לונדון – חידוש אתרי תעשייה

הכל התחיל בטעות. השמש זרחה, הלונדונים הלבנבנים השתזפו על המדשאות של הייד פארק, הזדמנות נהדרת לבקר בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים המפורסמים. בטעות הגעתי לקיו ברידג' (Kew Bridge), שעל גדת נהר התמזה. במקום להריח פרחים מיששתי מנועים, ונדלקתי.
במוזיאון לקיטור הם מוצגים, אחד ליד השני, מספרים את סיפור ההמצאה הטכנולוגית אולי החשובה ביותר מאז המצאת הגלגל. בגאוניותם ובמרצם המציאו כמה אנשים מקור כוח חדש, אשר שינה את פני החברה כולה: במכרות פחם, נחושת ובדיל השתלטו על ההצפות, שחררו את הסוסים שסובבו את המשאבות הישנות והגדילו את התפוקה; בתי יציקה ונפחיות כופפו ברזל; נולים הפכו למטוויות כותנה וצמר; ספינות קיטור הובילו סחורות ונוסעים בקו הטרנס אטלנטי וחוללו מהפך בקשרים שבין אמריקה לאירופה; פני החקלאות השתנו והשתפר סל המזונות של מיליוני אנשים; רכבות נסעו במהירות מסחררת של 20 קילומטרים בשעה, וה"טיימס" הלונדוני הצליח להדפיס 800 גליונות בשעה. מנוע הקיטור הקפיץ את התעשייה ואת החברה לעידן המודרני.

הקתדרלה הטכנולוגית לענייני קיטור
מצבו של העבר, כך נראה, מעולם לא היה טוב יותר. לפחות זה של המהפכה התעשייתית בבריטניה. עד עתה הוכרזו 600 אתרים ברחבי בריטניה, הקשורים בתולדות המהפכה, ובהם המוזיאון בקיו ברידג', כאתרים מוגנים, והם פתוחים לקהל. והבריטים, גאים במורשתם ובקפיצת הדרך שהובילו, מבלים סופי שבוע רבים בליטוף

אחת מהבוכנות ששימשו במאה ה-19 לשאיבת מי שתייה לאיזורים נרחבים בדרום-מערב לונדון. רעשים וצלצולים, אדי מים וריח של שמן מכונות

מנועים ובגעגוע לימי הזוהר, גם אם לא הכל היה זוהר כל כך, בוודאי לא עבור פועלות המטוויות, מפעילי רכבות הקיטור, ילדי המכרות ושאר האנשים ששימנו את גלגלי המהפכה.
המוזיאון בקיו ברידג' הוא מקדש למנוע הקיטור, ועמודי הברזל היצוק, חיקוי לעמודים יוניים, משווים לו מראה של קתדרלה טכנולוגית. פעם שימש המקום כתחנת שאיבה שהוליכה מי שתייה לאזורים נרחבים בדרום־מערב לונדון. היום מפעילים את המקום מתנדבים, המגיעים בסופי שבוע ומעניקים חיים לשלל המנועים אשר הובאו מאתרים תעשייתיים שונים שנסגרו, יצאו מכלל שימוש או נהרסו.
צ'רלס מוריסון, פנסיונר מלא עזוז, הוא אחד מהם – לבוש סרבל מצוחצח וקסקט, מדריך תיירים מלידה וגאה מאוד בהישגיה של בריטניה. עד שהמנועים יתחילו לפעול – זאת אומרת, עד שהמים ירתחו ולחץ הקיטור יפעיל אותם – יעברו שעתיים־שלוש. בינתיים הוא מנקה אותם, מוסיף שמן, מחזק את הברגים, בודק את השסתומים. המקום מתמלא ברעשים וצלצולים, אדי מים וריח של שמן מכונות. צ'רלס מלטף באהבה את חלקי המנוע שהתחיל לעבוד.
"אתם רואים איך הוא עובד חלק?", הוא משוויץ. "המנוע הזה הגיע מפורק לגמרי, ולא היה לנו מושג איך להרכיב אותו. שמנו אותו במחסן וזהו. יום אחד הגיע אדם, הסתכל על החלקים ואמר שאבא שלו הפעיל מכונה כזאת. למחרת הוא חזר עם שרטוטים ישנים שמצא בבית, ולפיהם בנינו את המנוע והפעלנו אותו מחדש. מאז לא ראינו יותר את האיש. פוגשים פה כל מיני אנשים שהמכונות מזכירות להם נשכחות. יש כמה זקנים שבאים לישון פה בחורף. הם אומרים שרעש המנועים מרדים אותם".
בכל שבת, בשעה שלוש בדיוק, מדליק מוריסון את מנוע הקיטור הגדול, זה שבעזרתו נהגו לשאוב מים מן הנהר. באי המוזיאון נדחקו סביב המנוע הענקי, שמתנשא לגובה שלוש קומות. מכל קומה הציצו האנשים במוריסון, שהתחיל לטפל בחלקי המנוע – הזיז ידיות, סובב ברגים, דחף, הוסיף שמן, ניגב במטלית. הצינורות התחילו להשמיע קולות, הבוכנות נעו מעלה ומטה בקצב גובר והולך, המים עלו, האדים יצאו, הקורה הגדולה זזה כמו נדנדה מעל לראשינו. מוריסון, מרוכז כולו, עם הגב אלינו, הגביר את הקצב, פתח קמעה את הידית התחתונה, סגר את העליונה, נע בקלילות כמו רקדן, מקשיב לרעשים שהמנוע משמיע, מנצח על המכונה כאילו היתה תזמורת, מזיז את הידיות כאילו היו קלידים. והקהל עומד מסביב מוקסם, לא מוציא הגה מפיו. בחיים לא האמנתי שאיהנה מהדלקת מנוע.
פול וולש, גם הוא מתנדב במוזיאון, עובד בחברה מסחרית כפקיד. בסופי שבוע הוא מגיע הנה, מלכלך את הידיים בחדווה. קטן וקפיצי, מתלהב כמו ילד, הוא מספר לנו כי פעם, היו באולם הזה שמונה דוודים ענקיים שעבדו בו בזמן. תחנת השאיבה עבדה עד 1944, "ואז, קרוב לנהר", הוא אומר, "הקימו תחנת שאיבה מודרנית, כזו שמופעלת על ידי מחשבים בלבד. חורף אחד פגע בה ברק, כל המחשבים נפלו והתחנה הושבתה. אנחנו צחקנו צחוק גדול. אצלנו, בתחילת המאה, זה לא יכול היה לקרות".

מטוויות שטניות ואנשים מתים
מהתחנה הישנה לא נותר הרבה. הארובות נהרסו, את הדוודים מכרו לגרוטאות ואת בתי התחנה הפכו למוזיאון. הביאו גלגל מים, שהניע מכונות לפני המצאת הקיטור, ו שמו אותו בחצר. המסילה הצרה ששימשה להובלת הפחם עדיין פועלת. בקרוניות

"חדרי הדוודים היו חשוכים, והאירו אותם בעזרת מנורות גז. החום היה בלתי נסבל ולא היה אוורור. אסונות קרו לעיתים תכופות, בגלל התנאים או כשדוד התפוצץ, ואנשים רבים נהרגו"

הקטנות יושבים מבקרים במקום פחם, והקטר, באמצעות קיטור כמובן, עושה להם סיבוב במה שנשאר מהתחנה. רק מגדל המים הוויקטוריאני היפהפה – אשר אִפשר למים הנשאבים, בכוח חוק הכלים השלובים, להגיע גם לקומות העליונות של בנייני לונדון – רק הוא נשאר עומד מאז, מתנשא לגובה 60 מטרים, כסמל ומצבה לתחנה שהיתה.
למראה המוזיאון המצוחצח, המנועים המבהיקים והתלהבות המתנדבים במקום, קשה לתאר את התנאים האיומים שבהם עבדו פה בתקופה הוויקטוריאנית. "חדרי הדוודים היו חשוכים, והאירו אותם בעזרת מנורות גז", מספר וולש. "החום היה בלתי נסבל ולא היה שום אוורור. אסונות קרו לעיתים תכופות, בגלל התנאים או כשדוד התפוצץ, ואנשים רבים נהרגו". גם היום מפחיד להיכנס לחדר הדוודים. באולם אפלולי ללא חלונות, שוכב על גחונו דוד ענק, שאש מחממת את המים בתוכו. הידיעה כי הוא עלול להתפוצץ מבריחה אותנו החוצה.
החיים בתקופת המהפכה התעשייתית לא היו נעימים לרוב האנשים. במפעלים הגדולים העסיקו ילדים במשך 15, 16 ו־17 שעות ביממה, ובמקרים רבים בתנאי עבודה משפילים. אבות עבדו ימים ארוכים במכרות, ומשפחות שלמות עברו לגור בבתי חרושת.
המשורר הבריטי וויליאם בלייק האשים את המטוויות השחורות והשטניות בשבירת רוחם של האנשים; מרקס ואנגלס כתבו על הניצול והניכור ב"מניפסט הקומוניסטי"; ההיסטוריון והמסאי הסקוטי תומס קרלייל פחד ש"האדם נעשה מכני בראשו ובליבו". שלא לדבר על הנזקים החמורים לבריאות העובדים, על העדר תנאים סוציאליים בסיסיים ועל הנזק החמור שהביאה המהפכה התעשייתית בכל הקשור לזיהום האוויר ולאיכות הסביבה בכלל.
פול וולש מחזיר אותנו לתקופה ההיא: "האנשים שהפעילו את המנועים נחשבו למומחים. הם העבירו את העבודה מאב לבן, למרות הרעש הבלתי נסבל שהיה בחדר המנועים, וקרוב לוודאי שהם איבדו את שמיעתם במוקדם או במאוחר. בסדנה הסתובבו אומנים מומחים, שבנו חלקים שונים ותיקנו מה שהתקלקל. את הקורה של המנוע הגדול, שנעה מעלה ומטה בגובה רב, צריך היה לשמן בזמן שהמנוע עבד. לעבודה המסוכנת הזאת נשכרו בעיקר מלחים לשעבר, שכן רק הם העזו לעשותה. הפועלים הפשוטים דאגו לאספקת הפחם, שספינות הביאו לשפת התמזה. משם הסיעו אותו דרך מנהרה לתחנת השאיבה בקרוניות, אשר נמשכו תחילה על ידי סוסים ומאוחר יותר על ידי קטר, בכוח הקיטור".

חצר מוזיאון הקיטור. גאים במורשתם, הבריטים מבלים סופי שבוע בליטוף מנועים ובגעגועים לימי הזוהר של המהפכה התעשייתית. מנוע הקיטור הקפיץ את התעשייה ואת החברה לעידן המודרני

פרוטזות במקום רגליים
האומנים המומחים שפול מדבר עליהם היו גם תעשיינים, סוחרים, יזמים ומדענים, בני מעמדות שונים ומכל חלקי בריטניה. לורדים הנהיגו שיפורים בחקלאות; דוכסים ורוזנים פיתחו צורות חדשות של תובלה והנהיגו חידושים בתעשייה הכימית ובמכרות; כמרים ואנשי דת זנחו את תיקון הנפש לטובת

"פוגשים פה כל מיני אנשים משונים שהמכונות הישנות מזכירות להם נשכחות. יש כמה זקנים שבאים לישון פה בחורף. הם אומרים שרעש המנועים מרדים אותם"

המצאת שיטות לאריגת בדים ולהתכת עפרות ברזל.
במשך כ־100 שנה, הממציאים הגדולים של המהפכה התעשייתית היו כולם בריטים. ג'ון רובק היה רופא, שפנה למחקר כימי ונעשה איל תעשייה כבדה; ריצ'רד ארקרייט היה ספר, ג'ון קיי היה שען – ויחד הם המציאו את מכונת הטווייה, שאפשרה ייצור בדים זולים על טהרת הכותנה.
ג'יימס ואט היה מכונאי, שהיה לו בית מלאכה בקמפוס של אוניברסיטת גלזגו. כשהתקלקל דגם המנוע שבו השתמש המרצה לפיזיקה, ג'ון אנדרסון, בהרצאותיו, הוא קרא לוואט לעזרה. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל מסע של כעשר שנים, עד שמנוע הקיטור הפך לתעשייתי. גדולתו של ג'יימס ואט היתה בכך שהוא יישם בתעשייה שיטות ניסוי מדעיות, דבר שלא נעשה קודם. בנוסף, הוא קיבץ סביבו בעלי כישורים שונים והטמיע בעבודתו רעיונות של אחרים, שהיו דרושים לבניית מנגנון כה מורכב.
כך קרה גם בהמצאות אחרות של המהפכה התעשייתית. שיתוף הפעולה היה הכרחי. חרשי ברזל ובוני מכשירים עשו נסיונות ביציקות ברזל, בחריטות של גלילים, בייצור שסתומים. כימאים פיתחו סגסוגות חדשות של ברזל ועופרת, מהנדסים תכננו גשרים שחיברו מקומות רחוקים למרכז והאומנים בנו אותם. המונח "תעשייתי" קיבל את המשמעות המודרנית שלו אז, כשתומס קרלייל כתב כי "האנשים שהנהיגו את התעשייה הם למעשה קברניטי העולם".
אנחנו רגילים לראות בטכנולוגיה תחום שקשור לאנשי מקצוע, משהו חומרי, לפעמים מפחיד. קחו, למשל, המצאה יוצאת מהכלל – את המחשב. היחס אליו נע מהערצה ועד דחייה. כך היה גם אז. מה לא אמרו על הרכבות החדשות, שנסעו בתחילה במהירות של 15 קילומטרים בשעה: מצד אחד, אנשים דיווחו על הרגשה מרוממת, כאילו הם עפים; מצד שני, היו כאלה שהצטופפו על הרציפים וקידמו את הרכבת בצעקות ובאלות. חברת הרכבות הבטיחה שהרכבת תוכל לעצור מתי שיבקשו ממנה, כמו כרכרה עם סוסים, והיא הזמינה ציירים שיתארו אותה באופן מרגיע. מסגרות העץ וריפוד הקטיפה בקרונות נועדו לתת לנוסעים הנפחדים הרגשת בית. אבל אסונות שקרו רק חיזקו את האימה. אנשים נדרסו, רכבות ירדו מהפסים, דודי קיטור התפוצצו.
ב־1830, בפתיחה החגיגית של קו הנוסעים הראשון בין מנצ'סטר לליוורפול, אירע אסון. 600 נכבדים הגיעו לחגוג את האירוע המסעיר. 40 קילומטרים מליוורפול עצרה הרכבת כדי למלא מים ודלק. הנוסעים, ובהם הדוכס מוולינגטון, ירדו לברך זה את זה. קטר שבא ממול גרם לחבר הפרלמנט וויליאם הסקיסון לאבד את עשתונותיו. הוא נתפס בין הרכבת לקטר, נדרס ומת כעבור כמה שעות.
העיתונים כתבו על אובדן דרך, על העתיד הנורא שמחכה לנו. כל אסון חיזק את ההרגשה שהגולם קם על יוצרו. בקריקטורות בעיתונים ובתחריטים ציירו אנשים שעפים באוויר, ובמקום ידיים ורגליים יש להם פרוטזות מכניות. הרעש של הקיטור והעוצמה שלו הציתו את הדמיון ועוררו חרדות במקביל: בקריקטורה אחת, אנשים יושבים ומחכים לתגלחת על ידי מכשיר שנע בכוח הקיטור מאחד לשני, כמו על סרט נע. המכונה מורידה לראשון את האף ועוברת הלאה, כששכנו אומר לו "תפסיק לצעוק".

בתי חרושת וגאווה בריטית
ההתפתחות הטכנולוגית שינתה את החיים מן הקצה אל הקצה. צ'רלס דיקנס תיאר את החיים בשכונות העוני ואת המתעשרים החדשים, הבורגנים, שהכל אצלם חדש – הבית, הכלים, המשרתים וגם החברים. אדריכלים התבקשו לבנות טחנות, שהיה צורך להתאימן לפונקציות החדשות ולגדלים הענקיים של המכונות. החומרים החדשים אפשרו ייצור תעשייתי של מגוון מוצרים עצום, כמו שרשראות, רהיטים וכלי בית ומטבח, שקודם לא היו קיימים או שלא היו בהישג יד.

למראה המוזיאון המצוחצח, המנועים המבריקים והתלהבות המתנדבים במקום, שוכחים לפעמים את התנאים האיומים שבהם עבדו פה בתקופה הוויקטוריאנית. בשביל זה צריך לקרוא את צ'רלס דיקנס

האסתטיקה הניאו־קלאסית לא התאימה לחפצים החדשים, והצורך לעצב צורות מתאימות יותר הביא להקמתם, לראשונה, של בתי ספר לעיצוב. הגשר בטלפורד (Telford), הראשון שנבנה מברזל יצוק, היה יפה כל כך, שכשתומס ג'פרסון ביקר במקום הוא קנה ציור שלו ותלה אותו בבית הלבן.
הם מאוד גאים, הבריטים, בהישגי המהפכה התעשייתית שנולדה בארצם, ורוצים לרשום אותם על שמם בטאבו העולמי. ליותר מ־20 אתרים מקווה ממשלת בריטניה להשיג את התואר הנכסף "אתרי מורשת העולם". ברשימה מופיעים סטרטפורד, עירו של שייקספיר, הגנים הבוטניים בקיו, אבל גם חלק ממסילת הברזל הראשונה בין ליוורפול למנצ'סטר, המטוויות והכפר שריצ'רד ארקרייט, ממציא מכונת הטווייה בכוח המים, הקים למשפחות הפועלים, וכן בתי חרושת, תחנות כוח וטחנות רוח, מכרות וגשרים. לדעת הממשלה, מקומות אלה אינם נופלים בחשיבותם מהטאג' מהאל, מהחומה הסינית, מהפירמידות או מהגרנד קניון.

ארכיאולוגיה תעשייתית
בד בבד עם השימור התפתח תחום אקדמי שעוסק בחקר המהפכה התעשייתית. רבים חקרו את התקופה מבחינות שונות קודם לכן, אבל החידוש הוא בפנייה למחקר התרבות החומרית. האתרים עצמם, התשתית שנבנתה סביב התעשיות החדשות, שינויי הנוף שחלו בעקבות המהפכה, המבנים, המכונות, המכשירים – כל אלה זוכים להתייחסות. באוניברסיטאות, במיוחד באלה ששוכנות בערי תעשייה כמו מנצ'סטר, נוטינגהאם ובירמינגהאם, התחילו ללמוד את הנושא שזכה לתואר: "ארכיאולוגיה תעשייתית".
"הארכיאולוגים קוראים את המכונות", אומר ד"ר עידו יעבץ, היסטוריון של מדע וטכנולוגיה. "החפצים משמשים את החוקר כמו טקסט, מסמך שצריך לפענח. ארכיאולוגים עובדים בידיים, ויש להם דרך חשיבה ויזואלית. על אף שהם זוכים לזלזול וליוהרה מצד אנשי הטקסט, הם יכולים להפיק מהאתרים, מהמבנים ומהמכונות ידע בעל חשיבות היסטורית, שספק אם

אחד הדורות הראשונים של מנועי הקיטור שפיתח תומס ניוקומן ב-1710. הצלחת המנוע ומגבלותיו הביאו להמצאה המוצלחת יותר של המכונאי ג'יימס ואט, שפיתח את מנוע הקיטור התעשייתי בסביבות 1780

אפשר היה להשיגו ממקורות כתובים. חלק ניכר מההמצאות נעשה על ידי פועלים פשוטים, ואף אחד לא טרח לתעד את התפתחות ההמצאה. רק עיון במכונה עצמה חושף את שלבי המעבר בין כלי שנעשה בעבודת יד לבין פס הייצור. הם פשוט חוקרים פן נוסף של התרבות האנושית".
ריצ'רד שפהרד הוליך אותנו ברחובות ניוארק (Newark), פעם עיר תעשייתית, צפונית־מזרחית ללונדון. שפהרד, ארכיאולוג תעשייתי, היה אחראי לסקר שנעשה בעיר בהזמנת "המורשת האנגלית" – גוף ממלכתי שפועל מאז 1970 ועוסק ברישום, מחקר, הגנה, שימור והערכה של אוצרות התרבות של בריטניה, בהם גם התעשיות השונות שהתפתחו מאמצע המאה ה־18 ועברו מן העולם. ספר עב כרס מתאר את התעשיות השונות שפרחו בעיר, בלוויית צילומים ותחריטים מאז: תחילה קולעי הסלים, בוני הכרכרות וסנדלרי המגפיים; אחר כך תעשיות הלבנים והגבס, תעשיות חקלאיות כמו סוכר ודגנים, ובעיקר תעשיית המאלט ומבשלות שיכר, שהעיר היתה מפורסמת בהם – כבר ב־1795 היו כאן 49 פאבים.
מבשלת השיכר הראשונה נשרפה על ידי ילדים שהבעירו בה מדורה. אחרת הפכה לקומפלקס דירות, המשלב יפה ישן וחדש. הרעיון להפוך את אחת ממבשלות השיכר למוזיאון נפל, לדעת שפהרד, "כי אנשים היו דופקים את הראש בתקרה הנמוכה".
"המטרה שלנו היא לא להקים מוזיאונים", אומר ד"ר אנתוני סטריטן שאחראי על הנושא ב"מורשת האנגלית". "לא לאסוף חפצים, אלא לשמר את הנוף בהקשר ההיסטורי, האותנטי שלו. יש תמיד מאבקים עם בעלי הרכוש. הם יקבלו מענקים רק אם יסכימו להפוך את המבנה לאתר היסטורי, ויעשו בו שימוש בתיאום עם תוכניות העירייה לאיזור ובשיתוף פעולה עם הארכיאולוגים התעשייתיים שחקרו וסקרו את האתר".
איזור הנמל של לונדון, הדוקלנדס (Docklands), הוא דוגמה לאתר שבו זה הצליח. הרציפים ותעלות המים שופצו, המחסנים והמשרדים הפכו לדירות יוקרה והמקום נחשב היום לשכונת פאר יאפית של ממש. "השכונה הלכה ונהרסה, ערך הדירות ירד והמקום הפך לשכונת עוני. לא יכולנו לחכות יותר", אומר סטריטן, "אף אחד מן הדיירים הוותיקים לא תיאר לעצמו שהמקום ייהפך לשכונה מפוארת כל כך, עם גנים יפאניים ומבט על הנהר".
אנחנו עומדים על הטיילת, מול תחנת הכוח שסיפקה חשמל לרכבת התחתית בגריניץ'. "אתם רואים את ארובות התחנה? הן היו צריכות להיות גבוהות יותר, אבל האסטרונום המלכותי טען שהן יסתירו את קו האורך, לכן הן נמוכות", הוא אומר. על הגבעה ממול רואים את ביתו של האסטרונום המלכותי, היום המוזיאון שמציין את קו האורך בגריניץ'.
בטלפורד, בלב האיזור שבו התחוללה המהפכה התעשייתית, יש שבעה מוזיאונים, שכל אחד מהם מוקדש לתעשייה אחרת. הגשר הראשון שנבנה מברזל יצוק משמש מקום עלייה לרגל, וסטודנטים מאוניברסיטת בירמינגהאם באים ללמוד פה. בקורנוול (Cornwall) הפכו תחנת כוח לפאב ואפשר להתחתן שם. וגם הכורים הבינו את הפוטנציאל התיירותי של המכרות שנסגרו. היום אפשר לערוך סיור במכרה פחם או בדיל בלוויית כורים שעשו הסבה מקצועית.
בדרך לתיאטרון ה"גלוב", התיאטרון המשוחזר של שייקספיר, אי אפשר להתעלם מתחנת הכוח הענקית, שארובתה החומה מזדקרת לשמים. כשהתקרבתי ראיתי שלט: הפתיחה – מאי 2000. כאן יהיה האגף החדש של ה"טייט גאלרי". הפרויקט עולה 130 מיליון לירות שטרלינג. מפעל הפיס עוזר, ועדת המילניום תרמה את חלקה וגם "המורשת האנגלית". מצפים לשני מיליון מבקרים בשנה.
עידן התעשייה הוא נחלת העבר. השרידים הפכו לנושאי מחקר ולאתרי תיירות. מעניין מה יישאר מהעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים כיום. אילו שרידים יהיו לעולם האינפורמציה? שרידים וירטואליים?