טכנאי בחלוק לבן הוציא מארון מתכת במכון הממשלתי לטקסטיל של הרפובליקה הצ'כית טביעות של בדים בני כ־25 אלף שנה, שהשתמרו על גושי טין זעירים מהאתרים הפרהיסטוריים דולני וסטוניצ'ה (Dolni Vestonice) ופבלוב 1 (Pavlov 1). הוא הניח את הטביעות המטושטשות מתחת לעדשת המיקרוסקופ. "ניסיתי לראות סימני חיבור של החוטים", מספרת תמר שיק, מומחית ישראלית לבדים קדומים, שביקרה במכון במסגרת מחקריה, "סימנים המעידים על טכניקות ראשוניות של ייצור טקסטיל".
חוקר הטקסטיל האמריקאי ג'יימס אדוואזיו טוען כי הסימנים מלמדים לא רק על ייצור טקסטיל בטכניקות ראשוניות, אלא גם על כמה דגמים של בדים. לכן הוא סבור כי ראשית היכולת האנושית לעצב סיבי צמחים היא אפילו קדומה יותר, אולי מתחילת התקופה הפלאוליתית המאוחרת, לפני כארבעים אלף שנה. פיתוח מלאכות הטקסטיל אִפשר לאדם הקדמון לאו דווקא לרענן את המלתחה אלא בעיקר לייצר סלים לנשיאת כלים ומזון, מנשאים לתינוקות, רשתות לציד ודיג, חבלים לקשירת ענפים ובולי עץ לבניית בקתות ורפסודות.
"מהפכת הסיבים היתה אירוע מרכזי בהיסטוריה האנושית", כתבו אדוואזיו ועמיתיו, אולגה סופר ודיוויד היילנד, במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת ”Current Anthropology”. במאמר, שעורר סערה במגדלי השן האקדמיים, הם מציגים את השערותיהם הנועזות על המצאת ענף ההלבשה ועל הבגדים האופנתיים של תקופת האבן. חצאית, חזייה ושביס
הדוגמניות המככבות בקטלוג האופנה הפרהיסטורית הן פסלונים של נשים כבדות בשר,  | | כלים לעשיית טקסטיל ממטמון מערת נחל חימר מסביבות האלף השביעי לפני הספירה, ואבנט הלוחם יחד עם בד המעטפת נמצאו במערת הלוחם שני בדים קטנים יותר, מעוטרים בגדילים |
בעלות איברים נקביים מוגזמים בגודלם, שנמצאו באתרי התקופה הפלאוליתית המאוחרת באירופה. על משמעותן של צלמיות ונוס הללו נטוש ויכוח בין החוקרים: רבים סבורים כי הן קמעות או סמלים של אלוהיות, אחרים טוענים כי הן היו אביזרי לימוד לחינוך מיני. עד כה הסכימו כולם על עניין אחד: הנשים האלה עירומות כביום היוולדן. אבל חוקרי הטקסטיל הקדום טוענים שהאחוריים השופעים והשדיים החשופים הסיחו את דעתנו מבגדיהן, שפורשו בעבר כתסרוקות, קעקועים או קישוטי גוף.
לדעתם, ונוס מווילנדורף (Willendorf) שבאוסטריה, למשל, חובשת כיפה עם קפלים מכווצים בנוסח צעירים מג'מייקה; שערותיה של ונוס מברסמפווי (Brassempouy) שבצרפת מכוסות בשביס עשוי רשת בסגנון המקובל אצלנו בקרב נשים דתיות; החזה של ונוס מקוסטנקי (Kostenki) שברוסיה מוחזק ברצועות מסוגננות, מעין גרסה מוקדמת של חזייה; וונוס מלספוג (Lespugue) שבצרפת לבושה בחצאית חבלים, המחוברת לחגורת מותניים נמוכה והולכת ונעשית צרה מאחור. "הגזרה של החצאית הזאת הורסת", אמרה אולגה סופר בראיון לרגל פרסום המחקר.
המלבושים הפרהיסטוריים קושטו כנראה בחרוזים. לדוגמה, באתר סונגיר (Sungir) ברוסיה, שגילו 25 אלף שנה, נמצא קבר של שתי נערות שכל גופן היה מכוסה באלפי דסקיות שנהב זעירות שהיו תפורות לבגדים שלא נשתמרו. קצה חוט על שפת הכנרת
טביעות שחוקות של בדים, צלמיות נשים המכסות טפח ומגלות טפחיים וחופן חרוזים הם עדויות עקיפות בלבד למהפכת הסיבים. קצה החוט המוביל לראשיתה של מלאכת הטקסטיל עצמה נמצא אצלנו, על שפת הכנרת.
באתר אוהלו, מחנה של ציידים־לקטים ודייגים משלהי התקופה הפלאוליתית המאוחרת, שגילו כ־23 אלף שנה, התגלו סיבי צמחים מפותלים. אבינועם דנין, מומחה לבוטניקה, מעריך שהסיבים עוצבו על ידי אדם ויכול להיות שנועדו לייצור רשתות. תנאי השתמרות מיוחדים, שנוצרו לאחר שקיעת האתר במים וכיסוי סוכות המגורים בחול, מנעו את הפירוק והריקבון של החוט הראשון שהגיע לידינו.
ישראל הפכה למעצמה ארכיאולוגית של טקסטיל קדום בעיקר בגלל תנאי שימור מיוחדים, שילוב של יובש, טמפרטורה ולחות קבועים, המתקיימים בחלקיה הדרומיים. אולם מוצרי טקסטיל משתמרים לעתים נדירות, ולכן עלינו לספור עוד 10,000 שנה קדימה כדי להגיע אל הראיות האמיתיות. במערה קטנה בנחל חימר שבמדבר יהודה, במטמון פולחני מראשית התקופה הניאוליתית, מסביבות האלף השביעי לפני הספירה, התגלו עשרות בדים, חבלים, חלקי סלים ומחצלות.
תמר שיק, שחקרה את הממצאים האלה מנחל חימר, מסבירה כי כיסוי הראש והמפית שנחשפו במערה עשויים מחוטי פשתן משובחים, המלמדים כי קהילות החקלאים הראשונות כבר ידעו את אוּמנות הטווייה. "מדובר במלאכה לא פשוטה", היא אומרת. "ראשיתה בעבודת השדה והמשכה בתהליכים מסובכים שבסופם מפיקים את הסיבים מהצמח". עם זאת, הטכניקות שבהן השתמשו אנשי התקופה הניאוליתית לייצור הבדים, הן על ידי קשרים והן על ידי פיתול של החוטים, נחשבות שיטות פשוטות יחסית. למרות פיתוח ערכת הכלים העתיקה ביותר הידועה לנו למלאכות הטקסטיל, הם עדיין לא המציאו את נול האריגה. התכריכים של הצ'יף
לפני עשר שנים, במהלך חיפוש אחר מגילות באזור ים המלח, חשפו ארכיאולוגים ישראלים עוד תגלית נדירה של טקסטיל קדום. במערה באחד המצוקים סמוך ליריחו התגלה שלד של גבר מהאלף הרביעי לפני הספירה, לוחם מהתקופה הכלקוליתית. גופו נמצא על גבי מחצלת, עטוף בצרור של אריגים, ולצדו ציודו האישי: קערת עץ, סנדלי עור, סכין מצור וקשת שבורה שקצותיה מעוצבים כקרני אייל. כל החפצים, כולל האריגים, היו מוכתמים באוכרה אדומה, צבע אדמה המסמל דם והתחדשות ומשמש בטקסי קבורה.
במשך חודשים רבים עסקו תמר שיק ומשמרת הטקסטילים אולגה נגנביצקי בפתיחת צרור האריגים ובחקירתו. האוכרה, חומצת ברזל טבעית, גרמה לכך שהבדים נהפכו לשבירים והתפוררו לאבק כאשר נגעו בהם. הן הצליחו להציל חלקים רבים משלושה אריגים מיוחדים במינם: בד המעטפת הענקי, שאורכו שבעה מטרים ורוחבו כשני מטרים, המעוטר בגדילים ובפסים מחוטים חומים ושחורים; ושני בדים קטנים יותר, כנראה חצאית ואבנט, מעוטרים בגדילים – האחד מעוטר בפסים צבעוניים והאחר בדגמים שונים של אריגה. התכריכים, טוענת שיק, מלמדים כי בשחר ההיסטוריה כבר היו בני האדם אורגים מיומנים: "את בד המעטפת ארגו שלוש ואולי ארבע אורגות, שעבדו זו לצד זו, בנול ענקי".
האריגים המפוארים מצביעים על כך שהמת היה אישיות רמת מעלה – צ'יף של קבוצה אתנית או מנהיג של אחד הכפרים הגדולים. בקהילות הטרום עירוניות הקדומות האלה של המזרח הקדום, שבהן נוצרו הבדלי מעמדות והתמחות מקצועית, גברה חשיבותם של האריגים כסמלים חברתיים. כך זה נמשך עד היום – אם זה בגד מעצבים או חולצת טי, הבדים שלנו עדיין מספרים מי אנחנו. לקריאה נוספת:  | | עד כמה דומה השולחן הערוך בביתנו לסעודותיהם של אבות־אבותינו לפני כשני מיליון שנה? האומנם התבסס תפריטו של האדם הקדמון על ציד, או שמאז ומעולם הפריזו הגברים בסיפורי הצלחתם? קווים לדמותה של שושלת חובבי בשר |
|
