לא על החזיר לבדו

להלן אנקדוטה שאוהבים לספר במשרד החוץ: אחד מנציגי ישראל בסין הוזמן לסעודה רשמית. המארחים השקיעו מאמץ רב בהכנת ארוחה חגיגית, שבה יפגינו את נפלאות המטבח הסיני בלי לחרוג מכללי הכשרות – משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שבסין התפתחה מסורת קולינרית מפוארת של שימוש בכל חי, צומח או דומם שנמצא בטווח השגה. חזיר לא בא בחשבון, כמובן. גם בקר ירד מסדר היום, בהיעדר שחיטה כשרה. אחרי לבטים רבים החליט הטבח ללכת על פירות ים. מה כבר יכול להיות לא כשר בשרימפס, קלמארי או צדפות?

לא רק גויים, גם יהודים רבים מתקשים לא פעם למצוא את דרכם בסבך הלכות הכשרות. למה, בעצם, אסור לבשל בשר בחלב? למה צריך לנקז את הדם מהבשר? למה דג נחשב פרווה ולפיכך מותר לאכול אותו ברוטב שמנת, אבל עוף לא? ואם דג מותר, למה שרימפס אסור? ובעיקר – מה פסול מצאה ההלכה בחזיר?

מזווית ראייה חילונית, המשותף לאיסורים הללו הוא השרירות וחוסר ההיגיון שבהם. המחזיקים בדעה זו אוהבים להשוות בין חוקי הכשרות לחוקים של דתות אחרות, המטילות טאבו על סוגים שונים של מזונות ומשקאות. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן הימנעות ההינדים מאכילת פרה הנחשבת לקדושה, או האיסור שהטיל

משפחת חזירים באחו צרפתי. הרמב"ם טען שהחזיר הוא חיה מטונפת בעלת הרגלי ניקיון ואכילה מעוררי גועל. טענה זו אינה מדוייקת, ואף גורמת עוול לחזיר | צילום: ברוך גיאן

האיסלאם על שתיית אלכוהול ואכילת חזיר. הג'אינים בהודו והרסטאפריאנים בג'מייקה מקפידים על צמחונות מוחלטת, קתולים אדוקים מתנזרים מאכילת בשר בימי צום הלנט (ארבעים הימים שלפני חג הפסחא) וגם מסורות דתיות של קבוצות שונות באפריקה אוסרות על אכילת בעלי חיים מסוימים. למנהיגים רוחניים מסאים אסור לאכול שום דבר פרט לחלב, דבש וכבד צלוי של עז, אחרת יאבדו את כוחות הקסם שלהם.

קבוצות אתניות אחרות באפריקה אוסרות על אנשי הדת שלהן לאכול (או אפילו לראות) מגוון עצום של בעלי חיים, ומתירה להם תזונה המבוססת אך ורק על שורשים ועשבי מאכל, על אף שדם טרי של בעלי חיים מותר ואף מומלץ. לעומתם, בשבטים אינדיאניים מסוימים באמריקה הצפונית, מרשים לטעום מבשרו של כל בעל חיים עלי אדמות, אבל מטילים איסור חמור על טעימת דמו, בטיעון המזכיר את הציווי התנ"כי על הימנעות מדם: "כי הדם הוא הנפש".

בניגוד לדעתם של חילונים רבים, נראה שאיסורים אלה שרירותיים פחות מכפי שהם נראים. לאנשים דתיים אין כמובן צורך בהסברים מחוץ לתורה; עבורם, האיסורים הקשורים במזון הם בעלי תוקף דתי מחייב, יהיה ההסבר המדעי אשר יהיה. אבל סוציולוגים, אנתרופולוגים וחוקרים אחרים ייגעו את מוחם בניסיון למצוא הסבר לתופעה ולסיבות שעומדות בבסיסה. במיוחד משך את תשומת הלב האיסור היהודי והמוסלמי על אכילת בשר חזיר, כסמל לנושא הכשרות כולו.

במבט ראשון נראית הסלידה מחזיר חסרת היגיון. מבין כל היונקים המבויתים, החזיר הוא אחד מבעלי החיים השימושיים ביותר: הוא יכול להמיר 35 אחוזים מהאנרגיה שצרך לבשר, לעומת 13 אחוזים אצל כבשים ופחות משבעה אחוזים אצל פרות. מדוע, אם כן, הכריזה היהדות על החזיר כטמא?

הרמב"ם, למשל, שהיה גם רופא, טען שהחזיר הוא חיה מטונפת בעלת הרגלי ניקיון ואכילה מעוררי גועל. עיקר קצפו יצא עליו משום שהחזיר ניזון גם מצואה. התמונה הזו אינה מדויקת, ואף גורמת עוול לחזיר. נכון שהוא ניזון גם מגללים, אבל הסיבה העיקרית לכך היא תנאי אחזקתו בידי האדם. כשלעצמו, מעדיף החזיר לאכול שורשים, אגוזים ודגנים, היפים יותר לבריאותו, והוא מתפשר על גללים רק כשאינו מצליח למצוא מזון אחר. חוץ מזה, גם תרנגולות אוכלות לעיתים גללים והן אינן טמאות, בעוד שחתולים אינם ניזונים מגללים ובכל זאת בשרם אסור למאכל.

גם התפלשות ברפש אינה תכונה טבעית לחזיר. היא נועדה לקרר את גופו, שאין בו בלוטות זיעה. החזיר היה בוודאי מעדיף בריכה נקייה לו הדבר היה תלוי בו, אבל מאחר שהוא חייב ללחלח את גופו כדי לשרוד, עליו להתפשר על בוץ ובמקרי יובש קיצוניים להתפלש בשתן של עצמו.

עוד הסביר הרמב"ם, כי בגופו של החזיר כמות גדולה מדי של לחות ויותר מדי חומר מיותר. 700 שנה מאוחר יותר קיבלה תיאוריית הרמב"ם צידוק מדעי לכאורה. ב־1895 נמצא קשר בין מחלת הטריכינוזיס (שערונית) לבין אכילת בשר חזיר שלא בושל כהלכה, ומאז היה זה ההסבר המקובל ביותר לטאבו היהודי והמוסלמי על אכילת חזיר. האנתרופולוג מרווין הריס פסל את הטענה הזו בעיקר משום שגם בשר בקר עלול להיות מסוכן לבריאות האדם אם לא בושל כהלכה; פרות, כבשים ועיזים עלולות גם הן להעביר מחלות שונות ומשונות.

בספרו "פרות קדושות וחזירים משוקצים", מצטט הריס מספר ויקרא, י"א 3: "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה – אותה תאכלו". החזיר אמנם מפריס פרסה, אך אינו מעלה גרה. את ההעדפה למעלי גרה מסביר הריס לא בגחמה של האל, אלא בכך שהפרה, הכבשה והעז הן אוכלות עשב שמתפתחות בצורה טובה מאכילת צמחים שכמות התאית בהם גדולה מדי לעיכולו של האדם. בהחזיקם בעלי חיים אלה יכלו בני ישראל ליהנות מבשרן וחלבן של הבהמות כמעט בלי להתחלק איתן ביבולים הטובים למאכל אדם. החזיר, לעומת זאת, אינו יכול להתקיים מעשב, ומעדיף חיטה ודגנים אחרים, ובכך מתחרה עם האדם על מקורות מזון.

חיץ נוסף בין החזיר לתושבי המזרח התיכון הציבו תנאים אקלימיים ואקולוגיים. בניגוד לאבותיהם של הבקר והצאן, שחיו בערבות חמות וצחיחות למחצה, מוצא החזירים באזורים שופעי מים וצל. מערכת ויסות החום בגופו של החזיר אינה מותאמת לאזורים שבהם חיו בני ישראל וישמעאל. בקיצור, מסביר הריס, גידול חזירים במזרח התיכון הוא יקר יותר מגידול מעלי גרה, משום שהם זקוקים לצל מלאכותי, לכמויות מים ולתפריט מועשר בדגנים ובמזון אחר מהצומח, שטוב גם למאכל אדם. בנוסף, החזיר מביא פחות תועלת: לא מושך מחרשה, לא נותן חלב ומשערו אי אפשר להפיק חוטים ובדים. לגבי רועים נוודים כבני ישראל, שנדדו במשך שנים באזורים צחיחים, גידול חזירים בכלל לא בא בחשבון, ולכן במשך השנים הארוכות של התגבשות האומה לא יכלו בני ישראל להיזון מן החזיר גם אם רצו בכך. לדעת הריס, עובדה היסטורית זו תרמה להתפתחות הסלידה המסורתית מבשר החזיר.

בין אם נקבל את הסברו של הריס בין אם לאו, המיוחד באיסור אכילת החזיר ביהדות הוא עוצמת הרגשות שהנושא מעורר. פחותה מכך מידת הרגישות לאכילת בעלי חיים אחרים שאינם כשרים, כמו הטורפים, הזוחלים ורבים מבעלי הכנף. באשר לאחרונים, למשל, כאשר היה צורך בכך נמצא להם פתרון הלכתי מסודר: תרנגול ההודו, שמוצאו מאמריקה ולא היה ידוע בעולם הישן, הוכשר בצו רבני מודרני מיוחד, שהגדיר אותו כסוג של תרנגולת. שונה ממנו היען, שהיה קיים בארץ ישראל המקראית אך אינו מוזכר בתנ"ך, ולכן אסור באכילה. הסירוב לאכול חזיר, לעומת זאת, נתפס כסיבה מספקת למות על קידוש השם והביא בימי הביניים להעלאת יהודים רבים על המוקד.

הסבר פילוסופי יותר רואה במערכת חוקי הכשרות ביטוי לתמונת עולמם של העברים הקדמונים ולמערכת היחסים שלהם עם היקום כולו. האל נתן את החיים, ולפיכך רק לו מותר ליטול אותם. לפי הסבר זה, במקור היה האדם הראשון צמחוני ("מכל עץ הגן תאכל", בראשית ב', 17), ורק אחרי המבול, משנוכח האל כי יצר לב האדם רע מנעוריו, התיר לבני האדם לאכול בשר אך ציווה עליהם להפריד את הדם מהבשר. הדם נחשב ליסוד החיים ויש פרשנויות הטוענות שאדם האוכל מן הדם מעודד את החלקים ה"רצחניים" בנשמתו.

לא מפתיע, אם כן, לגלות כי כל בעלי החיים הטורפים אסורים למאכל ביהדות. בעל חיים ההורג כדי להשיג מזון הוא טמא. זה גם אחד ההסברים לכך שהחיות הטהורות חייבות להיות מפריסות פרסה: מכיוון שכל מעלי הגרה הם אוכלי עשב וכמוהם גם מפריסי הפרסה, אין להם שום אפשרות לאחוז בטרף.

הסבר אחר, לאומי יותר, מצביע על כך שההקפדה על מזון ייחודי עזרה לשמר את ההפרדה שבין יהודים ללא־יהודים. כך למשל, ההסבר לאיסור על שתיית יין לא כשר הוא עצם ההתרועעות והשתייה בצוותא עם נוכרים, שעלולה להביא ל"קרבת יתר", שסופה מי ישורנו.

---

תודה לד"ר מיכה הופ, המרכז האקדמי רופין ותדמור, על עצותיו המועילות ולרב נפתלי בר־אילן על הייעוץ ההלכתי.