את הניסוי הראשון שלו בצילום תיעודי עשה אלי אטיאס על הוריו ועל משפחתו. "המשיכה שלי לפרוי־קטים דוקומנטריים", הוא אומר, "היא שהו־בילה אותי להורי כאו־בייקטים הראשונים שלי. זה התחיל כפרויקט עם המון נאיביות, אבל כשראיתי כמה כוח יש לכלי הזה ששמו מצלמה, התחלתי לחשוש. אומרים שהמצלמה לא משק־רת, אבל ההחלטות איך לצלם ומה לפרסם הן בסופו של דבר שלך". אחרי כשנתיים של תמונות חטף (סנפ־שוט) וצילום ספונטני, כזה מן המותן, הוא החליט לשנות כיוון. "החלטתי לשנות כיוון ולבחון דברים בפורמט אחר, בקונספט אחר. לא ויתרתי על צילום דוקומנטרי ועל סנפ־שוט, אבל רציתי להעשיר את תפישת עולמי הצילומית. במקום פורמט של 35 מילימטר התחלתי להשתמש בנגטיבים גדולים של ארבעה כפול חמישה אינצ'ים. בניגוד לשיטות העבודה שלי בעבר, כשאני עובד על פרויקט מיוחד, אני משתמש כיום גם בתאורה מקצועית". אטיאס בהחלט מודע לכך שבצילום מהסוג הזה המצולמים שלו חייבים להיות מודעים לנוכחות המצלמה. "הורי היו הראשונים שחוו על בשרם את השינוי בשיטות העבודה שלי. למדנו מכך הרבה ביחד. התחלתי להבין איך ההורים שלי רוצים להיראות בעיני, וכיצד הם מתנהגים בצורה שונה כשהם מודעים לכך שאני מצלם אותם. הפרויקט המשותף הזה הוביל אותי לראייה עמוקה יותר של הדברים. היה לי חשוב להבין את התרבות של ההורים שלי, התרבות המזרחית שמתקיימת בתוך התרבות המערבית. כשהייתי קטן, רציתי לשנות אותם. דרך הפרויקט הזה הבנתי שאסור לי לשנות אותם. "מה שחשוב לי הוא לא לרגש, אלא להתרגש. אני רוצה להתרגש, אבל מקפיד לא לגלוש לקיטשי ולבנאלי. ואם כבר קיטש, אז להשתמש בזה כחלק מתפישה מקצועית. זה נשמע אולי בנאלי למקם אובייקט באמצע הפריים, אבל כשאתה מתייחס לכך כקונספט, התצלום מקבל משמעות הפוכה מהבנאלי". אטיאס, בן 27, בוגר טרי יחסית של מכללת ויצו קנדה בחיפה, אוהב לצלם פרויקטים ארוכים. בלי חשש הוא מבלה שעות בצילום ההווי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "הכל תלוי במה שאתה משדר", הוא מסביר, "צריך לזכור שבסוג כזה של צילום, הכישרון הטכני הוא משני. חייבת להיות תקשורת בין צלם למצולם. בתחנה המרכזית אני אמנם בארץ מבחינה טכנית, אבל אני מרגיש שאני מצלם מציאות ממקום אחר. "כך, למשל, קרה לי כשגיליתי כנסיה פרוטסטנטית בקומה השלישית של אחד הבניינים המוזנחים של התחנה המרכזית הישנה, ובקומה הרביעית אכסניה של כת שנקראת Brotherhood. טיול של שבת בבוקר ברחוב נווה שאנן הוא חוויה צבעונית בלתי נשכחת, גיחה קטנה לחו"ל. העבודה עם קהל כזה קשה מאוד. נוסף לכך שהם לא רוצים להצטלם, אתה צריך להיזהר לא לפגוע בהם ולא לחשוף אותם בצורה שעלולה להיות מסוכנת עבורם". הפתרון, הוא אומר, טמון במשחק באור, שמאפשר את המיקוד המבוקש על המצולם מבלי לחשוף את זהותו, אם אינו רוצה בכך. "את זה אני אומר גם למשתתפים בסדנאות הצילום שאני מקיים. ברגע שאתה יודע לראות את האור, אתה תהיה צלם". |
"אומרים שהמצלמה לא משקרת, אבל ההחלטות איך לצלם ומה לפרסם הן בסופו של דבר שלך", אומר אלי אטיאס. על כוחה של מצלמה, כוחו של רגש וכוחו של האור פורסם 25.5.09 |
Array
(
)