לברדור, קנדה – הנודדים הגדולים

בליל חורף סוער ב-1771 עמדו שלושה אסקימואים על גגה של הכנסייה המוראבית הקטנה שבכפר נאין (NAIN), צפון לברדור, וניגנו קנטטה לכלי נשיפה של באך. היה קר מאוד והאנשים וכלי הנשיפה היו עטופים בפרוות של קאריבו ובעורות של כלבי ים. הכנסייה, שנבנתה מעץ שהובא מגרמניה, בלטה לצד האיגלוס הקטנים שניצבו לצידה, ונראתה כאילו הוצנחה משמים אל המפרץ הקפוא. כמה עשרות אסקימואים חגגו עם המסיונר המוראבי את סיום בנייתה, ואת בואו של אלוהי האיש הלבן.

בחלקה הדרומי של לברדור ניהלו באותה עת האנגלים והצרפתים מאבק על שליטה באיזור. האסקימואים והאינדיאנים, תושביה המקוריים של לברדור, שלא חיו מעולם בהרמוניה, הצטרפו למאבק, נלחמים אלה באלה. בתווך, בין הכוחות היריבים, ניצבו אלפי מתיישבים ממוצא סקוטי ונורווגי שהתפרנסו מציד, דיג ומכירת פרוות. אורח חייהם היה דומה מאוד לזה של האסקימואים או האינדיאנים שבאזורם התגוררו. חלק מהמתיישבים הללו היו ציידי לווייתנים, שהתחתנו עם נשים אינדיאניות או אסקימואיות. נישואין מעורבים היו כל כך נפוצים עד שהיום קשה למצוא בלברדור מתיישב לבן, שדם אינדיאני או אסקימואי אינו זורם בעורקיו.

לברדור היא ארץ של הפכים, אבל בניגוד למקומות אחרים, כאן נפגשים ההפכים ומתערבבים אלה באלה. זוהי הארץ הדרומית ביותר בה מתגוררים האסקימואים והצפונית ביותר בה חיים האינדיאנים והלבנים. כך קרה שלאורך חופיו הזועפים של צפון האוקיינוס האטלנטי חיים זה לצד זה אינדיאנים קתולים, אסקימואים מוראבים, לבנים פרוטסטנטים ופנתלקוסטים (זרם קתולי, שהמשתייכים אליו עורכים את הווידוי בציבור), וכולם קשורים בקשרים הדוקים לארץ הקשה.

מידע נוסף:

• קנדה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים ומידע
• הפארקים הסודיים של קנדה
• קנדה עם ילדים
• הרוקיס הקנדיים

אחד מתותשביו הקשישים של הכפר מאחוויק

החורף לא מוותר
מטוס הבוכנה טס באיטיות מעל השפך הרחב של נהר סנט לורנס הזורם לעבר האוקיינוס האטלנטי. בתחילת אפריל צפו משטחי קרח גדולים על פני המים. היינו בדרכנו מדיר לייק, אגם האיילים, שבאי ניו פאונדלנד לכיוון גוס ביי, מפרץ האווזים, שבלברדור. אט אט הפכו משטחי הקרח לגבעות לבנות, מנוקדות בעצי יער. ככל שהמשכנו צפונה הלכה הארץ והלבינה ונראה היה שהחורף לא ויתר עדיין על אחיזתו. שמש נמוכה של ערב שלחה צללים ארוכים אל תוך העמקים, ונהרות קפואים שחצו את הארץ המיוערת, יצרו קשתות גדולות, מבהיקות. כשהופיעו מרחוק אורותיה של גוס ביי היה כבר חשוך.

הטמפרטורה היתה 12 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. הלילה היה בהיר, השמיים נקיים ומנוקדים באינספור כוכבים והכל מסביב קפוא. נהג זקן במונית מרופטת הוביל אותי לבית המלון הקרוב, אחד מתוך שורת בתים בודדת שניצבה לאורך הכביש, מוסתרת בחלקה התחתון בערימות שלג גבוהות, שפונו מן הכביש.

בבוקר יצאתי לכיוון נורת' ווסט ריוור (NORTH WEST RIVER). לאחר המתנה קצרה לצד הכביש להופעתה הגואלת מכונית שתעניק לי טרמפ, שיכנע אותי הקור להתחיל ללכת. גוס ביי נגמרת קצת אחרי המלון וקו היער סגר על הכביש משני צדיו. יותר מחצי שעה צעדתי לאורך הכביש עד שחלפה בכביש המכונית הראשונה ועצרה לי. "באת כל הדרך מישראל כדי ללכת על הכביש מגוס לנהר?" שאל הנהג בפליאה. "לפחות עכשיו היתושים לא אוכלים אותך. אם היית הולך כאן בקיץ היית מגיע מחורר". מצע שלג כבד הסתיר את הקרקע בין העצים, ומדי פעם הציץ ביניהם הקרח, שכיסה את מפרץ מלוויל (MELLVILLE) לאורכו נסענו.

ג'ון, הנהג, סיפר לי שאבי סבו הגיע לאיזור מסקוטלנד, לאחר שברח מסירת הדיג עליה עבד. הוא התחתן עם אשה אסקימואית, ומאז גרה המשפחה באיזור אגם מלוויל. אביו עבר לגוס ביי ב-1942, כשהוקם במקום הבסיס הצבאי. הוא עצמו נולד בעיר האוהלים, שנבנתה בחיפזון סביב הבסיס. "אילמלא הבסיס היתה כל לברדור נשארת תקועה חמישים שנה אחורה", אמר. "לאלה שבאים מבחוץ קל לדבר על ערכי תרבות וטבע שהולכים לאיבוד. אבל מי שחי פה צריך עבודה, ומשהו לעשות כדי לא למות משיעמום".

לאחר כ-40 דקות נסיעה החל חוף האגם להתעקל. היה זה מקום החיבור בין אגם מלוויל (שהוא למעשה לשון ים שחודרת כ-180 קילומטרים לתוך היבשה) לגראנד לייק (GRAND LAKE). באיזור זה הופך הגרנד לייק לנהר, שרוחבו כ-100 מטרים. גשר בטון חד-מסלולי מקשר בין שתי הגדות. שני ישובים ניצבים זה מול זה, כשרק הנהר מפריד ביניהם: על הגדה הדרומית הכפר האינדיאני-קתולי, ששאטשלטס (SHESHATSHELTS, מיצרי הנהר) ועל הצפונית נורת' ווסט ריוור, יישוב פרוטסטנטי לבן.

סקוט פישר חי בבקתה הזו לבדו, מנסה להתפרנס מציד וממכירת פרוות

"מוות מרעב אינו מוות רע"
ב-1903 הגיע לכאן ליאונידאס הובארד ג'.אר., סגן עורך של "אאוטינג מגזין", כדי לחצות את הדרך מנורת' ווסט לאונגאווה ביי, שבקצה הצפוני של לברדור, בעזרת קאנו. שום איש אדם לבן לא חצה את הארץ הזו לפניו, והובארד הצעיר רצה לקנות לו בכך שם עולמי. מלווה בחבר ובמורה דרך ממוצא סקוטי ואינדיאני יצא במעלה גראנד לייק. הם נכנסו לנהר הסוזאן (SUSAN) בתקווה שיוביל אותם צפונה, אך הנהר הוביל אותם מערבה. כשקרב החורף מצאו את עצמם השלושה רעבים ומותשים, אי שם במרכז לברדור. הובארד היה במצב הקשה ביותר וב-18 באוקטובר התמוטט ושלח את שני מלוויו להזעיק עזרה. משלחת העזרה מצאה את גופתו שבועיים אחר כך. ביומנו כתב: "הלילה או מחר ישתפר אולי מזג האוויר ואני אוכל להדליק מדורה, לאכול את שארית המוקאסינים שלי ומעט מרק עצם. אני לא סובל. אני רדום. אני חושב שמוות מרעב איננו מוות רע".

שנתיים אחר כך חזרה אלמנתו הצעירה של הובארד, מינה, כדי להשלים את המסע שהחל בעלה. ב-61 יום היא הצליחה לחצות, בחברתם של שלושה מורי דרך, את כל הדרך למפרץ אונגווה, כ-900 קילומטרים צפונה. באחד הלילות הראשונים למסע חנתה הקבוצה על גדות גראנד לייק ומינה כתבה ביומנה: "יופי פראי, מוזר, מחלחל בשקט עמוק לתוך נשמתי".

מאוחר יותר, יגיד לי לויד מונטאז', דור שישי בלברדור (לדבריו, בעורקיו זורם דם אינדיאני, אסקימואי, צרפתי וסקוטי), שהובארד היה נאיבי: הוא לא הבין לאן הוא הולך, לא לקח מספיק אוכל, לא הביא את הבגדים המתאימים ולא ידע לצוד. "הארץ הזו פראית וקשה היום, כמו שהיתה אז. היא איננה סלחנית ואם תצא אליה לא מוכן, היא תיקח אותך. הובארד לא הכיר את הארץ הזו, זה מה שהרג אותו".

שיעור דיג לילדי בית הספר של נורת' ווסט ריוור. במהלך השיעור קודחים הילדים חור בקרח, משלשלים לתוכו חוט ושולים דגים

לויד סיפר לי שסב סבו נטש את סירת הדיג עליה עבד והקים בקתת עץ קטנה על גדות הגראנד לייק. לויד ואביו מתפרנסים מתפיסת חיות במלכודת וממכירת פרוותיהן. בחורף נהגו במזחלת כלבים לאורך הקו בו הניחו את המלכודות. סיבוב בין כל המלכודות נמשך יומיים או שלושה, ואחרי כמה ימי מנוחה היו יוצאים לסיבוב נוסף. ברברה, חברתו לחיים של לויד, הגיעה ללברדור מסיאטל לפני כ-15 שנים ונשארה. היא עבדה עשר שנים כאחות ברוב הישובים האסקימואים והאינדיאנים שבצפון לברדור, וחצתה בקאנו את כל הנהרות במקום.

לויד וברברה אמורים היו לצאת איתי למסע שלשמו באתי עד כאן: 1,200 קילומטרים באופנועי שלג לאורך החוף, כדי לאתר את עדר נהר ג'ורג': 450,000 איילי קאריבו, המגיעים מדי אביב לחופי לברדור ועושים את דרכם צפונה, לפני הנדידה חזרה לפנים הארץ.

בחורף על גדת האגם הקפוא
שלג כבד ירד כל הלילה ומרבד לבן כיסה את הארץ, כשיצאתי בדרכי לכפר האינדיאני שמעבר לנהר. חציתי את הגשר ונכנסתי לששאטשלטס. בכניסה לכפר, ליד המים, ניצבת כנסייה קתולית ולצידה כמה שורות צלבים, שרק קצותיהם בלטו מעל השלג. כ-150 צריפי עץ עומדים לאורך שבילי העפר, שחצו את הכפר וביניהם ערימות של גרוטאות. ליד הקירות הונחו ערימות גדולות של עץ מבוקע להסקת התנורים. ליד חלק מן הבתים עמדו מסגרות עץ גדולות ועליהן מתוחות פרוות קאריבו לייבוש. המקום התפרסם ב-1992 לאחר ששלושה בני נוער, שהתגוררו בו נשמו אדי בנזין והתערבו מי ייקפוץ מהגשר למי הנהר הקפואים. שניים מתו.

האינדיאנים היו התושבים הראשונים של לברדור. הם הגיעו לשם לפני כ-3,500 שנה. בחורף חיו באוהלים, על גדות האגמים הקפואים. הגברים צדו את עדרי הקאריבו והנשים והילדים עסקו בדיג. באביב יצאו למסע רגלי ארוך ומייגע לכיוון החוף, וחיו במשך הקיץ, צדים כלבי ים ודגים.

האינדיאנים לא ידעו הרבה נחת מאז הופעת האסיקומאים, שדחקו אותם מן החוף אל פנים הארץ. במהלך המאבק על השליטה באיזור בין אנגליה לצרפת שיתפו האינדיאנים פעולה עם הצרפתים, ויחד איתם נחלו כישלון חרוץ. במסגרת הפרויקט ההידרואלקטרי הענק של "מפלי צ'רצ'יל" הוצפו שטחי המחייה שלהם. משדה התעופה של גוס ביי יוצאים היום טייסים אנגלים, הולנדים וגרמנים להתאמן בטיסות נמוכות מעל מה שנותר מאיזור מחייתם. יש אמנם ניסיון של האינדיאנים להתנגד לכך באופן פעיל, אבל המאבק חסר סיכוי.

בצהרים הפציעה השמש ואנשים החלו להופיע ברחובות. השלג שכיסה את רחובות הכפר הפך חיש קל לעיסת בוץ. קבוצה קטנה של ילדים התקהלה סביבי והובילה אותי ממקום למקום, מתייחסים אלי ללא החשדנות המאפיינת את המבוגרים. הילדים הובילו אותי לצריף קטן בירכתי הכפר, שלידו ניצב אוהל אינדיאני, ומתוכו הציצה ארובה שפלטה עשן. אישה זקנה הציצה מהפתח והזמינה אותי להיכנס. תנור עצים להט במרכז האוהל ועורות קאריבו התייבשו על חבלים, שהיו תלויים מעל התנור. רצפת האוהל היתה מכוסה בענפי עצים צעירים, ועליהם פרוות קאריבו.

לויד אסף איזוב יבש וקצת זרדים והדליק מדורה בלב היער הרטוב

הזקנה הציתה סיגריה ובחנה אותי במבט שראה כבר הכל. היא סיפרה לי שנולדה על גדות אגם מלוויל, ורק לפני כשלושה עשורים עברה להתגורר בכפר. משך רוב חודשי הקיץ היא מתגוררת באוהל המשפחתי ועוסקת לפרנסתה בתפירת בגדים אינדיאנים בדרך מסורתית – כיום רק תיירים קונים בגדים כאלה. "אני כבר אשה זקנה ויש יתרונות לחיים בכפר. לא קר בחורף, יבש בקיץ. איבדנו את החיים שהיו לנו. לי זה כבר לא משנה, אבל הצעירים מבולבלים ולא יודעים לאן ללכת ומה לעשות. אנחנו עם שאיבד הכל: את הארץ, את אורח החיים ואת כל הערכים שעליהם גדלנו. אולי הדור הבא ימצא את דרכו".

בית הספר עומד על גבעה מעל הכפר. זהו מבנה גדול ומודרני, מצויד להפליא: מערכות מחשבים, אולם ספורט גדול, ספרייה וכיתות מרווחות. הממשלה הקנדית משקיעה סכומי כסף גדולים במערכת החינוך. רוב המורים הם לבנים והשיעורים מתנהלים באנגלית, שפה שמרבית הילדים אינם שולטים בה.

בערב נכנסתי למועדון הסנוקר המקומי, מקום הבילוי היחיד בכפר. כעשרים ילדים ובני נוער גדשו את המקום ושיחקו על שלושת השולחנות המרופטים. חלקם הגיעו לשם כבר בבוקר ויישארו שם עד שהמקום יסגר. הם נוהגים כך מדי יום. "לאן נלך?", רטן לעברי ג'ושוע בן ה-16, לבוש במעיל עור שחור ובמכנסי ג'ינס קרועים. "הציפו במים את ארצנו. המטוסים מפחידים את החיות שעוד נותרו ואנחנו תקועים פה". עזבתי אותם כששקעה השמש ואיתה צללה במהירות הטמפרטורה. שלוליות הבוץ הגדולות החלו לקפוא.

יוצאים לדרך
צעדתי בכביש לאורך הנהר לכיוון ביתם של לויד וברברה, שניצב על שפת הנהר. קירותיו החיצוניים נבנו מגזעים גדולים. סעדנו בחדר גדול בקומה השנייה מול חלון הפונה לנהר. על שולחן העץ הכבד הוגשו בזה אחר זה מיטב מעדניה של לברדור: מרק קאריבו, פילה סלומון וקינוח. על משטח השלג שבין הבית לנהר, עמדו ארבע אופנועי שלג, רתומים למזחלות עץ, עמוסים ומוכנים ליציאה לדרך.

סיפרתי להם על ביקורי בכפר האינדיאני ועל התרשמותי מעליבות המקום ובעיותיו. בהתרגשות גדולה הסביר לי לויד שאלה המבקרים את האינדיאנים הם המתיישבים החדשים. "לנו, למתיישבים הוותיקים, יש חוב גדול לאינדיאנים ולא תשמע מפינו מילה רעה עליהם", הוסיף, "הם קיבלו את המתיישבים הראשונים בצורה נפלאה, והרבה משפחות למדו מהם על הארץ הזאת. לברדור אינה מקום שקל לשרוד בו, וללא עזרת האינדיאנים לא היו נותרים רוב המתיישבים הלבנים בחיים".
הוא סיפר כיצד אחות סבו, שהיתה בהריון, חיכתה לבעלה. הוא יצא למכור פרוות בתחנת מסחר על החוף. לפתע תקפו אותה צירי לידה. היה זה ילדה הראשון והיא ילדה אותו לבדה. שלושה ימים לאחר הלידה, כשהיתה כבר משוכנעת שהיא והתינוקת עומדים למות, נכנסו לאוהל שתי אינדיאניות זקנות. הן טיפלו בה ובתינוקת במשך 12 ימים, וכשחזר בעלה עזבו את המקום בשקט ונעלמו ביער.
בשש בבוקר רעמו ארבעה אופנועי שלג מדגם קווסקי 250, ופלטו אדים לאוויר הקפוא שעל שפת הנהר. יצאנו באיטיות, הקפנו את הכפר, ועלינו על נהר מלוויל הקפוא. לויד הוביל. אט אט הגברנו את המהירות, ולפתע מצאתי עצמי טס באושר על ים הקרח, בעקבות האחרים.

קו החוף נחתך בכמה מפרצים קטנים ובמספר מקומות חצינו לשונות יבשה, כדי לקצר את הדרך. איים קטנים צפו על משטח הקרח, שכיסה את אגם מלוויל, רובם מכוסים ביער סבוך, הנראה כצומח היישר מן הים הקפוא. רכס של הרים נמוכים נמתח לאורך החוף, מכוסה לחלוטין ביער גשם ארקטי. השלג כיסה את היער כ-100 מטרים מעל פני הים.

מן העבר השני של אגם מלוויל התרוממו הרי המילי (MEALY), סוגרים על האגם מכל כיוון. כמויות שלג גדולות כיסו אותם והם זהרו בלובנם על רקע שמיים כחולים להפליא. קרני השמש יצרו משחקי אור וצל על התצורות המשונות שחצבה הרוח על האגם הקפוא. הכל עמד על מקומו שקט ורגוע, כאילו עדיין לא ביקר שם אדם מעולם. אבל כאן, למעשה, על אחד מחופיו של אגם מלוויל התרחש לפני כ-1,000 שנים המפגש האומלל הראשון בין האיש הלבן לילידי הארץ.

מהגרים מאירופה
חמש מאות שנים לפני שגילה קולומבוס את אמריקה סחפה סערה גדולה סוחר ויקינגי, שהיה בדרכו מאיסלנד לגרינלנד. הסוחר, ביארני הריולפסון (BJARNI HERJOLFSSON), היה האירופי הראשון שהגיע לאמריקה. הוא העיף מבט על החופים הסוערים, וכשחזר לגרינלנד הודיע כי זוהי "ארץ חסרת תועלת".

גילוי הארץ החדשה הצית את דמיונם של בני המשפחה הוויקינגית החשובה ביותר בגרינלנד, משפחתו של אריק האדום. כך קרה שבשנת 1000 לספירה יצא בנו של אריק האדום, לייף (LEIF) בר המזל, בלוויית 35 אנשים אל הארץ המסתורית במערב. הם הגיעו לחופי לברדור והאי ניו פאונדלנד, שהו שם חורף שלם וחזרו לגרינלנד עם מטען של ענבים ועץ. שנה אחר כך יצא לשם אחיו של לייף, תורוואלד (THORVALD), בראש משלחת נוספת. במפרץ קטן בדרום לברדור התרחש המפגש הראשון בין האדם הלבן לבין תושביה המקוריים של אמריקה, המתואר בפירוט בסאגה איסלנדית מהמאה ה-12. הוויקינגים ראו שלוש סירות קטנות והרגו מייד, ללא סיבה, את שמונת החותרים. סירות נוספות הופיעו כתגבורת ובקרב נהרגו כמה ויקינגים וביניהם תורוואלד.

ניסיון ההתיישבות הוויקינגי הקצר בלברדור הסתיים בסימן של חוסר הצלחה. רק שלוש משלחות של בני אריק האדום, האחרונה בראשות בתו, פריידיס (FREYDIS), יצאו אל העולם החדש. מאז הגיעו הוויקינגים אל הארץ החדשה רק לעיתים רחוקות, כדי להביא להתיישבות בגרינלנד עץ ופרוות. לקראת סוף המאה ה-13 התמעטה ההתיישבות הוויקינגית בגרינלנד והמסעות מערבה פסקו.

במהלך 300 השנים הבאות נעזבה לברדור לאינדיאנים ולאסקימואים. במאה ה-16 החלו להגיע לאיזור דייגים וציידי לווייתנים באסקים וברטונים. ב-1534 הפליג החוקר הצרפתי ז'אק קארטייר לאורך חופי לברדור, כשחיפש מעבר הצפוני לאוקיינוס השקט. קרטייר מסר שפגש סירת דיג צרפתית וביקר ליד מפרץ שזכה לשם הצרפתי "HABLE DE LA BALLAINE" – מפרץ הלווייתנים. קארטייר, שהמשיך בדרכו לאורך כל החוף הצפוני של לברדור, נתן לה את הכינוי שדבק בה מאז: "הארץ שאלוהים נתן לקין".

אופנוע השלג של בנגי, ולצדו רובה ציד וראשו של אייל שנורה זמן קצר קודם לכן

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-16 הגיעה תעשיית שומן הלווייתנים בלברדור לשיאה. שני מיליון ליטר של שומן לווייתנים ייצרו שם מדי שנה. במהלך האביב והקיץ, שנמשכו חמישה חודשים, הוקם במפרץ קטן בדרום לברדור מחנה בו התגוררו כ-1,000 איש, שהמיסו את השומן בדוודים גדולים, והכניסו אותו לחביות עץ שייצרו במקום. כשהיה מתקרב החורף היו מעמיסים הכל על הספינות ונוטשים את המקום לשבעה חודשים.

במהלך המאה ה-18 החלה התיישבות דלילה של לבנים. ב-1763, בעקבות הסכם פריס, עברה לברדור, שעד כה היתה למוקד מאבק בין הבריטים לצרפתים, לשלטון בריטניה, יחד עם אזוריה האחרים של קנדה. ב-1769 העניק מושל ניו פאונדלנד שטח אדמה גדול למסיון המוראבי בצפון לברדור ושנתיים אחר כך הוקמה נאין, ישוב הקבע הראשון. המסיון המוראבי הקים לאורך החוף הצפוני של לברדור שבעה יישובים, והפך את האסקימואים לתושבי הקבע הראשונים. לברדור וניו פאונדלנד נותרו תחת שלטון בריטי עד לאחר מלחמת העולם השנייה. רק ב-1949 הפכו לפרובינציה קנדית.

מסלול מכשולים
השמש המיסה במהירות את שכבת השלג שכיסתה את הקרח, וככל שנקפו השעות בצבצו השלוליות. לויד עמד רוב הזמן זקוף על האופנוע, מנסה לבחור את דרכו במסלול המכשולים שלפניו. בשלוליות צריך לנסוע לאט. בשלג הרטוב זה כבר סיפור אחר. אליו צריך להיכנס בכל המהירות ולהמשיך ב"פול גאז" עד לקצה האיזור הבעייתי. אופנועי השלג דהרו בשלוליות, מותירים אחריהם שתי קשתות זוהרות של עיסת מים ושלג. עצרנו לפני אזורים בעייתיים ולויד היה יוצא לבדו לבדוק את השטח. לפעמים נאלץ כל אחד מאיתנו לעבור את אותה דרך כמה פעמים, לאחר שהאופנוע שקע עמוק בשלג הרטוב.

לקראת הצהריים כיסו עננים את השמיים ועצרנו לאכול ביער. לויד אסף איזוב יבש וקצת זרדים מתחת לגזע שהתמוטט ובעזרת משור שרשרת כרת שני גזעים יבשים ביער. עשר דקות לאחר שעצרנו בערה ביער הרטוב מדורה וסיר מים חמים היה תלוי מקצה ענף. נזכרתי במה שלויד אמר לי על הובארד: "הוא לא הכיר את הארץ הזו, זה מה שהרג אותו".

כשיצאנו מהיער אל החוף הבחנו בכמה בתי עץ ישנים, נטושים והרוסים למחצה, שהשלג הצליח לחדור לתוכם. על קורת עץ בין הבתים היתה תלויה רשת ללכידת כלבי ים והכל כוסה בשלג. כאשר חיו עדיין מציד ומדיג שימשו הבקתות הללו כבית הקיץ של המשפחה. מכאו יצאו לצוד כלבי ים. כשהגיע החורף והים קפא נעלו את סנדלי השלג, שהכינו הנשים, ויצאו למסע ארוך אל בית החורף, שעל גדות אחד האגמים הקפואים בתוך הארץ. שם היו צדים את הקאריבו ולוכדים בעלי חיים, כדי למכור את פרוותיהם.

ריח של עץ שנשרף בתנור עלה באוויר לפני שהופיעו אורותיו של הכפר ריגולט. נכנסנו לכפר בטור צפוף, נוסעים לאט על השלג הכבוש. בחלק מן הבתים הוסטו וילונות ופרצופים הציצו החוצה, כדי לראות מי הם הזרים. שלג כיסה הכל, והמשטחים בין הבתים נכבשו במשקלם של אופנועי שלג. שום כלי רכב אחר לא נראה בסביבה. בסיבוב ראינו את המלון, הבית הדו-קומתי היחיד בכפר. עטופים בכל בגדינו ומכוסים בשלג נכנסנו היישר לתוך הבר.

סופם של הדגים
כשיצאנו לדרכנו, מוקדם מאוד בבוקר, יכולתי להביט סביבי. בתי הכפר היו קטנים בהרבה מהבתים של נורת' ווסט ריוור והכפר נראה מוזנח ועני יותר. על שפת המים עמדו חמש ספינות דיג בגודל בינוני, קבורות למחצה בשלג. שנים רבות של דיג ללא פיקוח הביאו את חופי לברדור והאי ניו פאונדלנד לסף אסון. מי הים העשירים, שמשכו אליהם את דגי אירופה במשך מאות שנים, נותרו כמעט ללא דגים. רק לפני כשנתיים הטילה הממשלה הקנדית מגבלות על הדיג לאורך החופים, בניסיון להציל משהו.

במשך כשעתיים התקדמנו לאורך החוף מזרחה ואז פנינו צפונה. במשך תשע שעות חצינו יערות, אגמים קפואים וטונדרה. מזג האוויר היה רטוב וחם יחסית, והשלג, שכיסה את הארץ, היה עמוק ורך. באזורים נרחבים הוא נעלם כליל ולא פעם מצאנו את עצמנו מתקדמים על אדמה, מזיזים סלעים ומפלסים דרכנו בין שיחים ועצים. האגמים הקפואים הפכו למלכודת של עיסת שלג רטובה, בה בוססנו שעות, נאלצים להציל את אופנועי השלג ששקעו.

לקראת ערב ירדה שוב הטמפרטורה אל מתחת לאפס. חזרנו לאיזור מיוער וירדנו לכיוון מפרץ ים גדול. שורת עקבות של דוב לבן הופיעה מימיננו ונעלמה. באביב יורדים דובים לבנים דרומה על גבי גושי קרח צפים, תוך שהם צדים כלבי ים. שבוע לפני שהגעתי ללברדור נורה דוב לבן באי ניו פאונדלנד, לאחר שהופיע בפתח חווה מבודדת לאורך החוף.

כמה מאות מטרים לאחר שהבחנו בעקבות הגענו לאגם קפוא, שעל גדתו הצפונית עמדו כמה בקתות. עשן הסתלסל מאחת הארובות ורבע שעה אחר כך ישבנו סביב תנור עצים לוהט, אוחזים בכוס תה חם. סקוט פישר חי בבקתה הזו לבדו ומנסה להמשיך להתפרנס מציד וממכירת פרוות. עם קצבת הסעד הממשלתית הוא מצליח יחסית. האגם הוא אחד מאתרי הדיג הטובים בלברדור, ופעם עמדה פה בקתת הקיץ של משפחתו. לפני כ-11 שנים חזר סקוט לבקתה, לאחר שחי שנים ארוכות בגוס ביי, שיפץ אותה והפך אותה למגורי קבע. זהו לדבריו המקום בו הוא רוצה למות. הוא ישב על כורסה נוחה לא הרחק מן התנור. מעל ראשו היתה תלויה פרוות דוב שחור. הוא סיפר לנו שכשחזר לפני שנתיים ממסע ציד מצא את הדוב השחור בתוך הבקתה.

מאוחר יותר יצאנו לויד ואני להביא עץ לתנור. השמש עמדה נמוך בצפון מערב ואורה צבע את קרח האגם בצהוב ואדום. האזורים המוצפים במים קיבלו גוון כחול כהה. רצועות דקות של עננים נמוכים נשקו למדרונות ההרים. עם עשן הבקתה שנראה למרחוק והשמש בשמיים, נראתה לברדור פחות מאיימת. בבוקר כשנפרדנו מסקוט נדמה היה לי שהוא שמח על צאתנו ממש כפי ששמח יום קודם על בואנו. השלג היה קשה ואיפשר לנו להתקדם במהירות לאורכו של מפרץ גדול. נסענו על היבשה, כמה עשרות מטרים מחוף הים, שהיה מכוסה בחול. בחלק מהאזורים לא כוסה החול בשלג והשילוב בין החול לבין הים הקפוא נראה מוזר.

חצינו קטע יבשה קצר וירדנו לים הקפוא מצדו השני. בכמה מקומות ראינו כלבי ים שוכבים על הקרח מחוץ לחורי הנשימה שלהם, אבל הם ברחו כשניסינו להתקרב אליהם. רכס הרי בנדיקט (BENEDICT) התרומם ממערב. יער מחטנים כיסה את חלקו הנמוך, ומעל קו היער היו המדרונות חשופים לחלוטין.

בנגי, מתיישב לבן, דור חמישי בלברדור. אחרון האנשים בכפר שעדיין מבלה את רוב זמנו במרחבי הארץ בציד, דיג וכריתת עצים

ממלכת הדובים
הרי בנדיקט הם ממלכת הדובים השחורים של לברדור. בסוף האביב הם מתעוררים מתרדמת החורף ומשוטטים מורעבים לאחר הצום הגדול. על פסגתו של ההר הגבוה ביותר לאורך החוף התנוססה אנטנה גבוהה, וכמה צלחות ענק לתקשורת לוויינים. זהו בסיס של נאט"ו, שהיווה בזמנו חלק ממערכת ההתראה נגד הסובייטים.

לפני שעזבנו את הים הקפוא, כדי לחצות את לשון היבשה האחרונה לפני מאחוויק (MAKKOVIK), נתקלנו בגופת קאריבו צעיר, מוטלת בקרח. זה היה הנציג הראשון לעדר הנהר ג'ורג'. בכל אביב מגיעים מאות אלפי איילי קאריבו לחופיה של לברדור ונודדים בקבוצות קטנות צפונה לאורך החוף. הם מתאספים בסוף הקיץ באיזור צפוני לנאין ויוצאים יחדיו למסע אל פנים היבשת. עדרי הקאריבו הללו, המכונים "הנודדים הגדולים של הצפון", מונים יחדיו כ-2,000,000 ראש, והם משוטטים בכל רחבי הצפון הרחוק.

הגענו למאחוויק בשעת ערב מוקדמת. הקרח שכיסה את מי הים אל מול הכפר היה סדוק ומרוסק במקומות רבים. לאורך קו החוף ניצבו בשורה גושי קרח גדולים, שדחסו זרמי הים כנגד היבשה. כמה עשרות בתים קטנים עמדו לאורך המפרץ, ומארובותיהם עלה עשן. עננים נגעו במדרונות ההרים שמסביב והשמיים היו מונחים אפורים, כבדים ונמוכים מעל הכפר.

נכנסנו לכפר בשעת העומס. אופנועי שלג התרוצצו לכל הכיוונים. חלקם גררו מזחלות עץ עמוסות מטען. במזחלת אחת, שנגררה בידי אשה אסקימואית צעירה, ישבו בשורה חמישה ילדים עטופים במעילים צבעוניים ומכוסים בכובעי גרב. שמונה אופנועי שלג חנו ליד החנות היחידה בכפר. זוג הורים ושני ילדיהם יצאו מן החנות, עמוסים בשקיות, עלו על אחד ממושבי האופנועים ונסעו הביתה.

לויד הוביל אותנו לצריף ירוק, גדול וישן. על הקיר מבחוץ, בין החלון לדלת, היה כתוב "SUSIES BOARDING HOUSE". אישה קטנה בשנות השמונים לחייה, מרכיבה משקפיים עבות, פתחה את הדלת ושמחה מאוד לראות את ברברה ולויד. לאחר חצי שעה הצטרפנו לבעלה ולאחד מבניה במטבח. סוזי הגישה לשולחן ערימת ענק של קציצות קאריבו ותפוחי אדמה ממקום ישיבתה על המדרגות לצד התנור והשגיחה שכולם יאכלו. על הקיר מעל ראשה היה שלט קטן: "הכניסה לגברים אסורה מחוץ לזמני הארוחות".

בערב הלכנו לבקר את דוד ביל. דוד הוא כינוי של כבוד לזקנים. הוא התגורר עם אשתו ואחת מבנותיהם בבית עץ מטופח בקצה הכפר. בנם הצעיר הגיע מאיזור טורונטו לביקור עם אישתו. הבן, מהנדס גרעין, אחראי על ייצור המים הכבדים בתחנת החשמל הגרעינית הגדולה בקנדה. את הערב בילינו בהאזנה לסיפוריו המרתקים של דוד ביל על אינדיאנים, על אסקימואים, ועל לברדור. הוא טען שכשבנו האמריקאים ב-1942 את הבסיס הצבאי בגוס ביי השתנתה לברדור ללא הכר, פתאום הגיעה אליה המאה ה-20, ואיתה אוכלוסייה גדולה של לבנים.

למחרת נשארנו בכפר. כל הגוף כאב לי משלושת ימי הרכיבה האחרונים ושמחתי על ההפוגה במסע. בקצה הכפר, לא הרחק מביתו של דוד ביל, עמדה הכנסייה המוראבית. מלבן עץ לבן, עם פעמון גדול. קצת מאחוריה, על במת עץ קטנה, בין העצים, היתה מונחת גווייתו הטרייה של קאריבו גדול. סמוך לו עסק מישהו בפשיטת פרוותו של קאריבו נוסף. הוא סיפר לנו שעדרי הקריבו נמצאים בין מאחוויק להופדייל.

סיפור עצוב
המסיונר המוראבי הראשון הגיע לכפר בסוף המאה ה-18. הוא ירד מהספינה, מחזיק בזרועותיו כלב מנוקד קטן. ברגע שהניח את רגליו על היבשה, קפץ הכלב מבין ידיו ורץ היישר אל קבוצת כלבי מזחלות. הם טרפו אותו בתוך כמה שניות.

שבעה יישובים הקימו המסיונרים המוראבים לאורך החוף הצפוני של לברדור. שלושת היישובים הצפוניים ננטשו משום שהיו מנותקים מדי והמשפחות האסקימואיות שהתגוררו באיזור כמה מאות שנים נאלצו, בלי להבין מדוע, לעזוב את הבית. בחלק מהמקרים היה הסיפור עצוב עוד יותר. ב-1918 הגיעה אונית האספקה "הרמוני" לאאוק (OAKEK). אונייה כזו היתה עוברת בין היישובים המוראביים פעם בשנה, כדי לקחת את הפרוות ולהביא מוצרים למתיישבים. כל הכפר ציפה לאירוע החשוב הזה וכשהגיעה הספינה היו נערכות בכפרים חגיגות גדולות.

אבל הפעם לא היתה סיבה למסיבה. הרמוני הביאה איתה, בנוסף לאספקה גם אבעבועות שחורות. שמונה אנשים מתו תוך חמישה ימים. עשרות המשיכו למות מדי שבוע והמחלה התפשטה במהירות גם למחנות הציד שמחוץ לכפר. הכלבים, שדעתם נטרפה עליהם מרעב אכלו את גוויות האנשים ובכמה מקרים גם ילדים חיים. באחד ממחנות הציד שרדה ילדה חמישה שבועות לבדה, כשמנהיג להקת הכלבים של המשפחה מגן עליה מפני הכלבים המורעבים.

בדצמבר אותה שנה נקברו 357 אנשים בקבר קבוצתי. שבוע ימים חפרו האנשים את בור הקבר בארץ הקפואה. בקיץ 1919 ננטשה אוקק. שליש מאוכלוסיית האסקימואית של לברדור מת ממחלות שהביא האדם הלבן. שנים אחר כך כתב מסיונר מוראבי, שפעל בקרב ניצולי אוקק: "כשאני מנסה להגיע אליהם אני חש שאני דופק על דלת נעולה".

אחר הצהריים ביקרתי בסטודיו של ג'ון, פסל אסקימואי מפורסם שגר בכפר. פתיתי שלג ירדו מן השמיים, הטמפרטורה היתה מתחת לאפס. הוא עמד בחוץ, מפסל גוש סלע ונראה כאילו הוא שוהה בסטודיו מחומם. ג'ון הזמין אותנו לשתות תה בביתו. הוא לא גילה רצון מיוחד לדבר על אמנות אסקימואית והעדיף לדון בחדשות האחרונות מפוסטוויל (POSTVILLE), כפר פנתלקוסטי סמוך של מתיישבים לבנים, המספק רבות מהשערוריות באיזור. שבוע לפני שהגענו, כך התברר לנו, התוודתה אחת מתושבות המקום באוזני בני הכפר בכנסייה על כך שיש לה מאהב. העובדה שבני הקהילה אמורים להימצא בזמן הווידוי הפומבי במצב של טראנס לא הפריעה לבעלה לפתוח במרדף אחרי המאהב. היא נאלצה לברוח לגוס ביי והותירה את ילדיה אצל אימה.

רק אחרי שעודכנו בפרטי הרכילות המקומית הסכים ג'ון לדבר על עצמו. הוא הגיע למאחוויק בחברת הוריו כילד מהברון (HEBRON), יישוב מוראבי צפוני, שננטש בשנות החמישים. הוא סיפר איך בימי מלחמת העולם השנייה עבר בשמי הכפר חפץ מוזר ונפל במפרץ. אביו וחבריו רצו לספר לכומר המוראבי. הוא, רגיל כבר לסיפורים ולאמונות המוזרות הרווחות בקרב האסקימואים, ביטל את דבריהם ושלח אותם להתפלל.

על הים הקפוא, מרחק שלוש שעות במזחלת כלבים, התרסק מטוס חיל האוויר האמריקאי, שהיה בדרכו מגרינלנד לגוס ביי, ובו שבעה אנשים. המטוס יצא ב-30 בנובמבר 1943 מבסיס חיל האויר האמריקאי בגרינלנד והטייס איבד את דרכו במזג אויר גרוע. במטוס היה רק מעט מזון ומכשירי הקשר התקלקלו. הם סיירו בסביבת מקום נפילת המטוס, אך השלג העמוק לא איפשר להם להתקדם יותר. שלושה יצאו בסירת ההצלה של המטוס דרומה בתוך הים הקפוא למחצה ועקבותיהם אבדו. האחרים מתו בהדרגה מהרעב ומהקור. בשלישי בפברואר כתב הטייס בפעם האחרונה ביומנו: "ישנתי שבוע רצוף מבלי לזוז מהמיטה. וויוורץ' מת היום, לאחר שהיה חולה נפשית כבר זמן רב. אנחנו חלשים מאוד, אבל נהיה מסוגלים להחזיק כמה ימים נוספים". ג'ון סיפר לנו כי בשבוע הראשון של מרץ הגיעו אביו וחברו לשרידי המטוס ומצאו את הגופות.

פגשנו את בנגי בלילה בפאב. מתיישב לבן, דור חמישי בלברדור, בן 72, מעשן בשרשרת. אחרון האנשים בכפר שעדיין מבלה את רוב זמנו במרחבי הארץ בציד, בדיג ובכריתת עצים. האיש הקרין אנרגיה עצומה ולמרות שרק יום קודם לכן חזר ממסע ארוך על אופנוע שלג קפץ על ההזדמנות להצטרף לציד הקאריבו.

בחמש בבוקר חצינו את המפרץ הקטן וטיפסנו דרך היער הדליל מצידו השני של הכפר. בנגי הוביל את הטור, לויד, ברברה ומישל בעקבותיו ואני, כרגיל, הרחק מאחור. השלג היה עדיין קשה מקור הלילה והגענו במהירות לרמה גדולה, קרחת כמעט לחלוטין מעצים. העצים נעלמו במהירות וקצת אחרי שבע בבוקר עצרנו ליד העץ האחרון. פה מסתיימת שלוחתו הצפונית הרחוקה ביותר של היער. עצים אינם מסוגלים לשרוד צפונה מכאן. האדם יכול.

כשהתחלנו להתקדם פרצו לפתע שני עופות לבנים בריצה על השלג. למרות שעמדו חשופות על משטח השלג, הסוואתם היתה מושלמת כל כך שלא הבחנו בהם עד שלא החלו לנוע. בנגי השעין את רובהו על מגן הרוח של אופנוע השלג, ירה ירייה בודדת, התניע וחזר כעבור שתי דקות ובידו עוף לבן ומדמם.

ירדנו אל קרח הים מעברה השני של הרמה ואחרי פחות מחצי שעה נתקלנו בשורת עקבות של עדר קאריבו. טיפסנו לפסגתו של אי קטן, כדי לנסות ולאתר את בעלי החיים. כמה איים קטנים חסמו את הראייה. לפתע הופיעו 17 נקודות אפורות מאחורי אחד האיים ועשו את דרכן באיטיות לכיוונו של אי אחר.

עשר דקות לאחר מכן ירדה מן היבשה, מצפון לנו, קבוצת קאריבו נוספת ובנגי החליט לצאת לכיוונם. נסענו באיטיות על הקרח, משתדלים להסתתר מן העדר. פעמיים עצרנו וטיפסנו רגלית לנקודות תצפית, כדי לראות לאן מועדות פניהם ולתכנן את המפגש. כ-20 פרטים עשו את דרכם בטור. מחציתם נשאו קרניים מרשימות והיתר היו קטנים יותר (קאריבו הוא האייל היחיד בו נושאים גם הנקבה וגם הזכר קרניים). הם עדיין לא הרגישו בנו והמשיכו לנוע בקצב ובכיוון שקבעו לעצמם ללא כל הפרעה.

בנגי בחר לעשות עיקוף גדול סביב אחד האיים ולפגוש אותם בכיוון ההפוך, עם הרוח. כשהגענו לצידו השני של האי היו הקאריבו קרובים למדי, ועדיין נעו באותו כיוון. הם התקדמו במסלול שיביא אותם למרחק של כ-200 מטרים מאיתנו. ישבנו בשקט והמתנו. כמה דקות אחר כך הגיעו החיות לנקודה הקרובה ביותר אלינו. בנגי יצא אחריהם בנסיעה איטית, מתווה בשלג קשת רחבה, שתוביל אותו אל מאחורי העדר. בבת אחת זקפו האיילים את ראשיהם למשמע טירטור האופנוע וקפאו במקומם. בנגי המשיך באותו קצב ובאותו כיוון, לא מתפתה להגביר את המהירות למראה החיות העומדות. כמה מן הקאריבו פרצו בריצה קלה וכל העדר שינה כיוון אל היבשה. המשכנו באותה מהירות, הולכים ומצמצמים את הטווח אל העדר. הקאריבו רצו לאיטם, לא ממש מודאגים מאיתנו, הישר לכיוון היבשה. כשהיו כמה עשרות מטרים מן היבשה עצרו והסתובבו לכיווננו כדי לרחרח ולבדוק היכן אנחנו. בנגי עצר בעדינות את האופנוע ובתנועה אחת הוריד את הרובה מגבו, כיוון וירה. העדר עמד כ-80 מטרים מאיתנו. זכר גדול, שעמד במרכז השורה מולנו, נפל פתאום. החיות סביבו הביטו בו מבלי להבין ולפני שהסתובבו כדי להמשיך בדרכם כבר היה בעל חיים נוסף מוטל בשלג.

הדרך חזרה היתה ארוכה וקשה. חמישה ימים נסענו עד לנוורס ווסט. הקרח היה רך ושלוליות מים ענקיות כיסו אזורים נרחבים. המעברים ביבשה היו בעייתיים עוד יותר. קטעים גדולים, שהיו מכוסים בשלג כשנסענו צפונה, נותרו עכשיו חשופים והנסיעה כולה הפכה למרוץ נגד הזמן. לויד טען שתוך כמה ימים אי אפשר יהיה לחצות כמה מן הנחלים שבדרך ולחץ אותנו לימי נסיעה ארוכים ורטובים.

ביום השלישי אחר הצהריים הגענו לנחל שמימיו פכפכו בעליזות, ללא שכבת קרח, שתאפשר לנו לחצות. כל הנסיונות למצא דרך שתעקוף את המכשול הסתיימו עמוק בתוך ערמות השלג הרך ולא נותרה לנו כל ברירה מלבד הנחל עצמו. הקמנו את שני האוהלים לא רחוק מן הגדה, פרסנו ענפי עצים ופרוות קאריבו על השלג והדלקנו את תנורי העצים שבאוהל. ברברה ומישל עסקו באירגון המחנה בעוד שלויד ואני הסתובבנו באיזור וכרתנו עצים כדי לבנות גשר מעל המים. עד שירד עלינו הלילה הספקנו להניח כעשרה גזעים ולבנות מעין גשר צף מן הגדה ועד לאי שלג קטן, במרכז הזרם.
למחרת המשכנו את העבודה ולקראת הצהריים הכל היה מוכן. לויד יצא על האופנוע שלו וללא היסוס חצה את החצי הראשון לאי השלג. הגשר הצף החזיק יפה את משקל האופנוע ושלושתנו יצאנו בעקבותיו וחצינו את החלק הראשון. החלק השני היה מסובך יותר. הגדה התלולה מצידו השני של הנחל הכריחה אותנו להגיע אליה אלכסונית והיה חשש שאופנועי השלג יחליקו על העצים בגלל שיפוע הצד. לויד הניח את כל משקל גופו לצד המדרון העולה והצליח למנוע את ההחלקה ולטפס על הגדה השנייה בשלום. כשעמדנו כולנו בצידו השני של הנחל הסכמתי להודות שכשראיתי את הנחל יום קודם לכן לא האמנתי שרעיון הגשר יעבוד.
יום וחצי נוספים הביאו אותנו חזרה לנורס ווסט ריוור. על הקרח, ממש אל מול הכפר, קיבלה את פנינו בשמחה גדולה כיתה ג', שהיתה באמצע שיעור דיג. ילדה בלונדינית, עם עור כהה ועיניים מלוכסנות במקצת ניגשה אלי ושאלה מאיפה באנו. הזדקפתי ואמרתי לה בגאווה שיצאנו לצוד קאריבו באיזור מאחוויק המרוחק. היא הסתכלה בי ככה מהצד ואמרה: "אה, בטח. דוד שלי גר שם. אנחנו נוסעים לשם עם האופנוע שלג שלנו כל הזמן".