אין כמו שפה לשקף את התרבות ואת הלכי הנפש של המשתמשים בה. כמו בצילום רנטגן ניכרים בה עקבותיהן של ההיסטוריה והגיאוגרפיה, שחרצו בה סימנים ונתנו לה צורות. כפי שבשפות של שוכני הקוטב יש עשרות מילים לתאר מצבי צבירה של שלג וקרח, וכפי שבשפה האנגלית יש המון ניואנסים לגוני־גוונים של גשם, כך בשפות של יהודים יש ביטוי לנדודים, לגירוש ולחיים לצד תרבויות אחרות. הדבר נכון באשר ליידיש, שפתם של היהודים במזרח אירופה, והוא נכון עוד יותר באשר ללדינו, שפתם של הגולים מספרד ומפורטוגל, שנפוצו לאורך חופי הים התיכון כולו, משפיעים ומושפעים.
הלדינו מרתקת אליה חוקרי שפה, היסטוריה ותרבות מכל העולם, גם כאלה שאין להם עניין בתרבות היהודית דווקא, פשוט משום שהיא תופעה יוצאת דופן. כאשר גורשו היהודים מחצי האי האיברי ב־1492, הם לקחו איתם את השפה שדיברו בה – הספרדית שדוברה ונכתבה בקרב יהודים ולא־יהודים כאחד בספרד של התקופה ההיא. הגירוש מהמולדת מנע מהמגורשים את היכולת להתעדכן בהתפתחות השפה, כך שעם השנים, כשבספרד כבר דיברו ספרדית אחרת, מודרנית יותר, הלדינו שימרה – ועדיין משמרת – את אוצר המילים ואת הדקדוק של הספרדית מהמאה ה־15. לא לחינם הספרדים בני זמננו חשים התפעמות לא קטנה נוכח דוברי לדינו, כמו שאנו היינו חשים לו פגשנו בדובר עברית רהוטה מתקופת המשנה, מתובלת בביטויי סלנג עדכניים בארמית. ה"לינגואה פרנקה" של היהודים
אחרי גירוש ספרד התגבשה תופעה חברתית־לשונית ייחודית. המגורשים, שהגיעו מחצי האי האיברי לממלכה העות'מאנית – שהיתה אז בעיצומו של מסע כיבושים, ובתוך שנים  | מודעת פרסומת בעיתון בלדינו שראה אור בסלוניקי, יוון, בשנת 1920 בערך
צילום: באדיבות ארכיון התצלומים, בית התפוצות, תל אביב |
מעטות החזיקה ברוב הטריטוריות שסביב הים התיכון – הצטרפו לקהילות יהודיות שחיו במרחב הזה ודיברו בינן לבין עצמן יוונית־יהודית.
האימפריה העות'מאנית פתחה את זרועותיה בשמחה לקלוט את המגורשים. רבים מהם היו משכילים ובעלי ידע טכנולוגי וקשרים שהיו שווים הון, ולכן הם יכלו לתרום תרומה רבה לחיי המסחר והכלכלה בארצם החדשה. אחרי ככלות הכל, היהודים האלה היו בניה של אחת מהציביליזציות הגדולות של זמנם – ספרד – שעד עלייתם של המלכים הקתולים הקנאים היתה חממה רב תרבותית ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, שהגיעו יחד להישגים תרבותיים אדירים.
"ואז קרה דבר יוצא דופן", אומר אליעזר פאפו, יליד סרייבו ודובר לדינו מהבית, סגן מנהל מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באוניברסיטת בן־גוריון. "במקום שהמצטרפים החדשים ילמדו את שפת המקום ואת הניב המקומי של היוונית־היהודית – הם המשיכו לדבר בשפתם והנחילו למקומיים את השפה היהודית־הספרדית. בתוך מאה שנה נעשתה הלדינו לשפה השלטת בקרב היהודים שסביב הים התיכון. למה הדבר דומה? כאילו יגרשו היום, חס וחלילה, את כל יהודי אמריקה לאלבניה. רק טבעי שבתוך זמן קצר ידברו רוב יהודי אלבניה אנגלית, וגם היהודים האלבנים המקוריים מדורי דורות יתבוללו לתוכם, כי זו הקהילה החזקה יותר, מכל הבחינות".
כך נוצרה שפה ים תיכונית־יהודית משותפת, שאִפשרה לדובריה לקשור ביניהם במהירות ובקלות קשרי מסחר, מידע ותרבות, ולמצוא שותפים עסקיים ובני זוג יהודים בארצות אחרות. "הלדינו היתה ה'לינגואה פרנקה', השפה המשותפת, של היהודים יושבי אגן הים התיכון", אומר פאפו. "יהודי היה יכול להגר מסרייבו לירושלים או מצפון אפריקה לדוברובניק, בלי שיצטרך לשנות את שפתו במידה רבה. אמנם הדיאלקט היה שונה, המבטא קצת אחר, אבל בסך הכל זו אותה השפה". לא מפתיע לגלות שגם לא־יהודים רבים למדו את השפה, שנחשבה לשפה חשובה בעולם המסחר. מקידה עיר השוטים
מעקב אחרי התפתחות הלדינו הוא בעצם מסע לאורך חופי הים התיכון, וגם אל מעבר להם. הלדינו התפתחה לשני דיאלקטים עיקריים: הלדינו המזרחי, שדובר בתורכיה וברודוס והושפע מהספרדית הקסטיליאנית; והלדינו המערבי, שדובר ביוון, במקדוניה, בבוסניה, בסרביה וברומניה, ושימר את הספרדית שדוברה בצפון ספרד ובפורטוגל. מכיוון שאמסטרדם, אנגליה ואיטליה לא נותקו לגמרי מספרד, הספרדית הקסטיליאנית של המגורשים שהיגרו אליהן המשיכה להתעדכן במעט. בכל מקום שנקלטו בו המגורשים היכתה הלדינו שורש, ובה בעת ניזונה גם מאדמת המקום החדש. הספניולית, שנקראה גם ג'וּדֶזְמוֹ,
היתה – בשינויים קלים — אֶסְפַנְיוֹלִיקוֹ במזרח התיכון, חָכֶּתְיָה בצפון מרוקו, וטָטוּאָנִי באלג'יריה.
הלדינו היא שפה גמישה. באוצר המילים שלה יש מאות מילים ספרדיות שנעלמו מהספרדית  | | מכתב תשובה בלדינו של הרצל ועוזרו ע. קוקש לרב אברהם מסוסה. וינה, 25 באפריל 1901 | צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון הרצל, ירושלים |
המודרנית, וכן מילים משפות שונות שמקורן במקומות שבהם דיברו היהודים לדינו. המילים הזרות בלדינו נגזרו בעיקר מעברית, מערבית, מתורכית, מיוונית, מצרפתית, מפורטוגלית ומאיטלקית. בלדינו המדוברת בישראל הושאלו כמה מילים אפילו מהיידיש. ברוב הזמן נכתבה הלדינו באותיות עבריות או בכתב רש"י. רק במאה העשרים החלה הלדינו להיכתב באותיות לטיניות.
אך לא רק בלשנים נהנים מאוצרותיה הייחודיים של תרבות הלדינו, גם חוקרי פולקלור מוצאים בה כר נרחב למחקריהם. אחת מהם, פרופ' תמר אלכסנדר, מנהלת מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו וראש החטיבה לפולקלור בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, חוקרת באמצעות הסיפורים והפתגמים את הזהות האתנית־הקבוצתית של דוברי הלדינו. כמו השפה, גם הסיפורים, המטבח והאמונות העממיות משותפים לרבים מהעמים היושבים סביב הים התיכון, אך לא נעדר מהם גם הממד האוניברסלי. "הסיפורים הם בבסיסם אותם הסיפורים, אבל לכל קבוצה יש דרך משלה לספר אותם", אומרת פרופ' אלכסנדר. "כך נחשפה רקמה ייחודית של הווי חיים: שמות של מאכלים, מקומות, דמויות מפתח ונושאים שמעסיקים את הקבוצה".
דוגמה לכך היא דמותו של ג'וחה, דמות ים־תיכונית מובהקת של שוטה־חכם עממי. על ג'וחה, מספרת פרופ' אלכסנדר, יש סיפורים מקבילים רבים בלדינו, בערבית, בתורכית, באיטלקית ובשפות נוספות. "הערבים יאייתו אותו ג'וחא, המרוקאים יקראו לו ג'יחא, בסיציליה – ג'יופה ובתורכיה – נאסר א־דין חוג'ה, אבל התכונות יישארו אותן התכונות, כפי שבכל הקבוצות האנושיות רווחים הסיפורים על הטיפש ועל הטיפש־חכם או על עיר הטיפשים. גם בלדינו, אגב, יש מקבילה לחֶלֶם, הלוא היא מקידה, עיר השוטים. מולה ניצבת עיר החכמים — שהיא כמובן ירושלים". נגיעה של יהדות
כל התרבות העשירה הזאת כמעט שהתחסלה בידיהם של הנאצים. רוב הקהילות היהודיות באירופה שבהן דיברו לדינו – סלוניקי, רודוס, סרביה, בוסניה ואחרות – הושמדו. העולם הספרדי־יהודי נהרס כמעט לגמרי, חוץ מהקהילות של תורכיה ובולגריה, ששרדו. יהודים אלה הגיעו ברובם לארץ, אבל תרבות כור ההיתוך של ישראל בשנות החמישים של המאה | הלדינו מרתקת אליה חוקרי שפה, היסטוריה ותרבות מכל העולם, גם כאלה שאין להם עניין בתרבות היהודית דווקא, פשוט משום שהיא תופעה יוצאת דופן |
הקודמת לא היטיבה לא עם הלדינו ולא עם היידיש. הלחץ לדבר עברית בלבד פעל את פעולתו, והשפות היהודיות שקעו והלכו. כיום ישראל היא המדינה שבה מספר דוברי הלדינו הוא הגדול ביותר בעולם, וגם הוא אינו עולה על 200 אלף איש לכל היותר. הלדינו אמנם לא גוועה, אבל ילדים שהוריהם אינם מדברים עימם לדינו מגיל צעיר, הלדינו אינה קולחת מפיהם.
בשנים האחרונות מסתמנת בארץ ובעולם תחייה של הלדינו. כיום, למשל, ברוב האוניברסיטאות בארץ מלמדים את השפה, ושני המרכזים הגדולים ללימודה הם מרכז סלטי בבר אילן ומרכז גאון בבן־גוריון. אך גם מחוץ לאקדמיה יש בה התעניינות גדולה. נערכים ימי עיון, הרצאות וכנסים לקהל הרחב, ויש מתעניינים רבים. בחנויות הספרים אפשר למצוא עוד ועוד ספרים העוסקים בבישול, במנהגים, בפולקלור, בפתגמים ובסיפורי העם היהודי־ספרדי.
אם פעם היה רק "בוסתן ספרדי" של יצחק נבון (וגם הוא הועלה מחדש לאחרונה ב"הבימה"), הרי שכיום יש בארץ יצירה תרבותית עשירה, בעיקר מוזיקלית, בלדינו. גם האינטרנט תורם את שלו לתחייה, ובאתרי אינטרנט ישראליים פועלים כמה פורומים המוקדשים לתרבות הלדינו, ובהם מחליפים המשתתפים זיכרונות מבית אבא, מתכונים מבית אמא ודעות בענייני היום.
מספר הנרשמים ללימוד השפה גדל בהתמדה בקצב מפתיע. אליעזר פאפו אומר שאפילו לקורסים המתקדמים בתרבות הלדינו שהוא מעביר, קורסים שנדרש להם ידע קודם, נרשמו פי שלושה סטודנטים מהמצופה. רבים מהם כלל אינם באים מבתים דוברי לדינו, והם הגיעו לנושא בעקבות רומן עם השפה הספרדית בטיולים בדרום אמריקה ואפילו דרך הטלנובלות הטלוויזיוניות. הלדינו היא תרבות לטינית עם נגיעה של יהדות, הוא אומר, וזה מושך.
מה פשר הגל היהודי־הספרדי הזה? פרופ' אלכסנדר מאשרת שהנושא באופנה. לדעתה זו תולדה של השינוי הגדול במדיניות הרשמית של המדינה – מכור היתוך לפלורליזם ולרב־תרבותיות – שינוי שהביא להכרה בשואה של הקהילות הספרדיות במלחמת העולם השנייה (ולהכללתה בספרי הלימוד אחרי שנים של התעלמות), ולהקמתה של הרשות הלאומית לתרבות הלדינו לצד הרשות הלאומית לתרבות היידיש. | כמו השפה, גם הסיפורים, המטבח והאמונות העממיות משותפים לרבים מהעמים היושבים סביב הים התיכון, אך לא נעדר מהם גם הממד האוניברסלי |
אליעזר פאפו מקשר את הרנסנס הזה גם לרוח הפוסט־ציונות שמנשבת בקרב האליטות: "השיח הפוסט־ציוני גרם לכמה מהאנשים להרגיש שהבסיס של הציונות רעוע. כדי לחזק אותו הם לקחו יסודות ממה שקדם לציונות: הגלות שנשללה, בית אבא, בית סבא, הניחוח של ההווי הספרדי־העות'מאני. עד תמול־שלשום, מי שלא גלגל את הרי"ש כמו הצברים, נחשב שונה. היום, מי שאין לו סיפור מתובל בלדינו, ביידיש או בערבית־יהודית, הוא השונה, והוא צריך למצוא לו סיפור משלו". |
