לאן נעלם קדד הקרקפות: אלטע זאכן

אלטע זאכן – האם יחליף האינטרנט את העגלון?
אלטע זאכן, אלטע זאכן, ארון, שולחן, כיסאות, תנור גז, מכונת תפירה, מכונת כביסה, מזנון, שטיח, אלטע זאכן, אלטע זאכן" – כולנו מכירים את הקולות וזוכרים את המראות. בישראל הצעירה הם נהגו בעגלות רתומות לסוס עייף, קראו בגרון ניחר והתמקחו על כמה לירות עם עקרת בית שהציעה למכירה תנור אפייה משומש. עם השנים החליפו השקלים את הלירות, המגפון את הגרון, הרוכל העזתי את המהגר מגרמניה וטנדר הפיז'ו את הסוס.
יש שכונות שבהן עדיין נשמעות מדי פעם קריאות "אלטע זאכן", אבל הקול רפה, הולך ונעלם מנוף ארצנו, ועימו המנהג, שרווח מאוד בעבר, למכור ולרכוש מוצרי חשמל, ריהוט ושאר כלי בית משומשים.

בספרו "הלם העתיד" משנת 1970 ניבא אלווין טופלר את הפיכתה של החברה המערבית לחברה "המשליכה את עצמה לזבל". כפי שמתארת ארנה קזין בספרה "במרחק הליכה", אנו חיים בתרבות המפתחת תעשייה הממירה את עיקרון העמידות בעיקרון ההתקלקלות: איש כבר אינו מצפה ממקרר, מתנור או ממכשיר טלוויזיה שיחזיקו מעמד שלושים שנה. הצורך להחליף ישן בחדש אמנם מניע את גלגלי הצריכה, אך נראה כי הוא גם זה שיעצור את גלגלי עגלת ה"אלטע זאכן".
ואולי עגלת ה"אלטע זאכן" לא ממש נעלמת, אלא רק משנה צורה? חנויות יד שנייה נפתחות בכל שני וחמישי, ויש גם אתר אינטרנט, הפועל תחת השם "אלטע זאכן", ובו הצעה מפתה: "לתת ולקבל כל מה שתרצו, בחינם, מהר וללא דמי תיווך".

כתובת האתר: http:// www.altezahen.co.il.
לקריאה נוספת: "במרחק הליכה", מאת ארנה קזין, הוצאת בבל ומרכז השל, 2004.

נמר, אתה חסר – האם נתגעגע לעוד בעלי חיים מלבדו?
עד לפני עשרים שנה חיו ברמת הגולן כ־5,000 צבאים; כיום – רק 300. בהר הנגב ובמדבר יהודה עדיין מסתובבים חופשי־חופשי כמה נמרים, אבל המין, שהיה נפוץ מאוד בארץ־ישראל בתחילת המאה ה־19, נמצא בסכנת הכחדה חמורה בישראל של שנות האלפיים. כמה מינים אחרים, שעדיין קיימים, ייעלמו בשנים הקרובות?

תשובה מלומדת לכך תמצאו בין דפיו של "הספר האדום של החולייתנים בישראל", שנכתב על פי אמות המידה המדעיות של הארגון העולמי לשמירת הטבע, ומונה את המינים

אייל הכרמל. נכחד והושב לטבע מגרעיני רבייה, אך עדיין נמצא בסכנת הכחדה חמורה צילום: יוסי אשבול

המרכזיים הנתונים בסכנת הכחדה בישראל. הנמר, מתברר, אינו לבד. עוד 34 מיני חולייתנים נמצאים בסכנת הכחדה חמורה: 12 יונקים, בהם לוטרה, חתול חולות, נמר וצבי השיטים (שהוא תת־מין אנדמי של צבי ארצישראלי); עופות מקננים רבים; זוחלים כמו צב ים חום, צב ים ירוק, שממית החרמון וחומט נקוד; ועוד לא מעט דוחיים ודגים.
מיקומה של ישראל בצומת של שלוש יבשות מזכה אותנו במגוון עשיר במיוחד של בעלי חיים. הוא גם מטיל עלינו אחריות לשימור מספר גדול של מינים אנדמיים, החיים רק באזורנו.

עד עתה לא ממש עמדנו במשימה: 23 מינים של חולייתנים כבר נכחדו מישראל, בהם היונקים פרסף חיוור, ברדלס, נברן מים וכלב ים ים תיכוני; העופות יען, עזניית הנגב ופרס; והזוחלים תנין היאור וצב ביצות אירופי.
נקודת אור מגיעה מסיפורם של אייל הכרמל, הראם הלבן והיחמור הפרסי, אשר נכחדו והושבו לטבע מגרעיני רבייה. אבל גם הם, יש לזכור, עדיין נמצאים בסכנת הכחדה חמורה.

לקריאה נוספת: "הספר האדום של החולייתנים בישראל", הוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, 2002.
http://www.sviva.gov.il/Enviroment/

Static/Binaries/indexpirsumim/p0251_1.pdf

מי שתייה נקיים ישירות מהברז – מי ייעלם איתם?
בישראל יש עדיין אנשים השותים מים ישירות מהברז הביתי, מצינור ההשקיה או מברזיות בגינות ציבוריות, אבל הנתונים על איכות מי השתייה בארצנו מעמידים בספק את המשך התופעה.
משק המים הישראלי ניזון משלושה מקורות עיקריים: מהכנרת, מאקוויפר החוף ומאקוויפר ההר. ככל שישראל הופכת מתועשת, צפופה, בנויה וסלולה, כך המקורות האלה מצטמצמים ואף מזדהמים. מדו"ח של עמותת "אדם, טבע ודין" עולה כי בעקבות פיתוח מואץ, ניצול יתר של מקורות המים, חלחול מזהמים למי התהום והיעדר טיפול יעיל במניעת הזיהום ובמים המזוהמים חלה בעשורים האחרונים הרעה ניכרת באיכות מי השתייה המסופקים לתושבי ישראל. רק לשם המחשה, יותר מארבעים אחוזים מבארות המים של גוש דן מספקים מים שאינם עומדים בתקנים אירופיים ואמריקאיים.

תושבים רבים, בעיקר בעלי אמצעים, פתרו לעצמם את הבעיה: הם קונים מים מינרליים או מתקינים בביתם אמצעים לסינון מים. תושבים רבים אחרים, שידם אינה משגת, נאלצים להשתמש במי ברז באיכות ירודה ולסכן אגב כך את בריאותם. השאלה שחייבת להישאל היא מי ייעלם קודם מנוף ארצנו: מי השתייה הנקיים בברזים או האנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות מים מינרליים? ובמבט רחב יותר: האם בעתיד רק בעלי היכולת ייהנו מצרכים בסיסיים כמו מי שתייה לא מזוהמים ואוויר נקי לנשימה, או שעל המדינה מוטלת החובה לספק צרכים חיוניים אלה לכלל תושביה?

לקריאה נוספת: www.yarok.org.il.

קדד הקרקפות – מי יציל את גיבורי הרשימה האדומה?
בישראל יש 2,383 מינים של צמחי בר שונים – מצמחים זעירים שגובהם שלושה סנטימטרים ועד לצמחים שגובהם מגיע ל־17 מטרים. פעם היו כאן יותר. בעתיד, כך נראה, יהיו פחות. נכון, קמפיין העבר המוצלח להגנה על פרחי בר לימד את כולנו כי צריך לשמור על צמחי בר אטרקטיביים כמו הנרקיס והכרכום, האירוס והצבעוני. אך האם הם חשובים יותר מוורבורגינת פקטורובסקי ומהמושיובית הגלילית הנדירים מאוד וצנועים למראה?

במרכז רת"ם – מרכז המידע לצמחי ישראל, המשותף לחברה להגנת הטבע ולאוניברסיטה העברית – פותחה שיטה המאפשרת לדרג צמחים נדירים לפי חמישה פרמטרים שמצטרפים למדד אחד: "המספר האדום", המאפשר להשוות בין צמח לצמח ולדרג את מידת חשיבותו לשמירת הטבע.

חמשת הפרמטרים הם: נדירות, קצב ההכחדה ופגיעוּּת בית הגידול, אנדמיות, פריפריאליות (הימצאותו של הצמח בקצה גבול תפוצתו העולמי) ואטרקטיביות (פרח גדול וצבעוני נתון לאיום של קטיפה או עקירה, עץ בעל קורה ישרה עלול להיכרת לבנייה, צמח בעל תכונות רפואיות או קולינריות נקטף בכמויות גדולות עד כדי השמדה). המספר האדום שמתקבל מסיכום חמשת הפרמטרים האלה מצוי בטווח הערכים שבין 0 ל־18.

373 מ־2,388 הצמחים הטבעיים בישראל קיבלו מספר אדום הגבוה מ־6 והוכנסו לרשימת המינים הזקוקים להגנה במידה רבה, הקרויה "הרשימה האדומה". קדד הקרקפות הוא הצמח בעל המספר האדום הגבוה ביותר (14), כי הוא גדל בארץ בשני מקומות בלבד, יש לו תפרחת גדולה וצבעונית והוא גדל באדמה עמוקה בעמקים – בית גידול שכמעט נכחד על ידי החקלאות. גבוה ברשימה נמצא גם אירוס הארגמן בעל הפרח הענקי. מין זה אמנם נמצא בכעשרים אתרים, אך בית גידולו – גבעות הכורכר והחמרה – נמצא בסכנת הכחדה מיידית עם הפיתוח הגובר. האירוס קיבל מספר אדום 12 גם בשל היותו מין אנדמי שתחום תפוצתו העולמי הוא בין חדרה לאשדוד.

לקריאה נוספת: http://sites.huji.ac.il/roteml.

מברשות אריה והשען פורטנוי – לאן נעלמים בעלי המלאכה?
ב־1926 יצר אריה זנדשטיין קשרים עם ערביי יפו, קנה מהם שֵׂער סוס ופרות, רכש עצים מחוטבי עצים בפרדסים ופתח חנות למטאטאים ולמברשות צבע וסיד. שמונה עשורים חלפו מאז, ובני הדור השלישי במשפחה מציעים למכירה באותה החנות המקסימה ברחוב הרצל 24 בתל אביב כמעט כל סוג אפשרי של מברשת – לתעשיית האלקטרוניקה, לניקוי קנים למערכת הביטחון, מברשות משֵׂער של סנאים ואפילו מכחולים משערה אחת, כדי לצייר על גרגרי אורז.

כולנו תקווה כי החנות "מברשות אריה" תשרוד עוד שנים רבות, אבל יצרני מברשות אחרים, שענים, חייטים, תופרות, סנדלרים ושלל בעלי מלאכה זעירה הולכים ונעלמים מנופי ארצנו בקצב מהיר.
"הסוחרים – בעיקר רשתות השיווק הגדולות – גברו זה כבר על בעלי המלאכה", כותבת ארנה קזין בספרה "במרחק הליכה" ומביאה את סיפורו של השען אריק פורטנוי, דור שלישי ואחרון למשפחת שענים, העובד אף הוא ברחוב הרצל בתל אביב: "מאז שחברות כמו 'סווטש' הוציאו לשוק שעונים שהמנגנון בהם יצוק מפלסטיק ואי אפשר לתקן אותו, אנשים כבר לא צריכים שענים כמוהו, אלא רק חנויות שעונים. עד לסוף שנות השמונים עוד היו ברחוב הרצל, מלבד פורטנוי, חמישה־שישה שענים — בעלי מלאכה המוכשרים לתקן מנגנונים מקולקלים. היום הוא היחיד ברחוב".

תרבות השימוש החד־פעמי מצד אחד ותהליך הגלובליזציה והייצור ההמוני מצד שני מצמצמים מאוד את מגוון אפשרויות הפרנסה ומשנים במידה ניכרת את מרקם החיים בישראל. במקום שעמדו בעבר מומחים שונים, כאלה שלמדו מלאכות שונות, עומדים היום זבנים שמומחים רק במכירה. ובמקום שניצבו בו פעם חנויות קטנות מכל מיני סוגים, שכל אחת מהן התמחתה בתחומה היא, עומדות היום חנויות ענקיות שעוסקות רק במכירה.

למעוניינים להספיק להתרשם מעולם הולך ונעלם זה מומלץ לצאת לסיור בעזרת הספר "בזיעת אפיך — מקצועות הולכים ונעלמים בתל אביב" (כתב: דן יהב, הוצאת תמוז 2003), המביא את סיפוריהם של בוני כינורות, סנדלרים, קולעי קש, מתקני מכונות תפירה ועוד עשרות בעלי מלאכה שעדיין פועלים, אך כלל לא ברור אם יימצאו להם ממשיכי דרך.
לקריאה נוספת: "במרחק הליכה", מאת ארנה קזין, הוצאת בבל ומרכז השל, 2004.

הדואר בא היום באוטו האדום – או בדואר האלקטרוני
"הדואר בא היום/ באוטו האדום/ ולי נתן/ מכתב קטן/ מכתב עם בול" — כך כתבה נעמי שמר באחד משיריה הראשונים. שמר כבר לא איתנו. גם כתיבת מכתבים ושליחתם בדואר הולכת ונעלמת משגרת חיינו.מתי לאחרונה קיבלתם מכתב – לא חשבון מודפס, לא הזמנה לחתונה, לא חוברת ובה הצעה מפתה לרכוש מוצרים שאינכם זקוקים להם? מתי קיבלתם מכתב, כתוב בכתב יד על נייר מכתבים? מכתב שבו ידיד, חברה או בן משפחה מרעיפים עליכם דברי אהבה או מתנצלים אם פגעו בכם, מתעניינים בשלומכם ומספרים מה חדש אצלם, איך הם מרגישים או מתי הם מתכננים לבוא לביקור?מאז נכנסו לחיינו התא הקולי, הטלפון הנייד והודעות האס.אם.אס, הדואר האלקטרוני, ה־ICQ והמסנג'ר, הולך ונעלם סוג מסוים, אטי, של תקשורת. איתו הולכים ונעלמים ההמתנה הסבלנית למכתב התשובה, המעקב השקט אחר הדוור, הציפייה הדרוכה למכתב שיבוא, האכזבה כאשר הוא מבושש להגיע והשמחה כאשר הוא סוף־סוף בא.

היעלמותו של המכתב מסמנת את השינוי בקצב החיים ואת היעלמותו של מרחב נפשי מסוים. בואו ניזכר: מקדישים לכך זמן מיוחד; מתיישבים ליד שולחן כתיבה; בוחרים בנייר המתאים (ורוד למכתבי אהבה, צהוב למכתבי טרוניה, לפעמים דף לבן); מתלבטים בבחירת המילים, בטון הנכון, בקצב – וכותבים. ואז מוחקים. ומנסחים מחדש. המסרים שאנו מעבירים כיום באמצעים אלקטרוניים הם קצרים הרבה יותר, ענייניים הרבה יותר, לרוב מנוכרים יותר מהמסרים שאפשר ליצור באותו מרווח נשימה והרהור המתגלם במכתב.

אז לפני שהחוויה הזאת תיעלם לחלוטין, אתם מוזמנים לשבת ולכתוב מכתב לחברה יקרה, לאיש אהוב, למורה נערצת מהילדות. ואם זו משימה קשה מדי, תמיד אפשר לשוב למחשב, להיכנס לאתר של רשות הדואר ולדפדף במאות מכתבי אהבה, מכתבים לאלוהים, מכתבי ילדים, מכתבי משוררים וסופרים ושלל כתבי יד מרגשים ושנונים שנשלחו בדואר: .

סיגריות "טיים" – האם המעשנים נעלמים?
24 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל עישנו בשנת 1970. כמעט כל בנאדם שני הסתובב אז עם חפיסת סיגריות, וכמעט תמיד זו היתה חפיסת "טיים". כעבור יותר משלושה עשורים רק 25.1 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל מעשנים. ומתי ראיתם לאחרונה את האריזה הלבנה־אדומה של "טיים"?

המותג "טיים" שלט בשוק הסיגריות הישראלי במשך שנים רבות, זמן רב לפני שהמילה "מותג" בכלל נכנסה לשימוש במחוזותינו. שני תהליכים גורמים להיעלמותו ההדרגתית מנוף ארצנו: הירידה המבורכת במספר המעשנים ופתיחת השוק הישראלי לייבוא סיגריות במיסוי סביר. רבים מאלה שעדיין מעזים לעשן נטשו את המותג הוותיק ופנו לאחד מאינספור מותגי הסיגריות השונים שמוצעים כיום בכל קיוסק ומרכול.
מחברת "דובק" נמסר כי הם מצפים למכור השנה כשבעים מיליון חפיסות "טיים", אך סירבו לספק נתונים על מכירות "טיים" בעשורים קודמים או לענות על שאלות בדבר ירידה במכירות המותג. כנראה יש עובדות שמוטב להעלים מהעין. המעשנים, לעומת זאת, אינם נעלמים כה מהר. מדו"ח של משרד הבריאות משנת 2005 עולה כי בעשור האחרון נבלמה הירידה העקבית במספר המעשנים שנרשמה מאז שנות השבעים. סקרים אחרונים מעידים דווקא על מגמה של יציבות במספרם. אז אולי גם "טיים" תעשה קאמבק?
לקריאה נוספת:
www.health.gov.il/download/forms/a2752_ALL_310705.pdf.

ועוד כמה דברים שעדיין קיימים, אך הולכים ונעלמים מחיינו:
הבושה, הערבות ההדדית, השקט, אוויר נקי לנשימה, הקיבוצים הוותיקים, נהגים שעוצרים להולכי רגל במעבר חצייה, בולים, עט נובע ואמנות הקליגרפיה, שימוש ביומן משרדי, חנויות מכולת שכונתיות, צניעות.

תודת המחבר לגילי סופר, לצפריר קורציה וליוסי קאלו על העזרה בהכנת הכתבה