לאורך הקיר – אירית זילברמן

נתחיל בזה, שאני שונאת לצאת לשטח עם צלמים. אני אוהבת לעבוד לבד. כדי לדובב בנאדם, לפתוח אותו, צריך ליצור אינטימיות; להיכנס לתוך העולם שלו, לחוות את החוויה שלו, לראות את הדברים דרך עיניו. בראיון טוב, כמו ברצח על הבמה, צריך לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת שזה בעצם ראיון. אין דבר שמפריע לתחושת האינטימיות הזו יותר מאשר צלם שדוחף למרואיין מצלמה מול העיניים, ומזכיר בעצם נוכחותו שכל מלה בשיחה עלולה להופיע בעיתון. מעצם טיבה של העבודה, יש ניגוד אינטרסים בין צלם לכתב, גם אם זוויות הראייה שלהם בעצם משלימות זו את זו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים בצילום גיאוגרפי. כשמדובר בתרבות אחרת, קשה עוד יותר להיכנס לעולם, לחוויה, לטרמינולוגיה של החברה שלפניך. כל מה שאני רוצה זה להיבלע ברקע, במידת האפשר, לצפות, להתבונן בשלווה ולנסות להוריד למינימום את מקדם החיכוך. אני מחפשת בשקט בין ים הפרצופים שמסביב את האדם הנכון, זה שאדע כי הוא המרואיין שלי, הוא המפתח. הדבר האחרון שאני צריכה שם זה צלם שיסתובב לי בין הרגליים.
עם אירית זילברמן זה היה אחרת. גם היא עבדה כמוני, לבד. אמנם היינו יחד, משויכות זו לזו, שומרות על קשר עין, אבל זו היתה אחת הפעמים היחידות שצלם לא הפריע לי. היא לא נדחפה, לא התערבה עד שסיימתי את השיחה,

התמזגה ברקע, עבדה עם מעט מאוד ציוד, בלי פלש. אפשר היה לזכור ולשכוח שהיתה שם בכלל צלמת. אבל כשהגיעו הסרטים מהפיתוח, הופתעתי. בדרכה העדינה, השקטה והלא מתערבת היא היתה בכל מקום, צילמה כל דבר. הכל היה שם, כמו אצל הצלמים הפולשנים ביותר.
עד שיצא לנו לעבוד יחד, הכרתי תמונות שלה רק מהעיתונים, בעיקר ב"מסע אחר" ובמוספי "מעריב". צילומים מאופקים, מעודנים, מינימליסטיים. כשהכרתי אותה קצת יותר, היה לי קשה להתאפק שלא להקביל בינה לבין התמונות שלה. מאופקת, מעודנת, קטנה וצנומה. היא מצלמת עם ציוד מינימלי, בין השאר כי פשוט כבד לה להיסחב עם הרבה מצלמות. אם היא בכלל לוקחת חצובה, אז רק אחת קטנה.
היא מודה בעצמה ששיטת העבודה "המתמזגת" שלה, העובדה שהיא כמעט נוכחת־נעדרת בזירת הצילומים, התפתחה כפיצוי על העדר אגרסיביות. היא פשוט אינה מסוגלת לזנק מול בנאדם ולתקוע לו מצלמה בפרצוף. כצלמת חדשות היא היתה מפספסת. אבל צלמי חדשות היו מפספסים את הניואנסים שלה, את הניקיון, הרגישות, איכויות ההתבוננות, הקומפוזיציות המוקפדות. היא  תופסת מרחק, צופה במתרחש ואינה כופה את עצמה על המציאות. ברוב המקרים, אנשים לא מרגישים שהיא מצלמת אותם, ולכן בדרך כלל היא גם לא מבקשת רשות. באופן פרדוקסלי, התוצאה מפתיעה. דווקא משום שלא הבחינו בה, הם נתפסו בעדשת המצלמה בדיוק כפי שהיו באותו רגע.
גם על האור היא אינה כופה את עצמה. לפלשים היא מתנגדת עקרונית. אם אין אור טבעי טוב, היא תוותר על התמונה. המינימליזם האישיותי הזה, שמתבטא גם בבית שלה, בולט בבחירת הנושאים. היא מעדיפה לצלם דברים "קטנים": טקסטורות של קיר, קלוז־אפ על פרטים: כד, עמוד, ספסל. ברבות מהתמונות שלה גם האנשים קטנים מאוד ביחס לרקע, פריט בתוך קומפוזיציה ואור, שהם העיקר בתמונה.
זילברמן, בת 37, היא ילידת חיפה, בוגרת המדרשה לצילום על שם נרי בלומפילד. 12 שנה היא מצלמת: פורטרטים, בתים, אוכל, אופנה. אבל הצילום האישי שלה שונה. במיוחד היא אוהבת לצלם תמונות פשוטות כביכול, שלכאורה אין בהן התרחשות: אופניים שעונים על קיר, קיר של בית, כבשים לוחכות עשב. כשהיא מצלמת לעצמה, היא כמעט לא מצלמת אנשים.
הגישה הזו מבטאת עמדה של ריחוק מהעולם?
"יכול להיות", היא אומרת, "אבל קשה לדעת מה נובע ממה. אלה הדברים שמושכים את תשומת הלב שלי. זה מה שאני רואה, וככה אני חייבת לצלם את זה".