הגענו לסיומו של טרק מאתגר בהרים בקירגיזסטן. השתתפו בו אנשים עם מוגבלות ראייה, בסיועם של אנשים רואים, בניצוחו של יורם חן. במהלך המסע, הסבלים, שנשאו את הציוד שלנו, שתו מדי פעם משקה לבן, שנראה היה כי נתן להם הרבה כוח ומצב רוח טוב. לשאלתנו, הסתבר שזהו משקה העשוי מחלב סוסות, קומי, שיש בו תכונות רפואיות משובחות והוא מהווה חלופה לאלכוהול, ששתייתו אסורה בארץ המוסלמית הזאת. אחרי הטרק בהרים התלולים המשכתי לטייל בעיירה קראקול. הברכיים שלי סבלו מאוד מהירידות הארוכות, התלולות והבוציות, וחשבתי שאולי המשקה הזה, הידוע כנוגד דלקות, ישמש להן מזור. הוא נמצא בשוק המקומי, לגמתי ממנו וגיליתי כי יש לו טעם וריח נוראים (לטעמי). אך מה לא עושים למען הבריאות?
כך תם הפרק המאתגר של אותו קיץ. הברכיים לא התרשמו מחלב הסוסות, והמשיכו בכאבן.
כעבר כחודש, יורם חן מתקשר אלי ושואל מה דעתי על טיול פרטי לקילימנג'רו, ומוסיף שזה יכול להיות אתגר מעניין בגילי המתקדם. לא ידעתי איך להתייחס לשאלה המפתיעה. חששתי שמא תתעוררנה הברכיים, וגם הכתף כאבה, ובמסעות כאלו משתמשים גם בכתפיים להיעזרות במקלות ההליכה בשטח. כפיתוי הוסיף יורם: "גם דרור כרמלי אמר שיצטרף". דרור הוא חבר טוב שלי, עם מוגבלות ראייה וצעיר ממני בכ-15 שנים. הפיתוי עשה את שלו, והשבתי בחיוב.
פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו חולשת על הסביבה | צילום: שאטרסטוק
יוצאים לדרך או אם בארזים נפלה שלהבת
במטוס לאתיופיה, לקראת טיסת המשך לטנזניה, היינו שני עיוורים ושישה מלווים. בחניית הביניים באתיופיה התקשרנו לסופי דוניו, שיצאה עם טיול אחר לקילימנג'רו שבוע קודם לכן. והנה, היא עונה לנו מבית חולים בטנזניה. היא סיפרה שלפני שהספיקה לטפס לאיזורים הגבוהים ביותר, היא לקתה במחלת גבהים וחולצה בהליקופטר מההר אל בית החולים. סופי היתה הקפטנית שלי במסע אופניים ממנלי לקרדונג לה שבהודו בשנה שלפני כן. להזכירכם, קרדונג לה, שבמדינת לדאק בהודו, מתנוסס לגובה 5,603 מטר ודוושנו אליו בבטחה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם עד עכשיו לא דאגתי לעניין הקושי והגובה, מעכשיו זה נכנס לי למחשבות.
לקראת נחיתה בשדה התעופה של קילימנג'רו אמורים לראות מחלונות המטוס את ההר מתנשא ממול. הנוסעים האחרים ראו אותו. אני ארגיש אותו ממש, תוך כמה ימים, כך אני מקווה.
ראובן (במעיל צהוב) אוחז בתיק הגב של המדריך בדרך לפסגה | צילומים בכתבה: יורם חן
לאחר פינוקים בבית ההארחה בארושה הגענו אל רונגאי, השער לשמורת הטבע קילימנג'רו, הקרוב ביותר לגבול קניה. הקילימנג'רו הוא גוש הרים שמתרומם מעל סביבתו בעקבות התפרצות געשית בעבר. פסגתו היא המקום הגבוה ביותר ביבשת אפריקה – 5,895 מטר מעל פני הים. תראו איזה פספוס – עוד קצת יותר מ-100 מטר, עוד התפרצות אחת קטנה, והגובה היה יכול להיות עגול….
עיוור יחיד בקבוצה
שער רונגאי היה בעבר בגובה של 1,950 מטר מעל פני הים, אך לאחר שיפוץ השבילים בשמורה הוא נמצא עכשיו בגובה של כ- 2,300 מטרים. זהו החסכון הראשון, ואולי גם היחיד, מבחינת קושי וצבירת מרחקי טיפוס. השביל המוליך למחנה סימבה, בגובה 2,600 מטרים, כבוש ונוח. הבעיה היחידה לעיוורים היא תעלות ניקוז למי גשמים העוברות באלכסון לרוחב השביל, בלא שום חוקיות וסדר. אנו, העיוורים, נתקלים פה ושם בגומה.
כך מטפסים מבלי לראות: ראובן ודני עם המקל המנחה ביניהם
אנו ישנים באוהלים זוגיים, בנוסף, מקימים הסבלים גם אוהל מטבח וחדר אוכל ואוהל שירותים. למזלי, השותף שלי לאוהל, דני מושיוב, לא נוחר, או שאני לא שומע נחירות מרוב עייפות.
בבוקר הסתבר לי שחברי דרור חש ברע. הוא מרוקן את האוכל של אתמול מבטנו ורועד כמו מקדחה רוטטת. כשמצבו לא השתפר, החליטו המדריכים להחזירו לנופש במלון מחוץ לשמורה. כך ירדו מחצית העיוורים בקבוצה. נשארתי עיוור יחיד, מבלי שאוכל להחליף חוויות וצחוקים עם מוגבל ראייה אחר כלבבי.
הולכים על אבנים
ביום הבא ממשיכים בשביל דומה לזה של היום הקודם, עד שבשלב מסוים הוא נפסק, וההליכה ממשיכה על אבנים ואדמה. בדרך אני שואל את שירי סטולרו, רופאת ילדים צעירה העומדת להתחיל התמחות, למה החליטה להצטרף לטיול עם עיוורים. היא השיבה, שמתוך סקרנות מזמן היא ביקשה מיורם להצטרף לטיול עם עיוורים. בלבי תהיתי אם הדבר דומה לביקור בגן חיות או הליכה עם חיית מחמד…
מטפסים בין בולדרים, ברקע – הפסגה
אנחנו מגיעים לאזור הנקרא "המערות". אלו הם חללים שנוצרו מתחת הלבה שזרמה מלוע ההר. הלבה ככל הנראה כלאה אוויר מתחתיה, או שאדמה שהיתה מתחת הלבה נסחפה.
בגובה של כ- 3,450 מטרים הוקמו האוהלים ללינת הלילה השני. ניימן, המדריך המקומי, מוליך אותנו מהמאהל לגובה נוסף של כ-300 מטר, ואז חזרה אל האוהלים. המטרה שנוכל להתאקלם – לשהות באוויר דליל יותר בחמצן, ואז לחזור לשינה בגובה נמוך יותר. עד שהשמש שוקעת האוהלים מתחממים מאוד והופכים למעין סאונות, בלילות המצב מתהפך.
אקונה מטטה
ביום ההליכה השלישי מתחילה הצמחייה להיות נמוכה יותר. הקרקע בזלתית, עם עליות וירידות מקומיות חדות. הלינה הבאה בגובה של כ-3,600 מטרים, באזור הנקרא מערת קיקלאווה. עם הגיענו לאזור, התמקמו המלווים המקומיים שלנו על במת סלע והחלו לשיר בלהט שיר קצבי שמילותיו בסואהילית מקדמות בברכה את הבאים לקילימנג'רו ומדגישות "אקונה מטטה" (Akoona Matata), שפירושו "אין בעיות". בימים הבאים נתקלנו בסבלים ומלווים השרים את אותו שיר לקבוצות המטיילים שלהם.
הצוות המקומי מקבל את פני המטיילים בשירה
כביום הקודם, הקבוצה שלנו המשיכה לטפס על עוד כמה גבעות כדי לשהות בגובה רב יותר, וחזרה ללינה במאהל. האזור חשוף ורוחות מנשבות. בארץ אני מעסה רפואי במרכז דווידוף שבבית החולים בילינסון, בטנזניה הייתי מעסה הבית של החברים הזקוקים לטיפול.
קצת על גסטרונומיה וסדר היום שלנו: מתעוררים בשבע ומשהו. מגישים לנו כוס קפה לאוהל. לאחריה מגיעה קערה עם מים חמימים לרחצה. מתארגנים ומגיעים לאוהל חדר האוכל. כאן מוגשת דיסה חמה, חביתות, צ'יפס, תפוחי אדמה מבושלים.
בארוחת הצהריים התפריט נפתח בדרך כלל במרק, לאחריו משולש בצק ממולא בירקות ובשר, לעיתים טוסט צרפתי וקינוח עם קפה ותה. אחר הצהריים יש פופקורן טרי, בוטנים ושאר מנעמים, שמאיימים לקלקל את התיאבון לארוחת הערב. ללא הצלחה. ארוחת הערב נפתחת במרק, ולאחריו מנות מהנזכר עד כה.
אוהל האוכל. לא מוותרים על קינוח וקפה
סלחו לי, אך כמה מילים על השירותים הניידים. אוהל השירותים נסגר באמצעות רוכסן, מושב אסלה מפלסטיק, ובסיום הפעילות מפמפמים בידית מיוחדת לשטיפה קלה, לאחריה משיכת מגירה בתחתית המתקן, והתוצרת נאספת אל אבותיה. בלילה קשה לאנשים עם מוגבלות ראייה ללכת לשירותים: צריך להתגבר על מכשולים, לא לבעוט בטעות באוהלים של השכנים, למצוא הכיוון וכל זאת מבלי להעיר אחרים. לפעמים היה קשה להירדם באמצע הלילה כשצריכים לשירותים. אני שוכב בשק השינה ומקשיב, אולי אשמע רוכסן נפתח מאחד האוהלים ואוכל להצטרף אל מישהו שיוביל אותי לאוהל השירותים. כשלא שמעתי מישהו יוצא, ניסיתי לגמור את העניין בסמוך לאוהל. פעמיים תפסו אותי הסבלים בקלקלתי, והראו לי, לבושתי, את הדרך לשירותים.
טוב שיש מעסה בבית… ראובן, מעסה רפואי במקצועו, מטפל באחד הסבלים
בלילה קר, ואני, המפונק, לא יכול להירדם כשכפות הרגליים קרות. קיבלתי לפני השינה בקבוק חם, שהייתי דוחף עמוק לשק השינה. בקבוק חם בטנזניה הוא בעצם צנצנת זכוכית עגולה עם מכסה אטום, שלתוכה מוזגים מים חמים…
נפרדים מהצמחייה
ביום הבא, אנחנו נפרדים כליל מהצמחייה ומטפסים בתלילות עד מאוונזי בגובה 4,330 מטר. בלילה קר מאוד. עד הבוקר הספיק בקבוק המים החמים שלי להתקרר והיה קר בהרבה מהרגליים שלי. הבוקר התעוררנו וגילינו שהאוהל מצופה בשכבת קרח דקה. האוהלים קטנים, בתוכם מזרונים קטנים ועליהם שקי שינה צרים יחסית, שקשה להסתובב בהם. בשק השינה, כאשר הברך נלחצת, היא מתחילה לכאוב, ואז אני צריך להסתובב לצד השני, אבל אז הכתף נמחצת ומתחילה לכאוב…
מחנה האוהלים שלנו, בלילה לפני העלייה לפסגה
ביום הבא הלכנו למחנה קיבו בגובה 4,700 מטר. מסביב הכל צחיח. בדרך אני מלמד את המלווים המקומיים איך מלווים עיוור, כשהעיוור מחזיק בתרמיל או במקל של המלווה. הרוחות מביאות איתן אבק של אפר וולקני. חלל האף מצופה באפר כזה, ויש צורך לחלצו משם.
לשבור את הקרח
מחנה קיבו גדול יחסית ויש בו אוהלים של קבוצות טיפוס רבות. זה מחנה שמנקז אליו את המסלולים השונים העוברים בשמורה לקראת הטיפוס האחרון אל פסגת ההר. אחרי ארוחת ערב מוקדמת אנחנו נשלחים לישון עד חצות. לקראת חצות מתאספים לארוחה קלה ושתייה חמה. כשאנו לבושים במיטב מעילינו, כובעי גרב וכפפות הסתדרנו להליכה בשורה עורפית. הייתי השני הטור, אחרי ניימן המדריך עצום הממדים. ביד אחת אחזתי במקל, שאת חלקו הקדמי אחז ניימן. בידי השנייה אחזתי במקל הליכה, בעיקר כדי לחוש את הדרך, מרקמה ושוליה.
אנחנו הולכים לאט יחסית, בטור מתפתל. כמו שאומרים "פולה, פולה" (pole pole), שפירושו: לאט לאט. רגלינו מבוססות בטוף ובאפר וולקני. בשלב מסוים חשה מאיה בכאבים בבטנה, אני מנסה לעסות את בטנה. המומחים המקומיים מתייעצים ומחליטים להחזיר אותה למחנה שמתחתינו.
בשיפוע התלול, באמצע הלילה, בדרך לפסגה
אזור הטוף מסתיים ואנו מתחילים לטפס על סלעים תלולים יחסית. עם המקל, המשמש לי כחיישן, אני מזהה תהומות לימיני. בליבי אני חושב איזה מזל שאני לא רואה את התהום… אני מתעייף ומתקשה לעיתים להרים את הרגל על מדרגה גבוהה של סלע. איני יודע אם הקושי בא בעקבות המאמץ המצטבר או בשל דלילות האוויר. אני שם מבטחי בניימן המוצק, שפה ושם עוזר לי לטפס.
אנחנו מגיעים אל נקודת גילמן (5,681 מטר מעל פני הים), המצויה על שולי הלוע. ממשיכים ללכת על השוליים הצרים של הלוע במגמת עלייה אל המקום הגבוה ביותר בשוליים. בצד שמאל אני מרגיש משהו מפלסטיק, כמו מעקה. כל הכבוד למקומיים, חשבתי לעצמי, לבנות כאן גדר למניעת נפילה זה ממש פרויקט רציני. בהמשך פגעתי בגדר והיא נשברה והתרסקה בקול הדומה לשבירת זכוכית. ליבי נחמץ על שפגעתי ברכוש של אחרים. בהמשך, הופיעה גדר כזאת גם בצד ימין שלי, כך שהלכנו ממש בין שתי גדרות זכוכית. והנה ניימן מורה לי להרים רגל ולעבור מעל הגדר אל שביל דומה המצוי לידינו. אז רק הבנתי שהגדרות הללו הן בעצם קירות קרח דקים, שנוצרו על ידי הרוח. גובה קירות הקרח מגיע לעיתים עד לכמטר. מדי פעם נשבר קיר קרח בקול הדומה לשבירת זכוכית, בשל הליכתי המגושמת. כפות ידי קפאו בתוך הכפפות. בחוץ שרר קור של מינוס 15 מעלות, כך אמרו לי.
זריחה על שדה הקרח בדרך לפסגה
זריחה רחוקה החלה להתאמץ ולצאת לאוויר העולם. שמש לא נראתה, אך אופק כלשהו החל להיות בהיר. והנה חזיון תעתועים. כל קירות הקרח החלו לזהור בצבע כתום אדום. כך גם הקרח שמילא את הלוע. בשרידי הראייה שלי נתקלתי במחזה שמעולם לא ראיתי, וכנראה גם לא אראה. העולם נראה כאילו אנו הולכים בתוך שריפה או לבה רותחת. הרגע הזה הצדיק את כל המאמץ והיווה את גולת הכותרת של המסע.
אל ראש ההר
עוד קצת ואנו מגיעים להורו, הנקודה הגבוהה בהר – 5,895 מטר מעל פני הים. קצת צילומים, חיבוקים, והמלווים מאיצים בנו להתחיל לחזור. עד כה, רק יורם ואני לא נטלנו כדורים כנגד מחלת גבהים. שמתי לב שיורם החל ללכת במהירות רבה אל המחנה שבתחתית ההר. לאחר מכן הוא הסביר לי, שהחלה בצקת באצבעותיו, עד שלא יכול היה לכופפן. ללמדכם, שמחלת הגבהים עלולה לגרום לבצקות בגוף, דבר שהחל לקרות ליורם. הבעיה העיקרית במחלה זאת היא כשהבצקת פוגעת במוח, אלו מצבים מסכני חיים.
הירידה מהירה בהרבה מהעלייה, במיוחד בקטע המצופה טוף עמוק. הרגליים שוקעות בטוף, ומאפשרות פסיעות רחבות ומהירות, מבלי שנצטרך לבלום עצמנו בירידה התלולה.
הגענו! הקבוצה בפסגת הקילימנג'רו (ראובן במעיל הצהוב, שלישי מימין)
זה שעולה וזה שיורד
אנחנו חוזרים למחנה קיבו, אוכלים והולכים לנוח. לאחר התארגנות, פותחים בהליכה מהירה בדרך שבה רוב המטיילים עושים את דרכם אל ההר, דרך התחנות בקתת הורומבו, בקתת מנדרה והשער הראשי לשמורה, שער מראנגו.
תוך שני חצאי ימים אנו מסיימים דרך שאורכת שלושה ימים בעלייה. הדרך רחבה ברובה, אך מרוצפת אבנים, כנראה כדי לשמור על התוואי מפני סחיפה. לעיוורים זה קצת קשה. מי שרואה יודע להניח את רגליו על האבנים, אך מי שלא רואה בועט באבנים, נכנס למרווחים שביניהן ובמדרגות עמוקות הוא צריך להיעזר בהכוונה מדויקת של מלווה רואה.
הירידה מהפסגה בשעת בוקר
עם הירידה מתרבים הצמחים והעצים מגביהים. לקראת שער מראנגו, מי שעיניו תקינות רואה קופים מקפצים בצמרות העצים. במרחק כמה קילומטרים מהשער הדרך הופכת סלולה וטובה. בשער הראשי, מראנגו, מכינים לנו תעודות השתתפות בהעפלה לקילימנג'רו.
ספירת מלאי לגוף שלי מגלה שהברכיים בסדר, ורק שלפוחית ענקית מתחת עקב שמאל מקשה את ההליכה. ההליכה המהירה עם ניימן, בעל הרגליים הארוכות, גבתה את חובה. אל השער מעברו השני הגיע דרור, שהעביר את זמנו במלון לבדו. המשפחה שבה והתאחדה.
___
ראובן ברון – "לא רואה ממטר", יועץ נגישות לאנשים עם מוגבלות ראייה, מעסה רפואי במרכז דווידוף בבית החולים בילינסון. רץ עם מלווים באימונים ומרוצים במסגרת קבוצת "קשר עין", רוכב בקבוצת "כן ולא מרכז", משתתף בטריאתלונים במסגרת קבוצת tri we can ומטייל בטרקים בארץ ובחו”ל. אב לארבעה וסבא לשמונה, גר בקרית אונו.