לאן הלכנו 40 שנה במדבר?

גם אם עושים הנחה קטנה ואומרים כך: נניח שכל יום הלכו רק קילומטר אחד. זה כבר באמת לא כל כך קשה, קילומטר אחד, מה כבר ביקשנו? ונניח שהלכו רק 300 ימים בשנה, כלומר 12 אלף ימים ו-12 אלף קילומטרים. לאן מגיעים?

עיון קצר באטלס מגלה שאם משקיעים את המאמץ הלא מאוד קשה הזה, קילומטר ביום, בכיוון מזרח, מגיעים לתאילנד. כן, זה נשמע לא כל כך סביר, אבל אם בני ישראל שיצאו ממצרים היו צועדים בכל יום קילומטר אחד בכיוון מזרח, יכולנו לחגוג השנה את הסדר בפוקט, אי סימפטי, עם כמה חופים ממש מצוינים. ארבע כוסות של קוקטייל מאי טאי יכלו לעזור לנו להתגבר על גל החום.

עכשיו נעשה את אותו תרגיל בכיוון מערב – בני ישראל יוצאים ממצרים ותופסים כיוון למערב. הם הולכים בכל יום קילומטר אחד במשך ארבעים שנה. כאן יש בעיה. אם הם הולכים לאורך החוף הצפוני של אפריקה ומשם, חוצים את מיצר גיברלטר וצועדים צפונה, כבר אחרי 20 שנה, משהו כמו 6,000 קילומטרים, הם מגיעים לנורווגיה. מכאן אין לאן ללכת.

פגשתי פעם ביום שישי לפנות ערב בבית ינאי זוג אנגלים שנראה תשוש לחלוטין. אמרנו להם שלום והם חצו את הכביש, עמוסים בתרמילים כבדים, כדי לשאול שאלה: איפה יש כאן מכולת שאפשר לקנות בה משהו לאכול ולשתות. הסברנו שהמכולת תיפתח רק בעוד יומיים והזמנו אותם תחילה לשתייה, אחר כך לארוחת ערב ארוכה מאוד. הם הלכו, כך התברר, ברגל, מבירמינגהאם שבאנגליה לישראל. סוג של צליינות לא דתית. הם היו בדרכם לירושלים והדבר שהכי הפריע להם זה עקיצות של יתושים. כל עניין ההליכה מאנגליה לישראל לקח להם בדיוק שבעה חודשים. הם הלכו בכל יום בערך עשרים קילומטרים, ישנו באוהל קטן, או אצל אנשים וקנו אוכל במכולת, כאשר מצאו אותה פתוחה. סך הכל קצת יותר מחצי שנה. יצאו לדרך בינואר ופגשו אותנו ביולי. בני ישראל שצעדו ממצרים עלו כנושא בשיחה, אבל גם ג'ון ובטי, שצעדו ברגל מאנגליה, לא ידעו להסביר את עניין האיטיות הלא מובנת הזו. הם מלמלו משהו על כך שאנחנו לא נורא חרוצים ונמרצים, אבל לא רצו להרחיב את הדיבור, כדי לא לפגוע במארחים.

דרך אחרת להתבונן בכל העניין היא לומר או. קיי. זה המרחק שבני ישראל יכלו לעבור ואין טעם לבוא בטענות. הבה נניח, כפי שכבר הוכח במקורות, שאין להם בעיה לחצות את הים, כלומר, לא חייבים לחפש דרכים יבשתיות. עד לאן אפשר היה אז להגיע, ומה היו האלטרנטיבות? כדי לבצע את התרגיל הזה צריך להצטייד במחוגה. רגל אחת שלה נציב בעמק הנילוס, ואת השנייה נמתח עד דמשק בערך. עכשיו כל שנותר הוא לשרטט עיגול ולראות מה האופציות שעומדות בפנינו.

אם מסתכלים מערבה מגלים שבני ישראל יכלו די בקלות, בלי לחצות ים כלל, להגיע אל נאות המדבר המערבי. כאן במקומות מבטיחים כנאת המדבר של סיווה, יש מים מתוקים, עצי תמר ובעיקר מרחבים פתוחים לכל עבר והיעדר כמעט מוחלט של אוכלוסייה. נכון, מזג האוויר מזכיר בעיקר מחבת לוהט, אבל אי אפשר לדרוש הכל בחיים.

האזורים המבטיחים ביותר של העיגול שלנו הם החלקים הצפוניים שלו (איכשהו, תמיד הצפוניים מקבלים את החלק הטוב יותר של העוגה). כאן אפשר למצוא בתחומי המעגל חלק ניכר מהאי כרתים, ללא ספק מקום מצוין לביקור, למגורים ואפילו לחיים טובים וארוכים. ההיסטוריה מוכיחה שתושבי כרתים ידועים כאנשים שלא בדיוק מחבבים פולשים זרים, אבל יכול להיות שדווקא אותם היינו מצליחים לשכנע בחשיבות שיש ליחסים טובים לאורך זמן. קצת הלאה וצפונה מוצאים בתחומי העיגול שלנו את האי רודוס, בו יכולנו לפתח תיירות לא פחות טובה מזו שיש כיום בישראל (קשה, באמת, לפתח תיירות פחות טובה מזו הלא קיימת כלל בישראל).

חלקו הצפוני ביותר של העיגול כולל בתחום הנכון את כל החוף התורכי של אנטליה, שבמשך שנים אחדות הישראלים חשו כלפיו קשר אמיץ במיוחד. עכשיו נותרו בתחומי העיגול, מלבד ישראל, עוד שני יעדים סימפטיים, אם כי קצת בעייתיים. בצד אחד קפריסין, שיש לה ניסיון עשיר בסכסוכים מקומיים ואפילו עיר בירה שעוד לא חוברה לה יחדיו. הנציגה האחרונה בתחומי העיגול היא לבנון. כאן כבר נשאלת השאלה הפשוטה – מה, לא הספיק לנו?