
פועלות בלבוש אופייני בעשור הראשון לשלטון מאו
וכך סין נכנסה לתקופה חשוכה מאוד בהיסטוריה שלה – "מהפכת התרבות"; סין נסגרה לעולם ונעשו בה הרבה פעולות קשות כנגד ההתנגדות ובעד כל מיני פעולות שמהותן לא היתה ברורה אז, וגם לא היום. בסין יש אמרה שכל סיני נוהג כך: "כשרוח חזקה מתכופפים, וכשהיא שוככת – אפשר להרים את הראש". מאו, באותה תקופה היה רוח חזקה. הסינים הורידו את ראשם והתפללו להפסקת הרוח.
שוקלים את הטוב מול הרע
מאו נפטר ב-1976, אחרי שסגנו ג'ון אן לאי נפטר ואחרי בצורת קשה. לסינים זה היה סימן שהוא לא מילא את תפקידו כראוי, בטח לא בשנים שמאז 1963. מחליפו, דאנג סייאו פינג, החיל את כל הרפורמות שלו, ובזכותו סין של היום היא מה שרואים כשמטיילים בה.
פסל של מאו בעיר ליג'יאנג | צילום: aquatarkus / Shutterstock.com
אז למה הסינים אוהבים את מאו, שעשה להם הרבה רע?
כי בסין זה לא שחור-לבן כמו במערב. אין מצב שאם הוא עשה רע, הוא ישר מסומן כמנהיג רע. הם נוהגים לשים על המאזניים את "הטוב" ואת "הרע" ולבחון מה שוקל יותר. לגביהם מאו הביא יציבות שלטונית וחברתית לסין, מודרניות וכלכלה של המאה ה-20, מחשבה והתכנון שמתאימים לתקופה, ובעיקר הוא הביא להם תקווה ואור לאחר המון שנים של חושך.
המאוזוליאום של מאו בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג
החגיגות שיערכו השנה – 70 שנה לעלייתו של מאו דזה טונג לשלטון, באות לחגוג את סין היום כפי שהיא. סין שהיא – מאואיסטית בפוליטיקה שלה וקפיטליסטית בכלכלה, וצומחת – כך שכל בית מרגיש את זה.
צילום תמונה פותחת: Peek Creative Collective / Shutterstock.com
רוצים להכיר את סין? לפרטים על טיולים מאורגנים לסין לחצו כאן >>
___
ליאור עלמא וקסלר – בעלת תואר שני בפרהיסטוריה ובאמנות האסלאם, מדריכת טיולים משנת 1990 באסיה וביעדים נוספים, מדריכה טיולים לסין בחברת איילה גיאוגרפית