לונדון – בירה על נהר התמזה

לונדון, כמו כל עיר אחרת, עוצבה על ידי נתוניה הטבעיים, שהרי לא דומים הנתונים הטבעיים של ערי מישור באירופה (פריז, לונדון, ברלין, ורשה ואחרות) לנתונים הטבעיים של ריו דה־ז'נירו או איסטנבול, למשל. לכל עיר גם ההיסטוריה הייחודית לה, שלה השפעה על עיצובה של העיר. ליוורפול, למשל, עלתה ודעכה; ברלין נחרבה עד היסוד ונבנתה מחדש במאה שלנו. לונדון שימשה במשך מאות שנים כבירת האימפריה הבריטית ומשמשת עד היום "עיר עולם" מיוחדת. וכמובן, אופיה של עיר נקבע גם על ידי אופי תושביה, תפיסת עולמם ועקרונות חייהם.
מיקומה של לונדון נקבע בשער הכניסה אל האי הבריטי כולו. שער כניסה זה הוא נהר התמזה המגיע אל הים בצורת משפך (אֶסטוּאַר) אל מול חופי אירופה. בחופי הים של האי הבריטי יש תנודות גדולות של גאות ושפל – הבדלים של עד חמישה מטרים מדי שש שעות. תופעה זו איפשרה לכלי שיט קטנים וגדולים להיכנס ללונדון (עם הגאות) ולצאת בחזרה אל תעלת למאנש ואל הים הצפוני (עם השפל) עוד לפני השימוש במפרש והמצאת הקיטור. זוהי מתנת טבע, והיא שקבעה את מקומה של העיר היכן שנפסקות תנודות הגאות והשפל.
מאוחר יותר קבעה רשת הניקוז של התמזה את נתיבי הדרכים הרומיות, שיצאו מלונדון לכל חלקי האי. גם רשת התעלות שנבנתה בלונדון עצמה, בעיקר מאז המהפכה התעשייתית, הותאמה למערכת הניקוז של התמזה והתקשרה לרשת התעלות של האי כולו, אשר נבנתה בהתאמה לרשתות הניקוז שמחוץ ללונדון. כאשר הופיעו אמצעי התחבורה החדישים – הרכבות, המכוניות והמטוסים – שדרשו מסילות ברזל, כבישים ושדות תעופה, היה צריך להתאים את האחרונים למציאות אורבנית שנחרצה זמן רב לפני כן, על ידי שיקולי המיקום של הרומאים.

מהקיסר קלאודיוס למגיפה השחורה
יוליוס קיסר כבש את מישור לונדון בשנת 54 לפני הספירה. היסודות לעיר לונדון ("לונדיניום") הונחו על ידי הקיסר הרומי קלאודיוס בשנת 43 לספירה, ובמאה השנייה הוקפה העיר חומה (שחלקים ממנה אפשר לראות עד היום ליד מוזיאון לונדון ומדרום

כיכר פיקדילי. במהלך המאות ה-16, ה-17 וה-18 הפך חלק מקרקעות האצולה שבמרכז העיר לכיכרות ירוקות. לא מתוך כווננות נעלות, אלא כדי לעודד מכירה של דירות יוקרה שהוקמו סביב הכיכרות

לברביקן). תווי החומה הכתיב את דגם הרחובות במייל המרובע שבו נמצא היום ה"סיטי של לונדון", וגם היום אפשר לעקוב בנקל אחר תווי החומה והדרכים שיצאו משעריה: רחוב לונדון ווֹל (London Wall) נמצא מצפון־מערב לטאוור (Tower), וממנו נמשכים רחובות נוספים הסוגרים את העיר בחצי קשת; הרחובות הניצבים לחומה מנציחים בשמותיהם את שערי החומה שמהם יצאו בעבר: ניוגייט
(Newgate), בישופסגייט
(Bishopsgate), מורגייט
(Moorgate) ואחרים.
עם הזמן, גדלה חשיבותה של לונדון כעיר נמל פעילה וכמרכז דתי, מסחרי ושלטוני. כל אלה הביאו לצפיפות רבה מאוד של אוכלוסיה ולגיבוב של רחובות צרים, בתי מגורים, בתי מלאכה ועסקים אחרים בתנאי היגיינה מן הגרועים באירופה. נוצר צורך לפרוץ את החומה ולצאת אל המרחבים הפתוחים, בעיקר מצפון. בשלב ראשון החלו להתפתח עשרות כפרים מחוץ לחומה, במרחב הכלול היום בתחומי "לונדון רבתי". תהליך זה נמשך, למעשה, עד היום.
מוקדי הצמיחה הראשונים מחוץ לחומה היו היישובים שעל צירי התחבורה הרומיים היבשתיים וכן לאורך התמזה ויובליו. כך, למשל, על הדרך המובילה מלונדון מערבה לעבר העיר באת' (Bath, אקווה סוליס הרומית) התפתחה ווסטמינסטר, שהפכה לימים למקום מגורי המלך. שם נבנתה הכנסייה (כנסיית ווסטמינסטר, הניצבת ליד בתי הפרלמנט), ולשם עברה לגור האצולה האנגלית. הנוף האורבני של לונדון משקף גם היום את ההיסטוריה. באיזור ווסטמינסטר נמצאים בית המלוכה והגנים הנרחבים והיפים שסביבו. שם מצוי המרכז התרבותי של לונדון, ובו הגלריה הלאומית ומספר רב של תיאטראות ובתי קולנוע, וכן מרכזי עסקים וקניות גדולים.
בשנת 1078 התגוררו בלונדון 15,000 תושבים. בחלוף כמאה שנה, כאשר נבנתה כנסיית סנט פול בתוך הסיטי, הגיעה אוכלוסייתה של העיר ל־40,000 נפש. במאה ה־14 המשיכה העיר לצמוח ולהתעצם והגיעה לכדי 300,000 תושבים. במגיפה השחורה שפרצה בשנת 1348 נספו כשליש מתושבי לונדון. רק בשנת 1600 חזרה אוכלוסיית לונדון לממדיה מלפני המגיפה.

השריפה הגדולה והנמל המודרני
בשנת 1666 נפגעה לונדון ממכה נוספת: שריפה גדולה כילתה את כל העיר שבתוך החומות ופגעה גם בחלקים מהעיר שמחוץ לחומות, בדרך לווסטמינסטר, כולל גשר לונדון (שבנייתו החלה בשנת 1176), כנסיית סנט פול ומרבית בתי המגורים. אחת התוצאות של

תחנה ברכבת התחתית. קשה להעלות על הדעת תפקוד נאות של עיר כלונדון ללא אמצעי תחבורה זה, המסיע מדי יום מליוני בני אדם

השריפה הגדולה היתה הגירתם של תושבים רבים אל העיירות שסביב העיר. עם הזמן, שוקמה העיר שבתוך החומות (הסיטי), אך פרט להרחבת הרחובות לא נוצלה ההזדמנות לתכנון מחודש של העיר, והיא שוקמה על פי התבנית המקורית שלה.
ככל שהאדירה בריטניה את כוחה, הלכה לונדון והתעצמה והפכה לעיר הגדולה בעולם, אבן שואבת למהגרים מכל רחבי האי הבריטי. בשנת 1700 התגוררו בעיר כ־700,000 תושבים, וכעבור כמאה שנה, בתחילת המאה ה־19, הגיע מספר תושביה למיליון. במאה ה־17 ניסו השלטונות לעצור את גידול האוכלוסיה באמצעות שורת חוקים שהגבילו מגורים בעיר, אבל מאמציהם לא נשאו פרי. בתקופה זו הפכה לונדון למרכז ספנות עולמי, ובמזרח העיר נבנה נמל מודרני. המהפכה התעשייתית הפכה את העיר למרכז תעשייתי חשוב, ובד בבד היא היתה גם למרכז תרבות ובילוי.
התפשטות העיר מן הסיטי החוצה בלעה כפרים ועיירות לרוב. חלקם שומרים על שמם המקורי, והם מהווים שכונות בתוך לונדון של היום. במאה ה־16 התחברו אליה העיירות ווייטצ'אפל (Whitechapel) ממזרח, סאותארק (Southwark) ולמבת  (Lambeth) מדרום לתמזה, והולבורן (Holborn) מצפון. במאה ה־18 נספחו ללונדון היישובים נייטסברידג' (Knightsbridge), טוטנהאם (Tottenham), מייפר (Mayfair), סנט פנקרס
(St. Pancras) והוקסטון (Hoxton) (ראו מפה). הציר המחבר בין לונדון לבין היישוב ווסטמינסטר הוא רחוב פליט (Fleet St.) של היום, מרכז העיתונות הלונדונית ומרכז בתי המשפט.
במאות ה־18 וה־19 היתה בריטניה לאימפריה הגדולה בעולם, ששלטה בימים וביבשות. מכל רחבי האימפריה זרם עושר רב, במיוחד ללונדון. הנמל התרחב כלפי מזרח, וכדי למנוע את תנודות הגאות והשפל הוא נבנה בצורת בריכות שמפלסן קבוע, ואוניות נכנסות אליהן דרך תאי שיט. רציפי הנמל קיבלו כינויים: רציף הודו המערבית, רציף המלכה ויקטוריה, רציף הנסיך אלברט, רציף המלך ג'ורג' החמישי, רציף סרי. סביב הנמל התפתחה התעשייה החשובה של לונדון, וכשנעשה צפוף לאורך התמזה, התפשטה התעשייה צפונה לאורך
הלי (Lee), יובל של התמזה.
בכל רחבי אנגליה, ובעיקר בלונדון ובסביבותיה, התפתחה רשת של תעלות מים, שהשפיעה על התפתחותם של יישובים ומפעלים לאורך התעלות. רשת זו קיימת עד היום, אך אינה משרתת עוד את הכלכלה הבריטית, אלא משמשת לנופש ובילוי. מומלץ לטייל לאורך התעלות המרשתות את העיר, במיוחד בקטע היפה והנגיש שיוצא מהשוק של קמדן (Camden) מערבה לעבר ריג'נט פארק, ומשם עד פדינגטון לאורך תעלת הגראנד יוניון.

התחתית, המכונית והתפשטות העיר
בעקבות המהפכה התעשייתית, התפשטה העיר במהירות רבה לכל עבר. בתוך פחות
מ־60 שנה התרחבה לונדון מעיר ברדיוס של שישה קילומטרים ממרכז הסיטי בשנת 1840, לעיר ברדיוס של 12 קילומטרים ב־1900. היום מגיעה אוכלוסיית העיר לכשבעה מיליון נפש; גידול של פי שבעה(!) בתוך 200 שנה.
בראשית המאה ה־19 נכנסה הרכבת לשימוש. בשל מרחב ההשתרעות הגדול של לונדון, לא יכלו קווי הרכבת להיכנס למרכזה, אלא רק עד לגבולות העיר של אותה תקופה. כך הוקמו תשע תחנות רכבת, שמקיפות את העיר במערך טבעתי: תחנת ויקטוריה בווסטמינסטר, לא רחוק מארמון בקינגהאם; תחנת ווטרלו בדרום־מזרח העיר, קרוב לבתי הפרלמנט; תחנת לונדון ברידג' מדרום לתמזה, מול הסיטי; תחנת ליוורפול במזרח, מצפון לתמזה; וחמש תחנות נוספות בצפון העיר: קינגס קרוס, סנט פנקרס, יוסטון, מרילבון ופדינגטון.
ההתפתחות ההיסטורית הזו מאפשרת להבין את ההיגיון שמאחורי המערכת של הרכבת

תחנת ויקטוריה. בראשית המאה ה-19 נכנסה הרכבת לשימוש. בשל מרחב ההשתרעות של לונדון, לא יכלו קווי הרכבת להיכנס למרכזה, וכך הוקמו תשע תחנות רכבת, שמקיפות את העיר במערך טבעתי

התחתית, המקשרת בין התחנות המרכזיות הללו במערך טבעתי ובקווים ישרים. מהתחנות המרכזיות של הרכבת יוצאים קווי התחתית, המובילים בנתיבים ישרים מתוך העיר לשוליה, נתיבים המתארכים ככל שהעיר גולשת לשוליים. קשה להעלות על הדעת תפקוד נאות של עיר כלונדון ללא אמצעי תחבורה זה, המסיע מדי יום מיליוני בני אדם. התנועה המסיבית ביותר היא בבוקר – מאזורי המגורים בפרברים שבשולי העיר אל מרכזי הכלכלה והבידור שבמרכז; ובשעות הערב והלילה – בכיוון הפוך.
כניסת הרכב המוטורי בשנות העשרים של המאה הנוכחית שימשה מנוף נוסף להתפשטותה של העיר, שלא הוגבלה עוד בהתאם לקווי הרכבת העיליים או התחתיים, אלא נצמדה לכבישי הגישה לעיר. הבתים המאפיינים את לונדון נמוכים, חד־קומתיים או דו־קומתיים, וכך הגיע רדיוס העיר בשנות השישים ל־25־30(!) קילומטרים. להמחשה נאמר, כי אם נניח את מרכז לונדון על מרכז ירושלים, תכסה לונדון את השטח שבין נהר הירדן במזרח לבין מודיעין במערב ובין תפוח בצפון לחברון מדרום.

הטבעת הירוקה, הסמוֹג והדוקלנדס
הגידול הדרמטי של לונדון הביא ב־1937 לרעיון תכנוני שנוי במחלוקת: עצירת גידול העיר באמצעות יצירת טבעת ירוקה (Green Belt), העוטפת את העיר ומקפיאה את צמיחתה. בתחומי הטבעת עצמה – הבנייה אסורה. כדי לענות על ביקושי המגורים במרחב לונדון, הוקמו מעבר לטבעת הירוקה שמונה ערים חדשות (New Towns), ובהן מתגוררים היום כחצי מיליון תושבים, הנעזרים במערך רכבות מודרני המקשר אותם למרכז העיר. עם הערים הללו נמנות בזילדון (Basildon, שבה ממוקמת תעשיית "יארדלי"), סטיבנג'
(Stevenage), וֵולן גארדן סיטי (Welwyn Garden City) והארלו (Harlow).
יותר מ־50 שנה נמשך באנגליה הוויכוח בין המצדדים בשמירת הטבעת הירוקה לבין התומכים בבנייה בתחומי טבעת זו, דיון שמזכיר במובנים מסוימים את הוויכוח על הבנייה בתל־אביב. מכל מקום, בשל הטבעת הירוקה נעצר הגידול באוכלוסייתה של לונדון, המונה היום כשבעה מיליון נפש; מעבר לגבול הטבעת המשיך איזור לונדון לצמוח, ואוכלוסיית דרום אנגליה מונה היום מעט יותר מ־20 מיליון נפש.
בשנים האחרונות התרחשו בעיר עוד כמה מהפכים אורבניים ראויים לציון. בעקבות הערפיח (Smog) הקשה ששרר בעיר בתחילת שנות החמישים, הוחלט על ניקויה מתעשיות ומתחנות כוח הפועלות על פחם; והעיר אכן נוקתה לבלי הכר. גם מראה הסיטי השתנה: לסיטי נכנסים מדי יום שלושה־ארבעה מיליון עובדים וצרכנים, אולם עד לפני זמן לא רב הוא היה שומם לחלוטין בשעות הלילה. פרנסי העיר רצו לעודד מגורים באיזור זה וניצלו למטרה זו את השטחים הריקים הרבים שהותיר בסיטי ה"בליץ" על לונדון במלחמת העולם השנייה. הוחלט איפוא לבנות בשטחים הריקים בניינים למגורים, ואחד האזורים המעניינים שהתפתחו בעקבות ההחלטה הוא מתחם הברביקן, הניצב ליד מוזיאון לונדון. במתחם חיים היום כ־7,000 תושבים, לצד כמה מרכזי תרבות המושכים קהל רב בערבים.
שינוי דרמטי יותר מושלם בימים אלה באיזור הדוקלנדס (Docklands), בתחומי הנמל ההיסטורי שרציפיו נותרו שוממים לאחר שסיים את תפקידו. אבות העיר החליטו להעתיק לכאן חלק מהפעילות של הסיטי, כולל שדה תעופה קטן. סביב הרציפים הוקמו מרכזי בידור, עסקים, תקשורת ובנייני מגורים. כעת נמצא הפרויקט העצום בשלבי סיום, ולמבקר בלונדון מומלץ להקדיש לאיזור לפחות חצי יום. העיירה גריניץ' היא נקודת התחלה מתאימה לסיור באיזור. לגריניץ' כדאי להגיע בשיט, המאפשר לקבל מושג כללי על פעולות השיקום שנעשו על גדות התמזה, בין לונדון לגריניץ'. קרונות המונורייל (Monorail) ייקחו אתכם ממרכז הדוקלנדס בחזרה לסיטי.
הרקע ההיסטורי של  העיר מסביר גם את התפקודים הנוכחיים של חלקי העיר השונים: במקום שבו נולדה לונדון, סביב כנסיית סנט פול, נמצא אחד ממרכזי העסקים הגדולים בעולם. הוא התפתח בהדרגה במשך מאות שנים שבהן שימשה לונדון בירת האימפריה הבריטית. כאן התפתחו הבורסות לקקאו ולתה, בורסות הכספים, הבנק האנגלי וחברות הביטוח הגדולות בעולם.
איזור ווסטמינסטר שממערב לסיטי, שבו נמצאים ארמון המלוכה ובתי הפרלמנט, הפך למרכז התרבות והבידור, התיאטראות ובתי הקולנוע, המסעדות, הגלריות, בתי המלון היוקרתיים, מועדוני החברים לאצולה הבריטית ומרכזי הקניות (האחרונים נמצאים בעיקר לאורך רחובות אוקספורד וריג'נט והרחובות הצדדיים המסתעפים מהם).
גם סביב מרכזי העיירות ההיסטוריות נמצאים מרכזי עסקים, מסחר ובידור; קטנים יחסית אבל בעלי ייחוד משלהם. כך, למשל, בצ'לסי, בהמסטד, בקנסינגטון האצילית והיפה ובקמדן המיוחדת. סביב מוזיאון המדע נמצא ריכוז של מוזיאונים עם אולם קונצרטים ומרכזי בידור, סביב המוזיאון הבריטי יש ריכוז תרבותי־אוניברסיטאי, ונדמה כי למרכזי המסחר, העסקים והבידור אין סוף. בכל פינה יש מסעדות, בתי קפה וגלריות (בכל העיר מגיע מספרן לכ־600).
במערב, בדרך לשדה התעופה היתרו, צומחים מרכזי עסקים ותעשיות מודרניות, הזקוקים לקשר אווירי אל הכפר הגלובלי, וגם סביב תחנות הרכבת המרכזיות ישנם מרכזי עסקים ומסחר גדולים, המשרתים את מיליוני העוברים בתחנות מדי יום. הכבישים הראשיים, המוליכים משולי העיר אל מרכזה, מהווים גם הם מוקדי מסחר, המשתרעים לאורך עשרות ואף מאות קילומטרים.

כיכרות, פארקים ויערות ירוקים
סיפורה של לונדון לא יהיה שלם, אם לא נרד מן התיאור הכללי של ההתפתחות האורבנית אל אותם פרטים המייחדים אותה עבור התיירים והאזרחים החיים בה – הכיכרות הירוקות הפזורות לעשרות בכל רחבי העיר הסואנת, הפארקים הגדולים בשטחם ובמספרם והמיוחדים בסגנונם, היערות הסוגרים על לונדון מסביב וסגנון הבנייה המיוחד לעיר הזו, כמו

ברביקן סנטר. מתחם הברביקן הוא אחד האזורים המעניינים שהתפתחו בעקבות ההחלטה לבנות בשטחים הריקים שהותיר ה"בליץ" על לונדון

לאנגליה כולה. אלמנטים אלה, בשילוב האקלים הסגרירי במרבית ימות השנה, האופי הבריטי, ריבוי המהגרים בני הלאומים השונים הדרים בלונדון וההיסטוריה העירונית שתיארנו – כל אלה יוצרים את ייחודה של לונדון.
במהלך המאות ה־16, ה־17 וה־18 הפך חלק מקרקעות האצולה שבמרכז העיר לכיכרות ירוקות של דשאים ועצים. התהליך לא נוצר מתוך כוונות נעלות, אלא כדי לעודד מכירה של דירות יוקרה שהוקמו סביב הכיכרות. הכיכר הראשונה הוקמה במאה ה־17 באיזור קובנט גארדן
(Covent Garden Piaza). אחריה נבנתה ראסל סקוור (Russel Square) שליד הכניסה לאוניברסיטת לונדון, בסמוך למוזיאון הבריטי, והרעיון התפשט במהירות בכל רחבי העיר. היום יש בה יותר ממאה כיכרות (כיכר הסוהו, כיכר לינקולן אין, כיכר סנט ג'יימס ואחרות).
בעבר, מרבית המבקרים בכיכרות היו אמהות ששיחקו עם ילדיהן או זקנים שנהנו להתחמם בקרני השמש הנדירות. היום, רוב המבקרים הם עובדי המשרדים הסמוכים, המנצלים את הכיכר לאתנחתא קלה בהפסקות צהריים, מעין פיקניק קצר בפינה ירוקה. 90 אחוזים מהכיכרות מגודרות, וננעלות בשעה קבועה לקראת חשיכה בידי השומר, בדיוק כמו לפני 200 שנה; ואוי לנכנס שלא כחוק.
מהמאה ה־16 לערך התחילו בני המלוכה והאצולה להקדיש את שטחי הציד הגדולים שלהם לטובת הציבור הלונדוני כולו, במעין מחווה יוצאת דופן בתולדות ערי אירופה. כך קרה שבמרכזה של לונדון, מן הערים הגדולות בעולם, באזורים שבהם הביקוש לקרקע גדול, נשמרו שמורות טבע ענקיות, מהנכסים היותר נפלאים של העיר. כך זכתה לונדון בהייד פארק ובקנסינגטון פארק הצמוד אליו במערב (מקצהו של הגן האחד עד קצהו של השני נמתח מרחב שאורכו שני קילומטרים ורוחבו קילומטר), בפארק סנט ג'יימס ובריג'נט פארק, בהמפטון קורט פארק, בגנים הבוטניים הנפלאים (Kew Gardens) ובעוד עשרות פארקים בכל רחבי העיר.
סגנון הגינון האנגלי ייחודי. בניגוד לגנים המסוגננים באופן מלאכותי שאנו מכירים מצרפת (ורסאי, למשל), מווינה או מברלין, הדגש בלונדון הוא על מדשאות פתוחות ועצים עבותים, רחבי עלים, הנטועים בקבוצות וביחידוּת בהיקף המדשאות או במרכזן. בפארקים הללו נבנו ביתנים מקורים המשמשים מחסה מגשם, ובמות לקונצרטים ולהופעות אחרות בתקופת הקיץ. בפארקים נבנו גם פסלים, מזרקות ואגמים מלאכותיים, שבהם מגוון גדול של עופות מים. וכל זה, במרכזו של כרך שבו חיים שבעה מיליון איש! ובנוסף לפארקים הגדולים והכיכרות המוריקות, סביב לונדון נמצאים כמה יערות, המשתרעים על פני מרחבים גדולים. למשל, יער ריצ'מונד ממערב לווימבלדון ויער אֶפּינג בצפון־מזרח העיר, שאורכו עשרה קילומטרים ורוחבו שניים־שלושה קילומטרים.

הבית האנגלי והמורשת הארכיטקטונית
מרבית אוכלוסיית לונדון מתגוררת במבני מגורים של שתי קומות, הערוכים בתבנית רכבת משני צידי הרחוב. בחזית הבתים פיסת קרקע ירוקה, ומאחור צמודה לכל דירה גינה קטנה, לרוב מטופחת. חומרי הבנייה השתנו במהלך השנים, אך הדגם הבסיסי נשאר כפי שהוא מאות בשנים.
מלבד המבנים השכיחים הללו, "עיר עולם" כלונדון יצרה במהלך הדורות אוסף עשיר של סגנונות בנייה, ובולטות בה כמה מורשות ארכיטקטוניות שהיו לחלק מהקלאסיקה הארכיטקטונית העולמית: כנסיית סנט פול ובית החולים בגריניץ' תוכננו על ידי כריסטופר רן (Wren), שהחל את עבודתו מיד לאחר השריפה הגדולה. ריג'נט פארק, ריג'נט סטריט, כיכר טרפלגר והתוכנית הראשונית של ארמון בקינגהאם תוכננו על ידי ג'ון נאש, שעבד על פרויקטים אלה בשנים 1811־1830. בניית המוזיאון הבריטי הושלמה ב־1823 לפי תוכניתו של סמירקֶה, בסגנון יווני שאומץ באותה תקופה על ידי האנגלים; כנראה, בהשפעה אמריקאית (למשל, בניין הקפיטול). ואי־אפשר שלא לציין את גילברט סקוט, מבוני תחנת הרכבת של סנט פנקרס, אחד המבנים היפים בעיר. מאות ארכיטקטים הותירו את חותמם על לונדון, אך נסתפק באזכור שניים נוספים, נציגי הארכיטקטורה המודרנית: ריצ'רד רוג'רס, שתיכנן את בניין לויד'ס המוזר והמעניין ואת כיפת המילניום (ראו כתבה בעמ' 42), וג'יימס סטרלינג, האחראי לחידושו של בניין הטייט גאלרי.
נחבר את הפרטים הקטנים המרכיבים את הפסיפס העירוני – הבית הלונדוני, ליד הכיכר הקטנה והירוקה, בנתוני האקלים האפרורי; נוסיף את אוטובוס הקומתיים האדום החולף ברחוב ואת השוטר הלונדוני הגבוה והמחייך, את ההמונים המהלכים ברחוב מצוידים במטריות, את התמזה המציץ מרחוק ואת בתי הקפה הקטנים בפינת הרחוב – ונקבל משהו מהייחוד של העיר הזו. נוסיף כמה מאפיינים שלא הרחבנו עליהם את הדיבור – השווקים הפתוחים והמקורים, הלוחות המציינים על בתים רבים את שמותיהם של האישים שהתגוררו בהם בעבר, חנויות הספרים הגדולות והעשירות, הנימוס והסבלנות האנגליים – והפסיפס העירוני יצטרף לכלל אמירה, אולי בנאלית, אך בוודאי נכונה: לונדון יש רק אחת.