לוב: סוד האגמים הנעלמים

הסהרה הלובית טומנת בחובה ריגושים סמויים: ימים שלמים חצינו מישורים אינסופיים, דילגנו בין סלעים, וטיפסנו על דיונות המתנוססות לעתים לגובה של בנייני קומות. כבר התרגלנו לגוון צבעים מצומצם ביותר של שמים כחולים וחול כתום. אבל מעבר לכל דיונה, ידענו, עשויה להמתין לנו הפתעה נעימה: צלו של דקל בודד, נווה מדבר מרענן או אפילו אגם כחול כאי בודד באמצע ים החולות. פעמים רבות חזינו בפטה מורגנה שניסתה לבלבל אותנו, אך גם היא לא הצליחה לקלקל את הרושם: הסהרה הלובית, ובמיוחד האגמים הנסתרים, נחשבת, ובצדק, כאחד האזורים המרהיבים והמרתקים ביותר של הסהרה כולה.

אגם חסר תחתית
לילה ראשון בחולות הסהרה. אנחנו מקימים מחנה בלב המדבר של מחוז פצאן  (Fezzan), כ־1,200 קילומטר דרומית לטריפולי הבירה. אני ישן מעט, ועוד לפני הזריחה מקלף את שק השינה מגופי הקפוא. כמו בסופת שלגים, רוחות הלילה כיסו חלק ניכר מן האוהל בחול. עמר, הנהג, מתחמם ליד המדורה ומפשיר את מי השתייה שקפאו. מסביב למחנה מעגל עקבות של מבקרים ליליים: זוחלים סקרניים, עכברים חצופים ואפילו נחש קטן.

לא יעבור זמן רב עד שהשמש תצבע את הדיונות, לזמן קצר בלבד, באור בוקר רך וכתום, ואז תכה בנו, בעוצמה אביבית לגמרי לא מבוטלת, עד לשקיעה. אזור הסהרה שבר כבר שיאי חום עולמיים, כאשר נמדדו כאן 56 מעלות בצל בקיץ. אני מביט סביבי, לא מגלה אפילו זכר של צל, וחש שמחה על שהחלטתי לבוא לכאן בעונת האביב הידידותית יחסית.

אגם באמצע המדבר. איש לא יודע כמה אגמים בדיוק קיימים בסהרה הלובית וכיצד הם שורדים את זחילת החולות ואת התאיידות המים

עם הזריחה אנחנו נוטשים את המחנה ומתקדמים לעבר החולות, המתרוממים מולנו ברכס של דיונות עצומות. הדריכות לקראת הצפוי לי משכיחה את ייסורי הלילה: אי שם מעבר לדיונות מסתתרים אגמי אאוּבַּרי (Ubari) – כ־15 אגמים באמצע המדבר, שלא מופיעים באף מפה, ושבהם חלמתי לבקר זמן רב.

איש לא יודע כמה אגמים בדיוק קיימים בסהרה הלובית וכיצד הם שורדים את זחילת החולות המתמדת לתוכם ואת התאיידות המים המאסיבית, במיוחד בחודשי הקיץ. החוקרים המעטים שביקרו באזור סבורים כי האגמים ניזונים ממי גשמים שירדו לפני מיליוני שנים ושנקוו במאגרים עצומים בעמקי המדבר. אולם תופעת האגמים הנסתרים עדיין רחוקה מהסבר מדעי מקיף: יש אגמים עם מים מתוקים וכאלו עם מים מלוחים. יש אגמים קטנים וגדולים, חלקם עם ריח גופרית. יש כאלו עם מים קרים, עם מים חמים וגם כאלו בלי מים כלל, שרק שכבה עבה של מלח מעידה על קיום האגם בחורף.

אגם אל־מַנְדָרַה הוא הגדול מביניהם, כ־300 מטר קוטרו, והוא מתמלא מי תהום חמים רק במשך מספר חודשים בשנה. אגם אום אל־חסן נחשב כמעט בלתי נגיש, וזאת לא רק בשל גובה הדיונות המקיפות אותו, אלא גם בגלל אמונתם של תושבי האזור, לפיה רוחות רפאים משוטטות שם ומטילות אימה על כל מי שמעז להתקרב. עמר נרתע עד לעומק נשמתו מהרעיון לנסות ולהגיע לאגם המסתורי, בטענה שמעולם לא ראה אדם אחד שחזר משם ללא פגע פיזי או נפשי. אגם אום אל־מא (אם המים) הוא היפה ביותר מבין האגמים, ולטענת חוקרים גם העמוק ביותר – כתשעה מטרים. המקומיים לועגים למדענים הזרים והתמימים שאינם מבינים שאגם זה הוא בכלל חסר תחתית. בעיניהם מדובר באתר מכושף שאיש לא מוכן לגור בקרבתו.

התנגשות חזיתית במדבר
קצב ההתקדמות בים החולות איטי למדי, ומחייב הצטיידות בג'יפ חזק במיוחד, בעצבים מברזל ובמנה גדושה של אופטימיות. עלייה לדיונות היא משימה קשה ולעתים בלתי אפשרית, אך החוויה המסעירה ביותר צפויה דווקא בירידה ממנה: אף פעם לא תדע אם בקצה השני של הדיונה מחכה לך ירידה נינוחה בעלת שיפוע חביב, או תהום המאיימת לרסק את הרכב על יושביו. הדרך היחידה לחצות דיונות חשודות היא לטפס ברגל לפסגותיהן ולבדוק את השיפוע בצדן השני. סכנה נוספת אורבת מעבר לקצה הדיונה: נוסעי המסלול בוחרים בדרך כלל לנווט על פי אותם עקבות, ולא מעט ג'יפים כבר נפלו קורבן להתנגשויות חזיתיות מעבר לפסגה. גם מסיבה זו מומלץ לשלוח את אחד הנוסעים לתצפית בפסגת הדיונה לפני שכובשים אותה בסערה.

אגם גבראון. כתם כחול כהה בוהק לב החול הכתום

מי שמבסס את החלטות הניווט שלו על ניסיון עבר של טיולי 4×4 בחוף הים, מגלה במהרה שכאן חוקי הפיזיקה, ובעיקר כוח המשיכה, אינם תקפים. בכל דיונה אני מופתע מחדש שהרכב לא מתגלגל חזרה אל בסיס גבעת החול התלולה, אלא ממשיך להתקדם בזוויות בלתי אפשריות. הניווט בחולות פשוט יחסית – נוסעים לאורך עקבות רכבים אחרים שחצו את המדבר לפניך. אחרי סופות חול מומלץ להמתין לבעלי ניסיון שיסללו עקבות חדשים. סופה כזו היא אחת הסכנות הגדולות ביותר באזור זה של הסהרה.

"בתוך דקה הראות מצטמצמת לסנטימטרים בודדים בלבד, ואין מניעה מעצירה מיידית", משחזר עמר את חוויותיו ומביט בחשדנות לכיוון השמים הכחולים, "אבל אם לא מתקדמים גם בתוך הסערה, לפחות מטר או שניים בכל חמש דקות, פשוט שוקעים בחולות, מתכסים בהם או שניהם יחדיו". בני מזל עשויים לחוות תופעה נדירה: בשעות שאחרי הסופה, החולות עדיין בתזוזה איטית. מאות טונות של חול נעות, נדחסות מתחת לדיונות ומרעישות כרעמים אדירים ביום חורף.

שובם של אוכלי התולעים
כעבור כמה שעות נסיעה אני מגלה סימני חיים ראשונים: פה ושם מבצבץ דקל מתוך החולות. הסימנים הולכים ומתרבים, ואז אנחנו עוברים דיונה תלולה במיוחד, ומעבר לה מתגלה מראה מרהיב – אגם גבּראוּן (Gabraoun) פרוש לפנינו, כתם כחול כהה בחול הכתום. הדיונות סביב האגם משתקפות במים החלקים כראי, כמו גם הצמחייה הסבוכה, היוצרת מעין מסגרת. על גדות האגם מפוזרים מבנים נטושים ודממה מרחפת מעל. רק שקט של מדבר מסוגל להרעיש כך באוזניים.

חלק מן האגמים באזור רַמְלֶת א־זלאף, חבל הדיונות בין העיירות אאוברי, סבהה (Sabha), ברק (Brak) ואידרי (Idri), אוכלסו עד לאחרונה על ידי קבוצה אתנית המכונה באופן בלתי מחמיא "דוודא" (Dawada), "אוכלי התולעים". לפני כ־15 שנה החליט מועמר אל־קד'אפי כי לא נאה לבני עמו לגור בבתים רעועים ללא חשמל ולאכול סרטנים ותולעים באגמים נידחים. אי לכך הקים עיירות כמו אאוברי ואילץ את "אוכלי התולעים" להגר ליישובים החדשים, נטולי כל חן או יופי, ונעדרי אווירה, אך עם חשמל ומים זורמים. כמו במקרים דומים אחרים האוכלוסייה נכנעה לתכתיב השלטון, אך מקפידה לחזור לעתים קרובות לביקור בכפרי המולדת.

בתים נטושים על גדת אגם גבראון. ק'דאפי אילץ את התושבים להגר מהאזור

באגם גבראון אני צופה בנשים העומדות במשך שעות במי האגם הרדודים, מרכלות בעליזות על הבעלים שנותרו מובטלים באאוברי, תוך כדי איסוף סרטנים, המהווים מרכיב חשוב בתפריט אנשי האגמים. על פי המסורת, רק נשים עוסקות באיסוף סרטנים, בעוד שבאחריות הגברים להכין מהם ממרח סרטנים מזין, אותו מייבשים בצורת כדורים. כדורים אלו היו מבוקשים גם על ידי נוסעי שיירות הגמלים שחצו את האזור, ובהיעדר מזומנים שימשו כאמצעי תשלום תמורת בגדים, שמן ומזון. מכיוון שעושרם של אנשי האגמים היה תלוי במידה רבה בסרטנים הללו, נהוג היה להקריב כל שנה גמל שבאמצעות דמו הופרו המים.

ההתמכרות לדיונות
בראשית הנסיעה עמר התוודה בפני שקיבל קידום בעבודה: עד כה היה טבח בטיולי מדבר, אך עתה הפך לנהג בכיר. לא רציתי להעיב על שמחתו, אך אני משוכנע שקיבל את הקידום לאו דווקא בזכות כישורי הנהיגה שלו, אלא בגלל עקשנותי לקבל נהג דובר אנגלית. כאשר הג'יפ שקע בפעם הראשונה בחולות (חמש דקות לאחר תחילת הנסיעה), הרהרתי אם לא עדיף היה לבלות עשרה ימים עם נהג שיודע לבשל אך לא מדבר, מאשר

לדבר עם טבח שלא יודע לנהוג. מחשבה דומה עלתה במוחי כאשר ליד אגם גבראון, עמר נעשה קצת נבוך: "אין לנו מספיק דלק כדי לחזור לאזור העיירות או לאגם הבא. אחרי שנסענו אתמול 1,200 קילומטר מטריפולי עד כאן, כבר לא היה לי כוח למלא דלק". למזלי, כוח למלא מים היה לו, וכך אנחנו מבלים את היום בהמתנה לג'יפ אחר שיהיה מוכן למלא את המכל היבש. שלושה ג'יפים עוברים עד אחרי הצהריים, מבלי שעמר טורח לגשת אליהם. כאשר הוא מזהה בפני סימני ספק דאגה ספק עצבנות, הוא משתף אותי בפילוסופיית החיים שלו: "יש בחיים רק שני ימים שלא צריך לדאוג להם: יום העבר ויום העתיד". לי נראה שעמר הוסיף גם את יום ההווה לרשימה.

שטח חקלאי על רקע דיונות שמיתמרות אל-על

אני משתעשע בינתיים ברעיון להיתקע בלי דלק באחת ממדינות הנפט העשירות ביותר בעולם. אך זה לא קורה, ואדישותו של עמר מנצחת את הדאגנות שלי: בג'יפ הרביעי הוא מזהה את חברו הטוב טייב, שעבר במקרה במקום, והוא מסכים לתרום לנו כמה ליטרים.

גם אחרי מספר ימים, שבהם אנחנו מפלסים את דרכנו בחולות האינסופיים לעבר הגבול האלג'ירי, אני לא מתרגל לנופי הסהרה ומתלהב ללא הפסקה. ההנאה מתעצמת במיוחד בשעות הערב המוקדמות, בהן אנחנו עוצרים להקמת מחנה ולטיולים רגליים. כדי להתקדם מהר יותר, אני מוריד את הנעליים והולך יחף כמו עמר וטייב. שניהם כבר רגילים למראות החול המרהיבים ומתיישבים לכוס תה עם צמד חיילים אלג'ירים. אני תוהה אם עברנו בטעות את הגבול לאלג'יריה, אבל טייב מרגיע: "לא אנחנו, הם עברו את הגבול כדי לשתות איתנו כוס תה. חוץ מזה, אני לא מאמין בגבולות במדבר. במקרה זה ק'דאפי דווקא צדק – הארץ לא שייכת לאף אחד", הוא מצטט בחיוך מן "הספר הירוק", תורתו של המנהיג הלובי הנצחי.

אני מתרחק מחברי ומטפס על דיונה אחר דיונה. אחרי חצי שעה של הליכה בחולות אני תשוש אך מכור סופית. "בעוד עשרים מטר אחזור", אני משכנע את עצמי והולך עוד עשרים מטר. ואחר כך עוד עשרים מטר. ועוד. כל דיונה והיופי שלה. אני לא מצליח להתנתק מן הנוף עוצר הנשימה, מן השקט האינסופי וממגוון הצבעים המשתנה באיטיות. באור ירח מלא אני חוזר בלית ברירה למאהל.

בפתח חנות בעיר ע'ת. תושבי הדרום מתייבשים בקצב מזורז לטובת חבריהם במישור החוף

נהר האדם הגדול
בוואדי אל־חייאט, בין אאוברי לסבהה, שדות חיטה ירוקים מכסים את החולות. הדיונות העצומות נראות כאיום מתמיד על מאמצי התושבים להוציא את לחמם מן החולות. אך מים יש דווקא בשפע: החקלאים שואבים ממאגרי הגשמים העתיקים העצומים המצויים בעומק של עשרה עד 700 מטר. הקידוחים בסהרה גילו שמים נאגרו כאן כבר לפני כ־400 מיליון שנה, עוד לפני היווצרותם של בעלי חיים בכדור הארץ!
באזור סבהה הנוף משתנה. חולות מכסים את הכבישים ונוף הדיונות העגלגלות הופך למשטח סלעי שלא רואים את סופו. נאות מדבר מיובשים, רבבות עצי דקל מתים וצמחייה נבולה מעידים על תרומת האדם להתפשטות המדבר. כאן נחשף הצד האפל של המבצע השאפתני ביותר של מועמר ק'דאפי והפרויקט ההנדסי הגדול בעולם: "פרויקט הענק של נהר מעשה ידי אדם". מתחת לחולות הסהרה נפרשו כ־4,000 קילומטרים של צינורות בקוטר של ארבעה מטרים, המובילים מים מהמאגרים התת קרקעיים שבמדבר אל ערי החוף הצחיח, מרחק אלף קילומטרים משם. כך מועברים בכל יום כ־4.5 מיליון מטרים מעוקבים של מי שתייה. הפרויקט נמשך גם בימים אלו, במטרה לחבר אזורים נוספים למערך.

השאיבה המוגברת של השנים האחרונות גרמה לירידה דרמטית במפלס מי התהום ולהתייבשות האזור כולו. חלומו של ק'דאפי על פלא העולם השמיני הפך במהירות לחלום הבלהות של תושבי הדרום, המתייבשים בקצב מזורז לטובת חבריהם במישור החוף. כ־25 מיליארד דולר עלה הפרויקט עד כה, לא כולל הנזק האקולוגי שנגרם לנאות המדבר המתייבשים. מהנדסים בריטים טוענים אמנם שרזרבות המים כה גדולות, כך שגם בעוד חמישים שנה תנצל לוב רק כאחוז אחד מכמות המים הנמצאת מתחת לחולות הסהרה, אבל איש אינו יכול לערוב לגורל איכות המים, ששכבות מים מלוחים עלולות לחדור אליהם ולהפוך אותם לבלתי שמישים, ולגורלם של נאות המדבר הגדולים שבדרום המדינה, שמתייבשים בקצב מפחיד.

לגלרית תמונות מלוב לחצו כאן >>

תודה מיוחדת לפדהצור בנעטיה ממרכז אור שלום על הסיוע בהכנת הכתבה