ערפל מתחיל להתרומם מעל נהר המקונג, הזורם חום ובוצי ולוחך את גדות העיר לואנג פראבאנג (Luang Phrabang) שבלאוס. השחר העולה מגלה פאת שמים מקדירה, אות לגשמי המונסון שיירדו בשעות אחר הצהריים. שורות נזירים לבושי כתום, מגולחי ראש ויחפים, רובם נערים צעירים, עוברות ברחובות החשוכים עדיין, בדרך לקיבוץ התרומות היומי. נשים וגברים כורעים ליד סלי מזון, מכניסים את ידם, מעלים פנכת אורז לכל נזיר ואחר כך סופקים את כפות ידיהם בברכת "וואי" המסורתית. הערפל מתפזר. הנזירים חוזרים למנזריהם בטפיפת רגליים לארוחת בוקר, למדיטציה ולשיעורי היום. שאר האנשים פונים לעמל יומם.
נהר המקונג זורם במהלכו כ־4,350 קילומטרים, מרמת טיבט, דרך סין ומיאנמר (בורמה), לאוס, תאילנד וקמבודיה, עד לדלתא המדהימה בדרום וייטנאם, ומחבר באופן גיאוגרפי וסמלי את כל המדינות . זוהי תמונה של שלווה, רצף והמשכיות; מעין מטאפורה לשינוי הדרמטי שחל באיזור מאז תום מלחמת וייטנאם, השמדת העם בקמבודיה וסיום המלחמה הכמעט חשאית בלאוס (1964־1973). לא הכל נרגע כאן, אבל נימות אופטימיות שבו לאיזור.
לאוס הרדומה אינה אחת מן "הנמרים של אסיה" או "הדרקונים", אותן מדינות בינוניות וקטנות שעלו על מסלול שאפתני, נמרץ ומלא אנרגיה של תוכניות צמיחה כלכלית וגדילה (שבאחרונה נקלעו למשבר כלכלי עמוק). לאוס מזכירה יותר את הגולם של פרפר המשי, אשר חי לו בתוך עטיפה אלגנטית ומקווה שיניחו לו להתפתח בכוחות עצמו, בבידוד יחסי, עד שיוכל לפרוש את כנפיו ולהמריא.
כמה ימים לפני נסיעתי התפרסמה כתבת ה־CNN על פיזור כביכול של גז עצבים על עריקים אמריקאים בלאוס (האשמה זו התבררה אחר כך כחסרת בסיס, ואף הביאה את רשת ה־CNN לפרסם התנצלות חסרת תקדים בתולדותיה). כולנו שמענו על מלחמת וייטנאם, אבל כמה שמעו על המלחמה בלאוס ועל ההפצצות האמריקאיות חסרות הרחמים שם?
במהלך מלחמת וייטנאם, הסתננו חיילי הצפון דרומה בדרך יערות הגשם הארוכה, שנקראה על שם מנהיגם "נתיב הו צ'י מין". חלק מהדרך עבר ביערות של לאוס, ומאז 1964 הפילו מטוסי ה־52־B האמריקאיים על לאוס יותר פצצות ממספר הפצצות שהטיל חיל האוויר האמריקאי במשך מלחמת העולם השנייה בכל העולם. בחישוב קר, על ראשו של כל אחד מתושבי המדינה הוטלו בממוצע שתי טונות פצצות! רוב הפצצות פגעו ברמת שיינג קהואנג (Xiang Khoang) שבמרכז לאוס, והעיירה שנשאה שם זה חרבה לחלוטין.
באיזור העיירה־לשעבר מסתתרת אחת החידות הגדולות ביותר של דרום־מזרח אסיה: בגובה אלף מטרים מעל פני הים, על שטח של כאלף קילומטרים רבועים, במישור שזכה לכינוי "מישור הכדים של לאוס", פזורים מאות ואולי אלפי כדי ענק, שאיש אינו יודע לומר בוודאות מי יצר אותם, מהיכן באו ולמה שימשו.ירוק פסטורלי ומכתשי הפצצות
קשה להסביר לעיתים מה מביא בנאדם לשים כמה חולצות טי וכלי רחצה בתרמיל ולצאת לדרך. אני מניח שהשילוב של מקום עלום יחסית (עד תחילת שנות התשעים כמעט לא התאפשר לזרים לבקר במדינה, ובוודאי לא להסתובב בה באופן חופשי), המתאושש ממלחמה ונפתח אל העולם, עם המסתורין שאופף את מישור הכדים, שאיש אינו מסוגל להסביר את מה שנמצא שם – היה בו די. הייתי בדרך ללאוס.
בבנגקוק, מקום נינוח בדרך כלל, שהיה עבורי נקודת מוצא למסעות רבים, כבר הייתי חסר סבלנות. נשמתי לרווחה בבירת המדינה, ויינטיאן (Vientiane), כשפסעתי לאורכו של המקונג או ישבתי באחד מבתי ההארחה ושתיתי לאו־ביר – בירה מקומית, מרה וידידותית, בבקבוקים גדולים. כמה ימים נוספים עברו עלי בעיר הנפלאה לואנג פראבאנג, שמקדשיה ומנזריה מעטרים אותה כמו עלי הכותרת של פרח הלוטוס; עיר שכדאי להזדרז לבקר בה לפני שמסת התיירים האורבת בפתח תרמוס כל חלקה טובה.
משם המראתי במטוס בוכנה מיושן לפונסאוואן (Phonsavan), עיר סְפָר על גבול וייטנאם, שצמחה לה במישור אחרי ששיינג קהואנג נעלמה כמעט כולה בהפצצות. בספרו "העורבים" כותב כריסטופר רובינס, שהיה טייס של מטוסים קלים שהובילו וכיוונו את מטוסי ההפצצה הכבדים, כי בראיונות שקיים עם כמה טייסים הם דיווחו על "גילוח" של 1,500 בתים בעיירה ועוד 2,000 במישור.
מחלון המטוס ראיתי בעיקר את הירוק הבלתי נדלה של יערות שטרם עלה עליהם הכורת של חברות הכריתה המלזיות, התאיות והיפאניות. המטוס התחיל לרדת לכיוון המישור, היפה כל כך בירוק המתעגל של הגבעות, שכן הימים הם ימי תחילת המונסונים. ואז, בהדרגה, התחלתי להבחין באינספור העיגולים הסימטריים של בורות הפצצות, שהפכו לבריכות דגים ולגבי מים, ואפילו עצים כבר מלבלבים בהם. אשליה פסטורלית לנוכח מיליוני הפצצות, המוקשים ושאר אמצעי משחית מעשה ידי אדם שעדיין פזורים כאן. בארבע שנים של עבודה מאומצת פירק צוות בריטי 74,000 פצצות בסך הכל. ארבע תעלומות והשערה אחת
על פני המישור הנרחב, המשתרע על כ־50 קילומטרים ממערב למזרח, נמצאים 25 אתרים ובהם מאות ואולי אלפי כדי ענק. בספרי הדרכה מערביים נכתב שבמקום יש כ־300 כדים. אחרי ימים של כיתות רגליים אני נוטה להאמין יותר לווין טונג, בעל בית הארחה בפונסאוואן, שהעריך את מספרם ב־2,500 עד 3,000. אלה כדי ענק, שונים בגודלם זה מזה, ומשקלו של כל אחד נע בין 600 קילוגרם לטונה. גובהם הממוצע הוא שני מטרים וחצי, והגדולים שבהם נישאים לגובה של יותר משלושה מטרים. ארכיאולוגים ובעלי תיאוריות עומדים נבוכים אל מול הדבר: כיצד הגיעו לכאן הכדים ולמה שימשו? המיתוס של בני הְמונג (Hmong), אחת הקבוצות האתניות הדומיננטיות במרקם המגוון של לאוס, מספר על המלך קון צ'ונג וצבאו מדרום סין, שחגגו את ניצחונם ואת כיבוש הממלכה של שיינג קהואנג. על פי המיתוס, הם השתמשו בכדים הענקיים כדי לייצר את המשקה האלכוהולי לאו־לאו, שמהכנתו מאורז דביק מותסס עדיין אפשר להתרשם בכפרים לאורך שפת המקונג.
ההסבר משעשע והולם את בני המונג המשלבים מלחמה ושתייה כמו לוחמים מיתיים קדומים במערב ובמזרח, אך הוא אינו מניח את דעת החוקרים. מי בכלל היה קון צ'ונג? אין בידינו עדויות רבות באשר לעבר הקדום של לאוס – תחום אפור שבו מיתוס, ארכיאולוגיה והיסטוריה משמשים בערבוביה. שנים רבות משלו במדינה מהגרים תאים ושבטי המונג מְיֶין. במהלך המאה ה־13 מוסדו בלאוס הנסיכויות הראשונות, עם הנדידות הגדולות של השבטים התאים, שבאו בעקבות לחץ השבטים המונגולים בראשותו של קובלאי חאן. ההיסטוריה הרשמית – או ליתר דיוק, עיצוב הזהות הלאואית – מתחילה רק עם המצביא פא נגוּם, אשר ייסד ב־1353, בתמיכת החְמֶרים, את ממלכת לאו־שאנג – ארץ "מיליון הפילים".
ובכן, תעלומה מספר אחת: מי יצר את הכדים האלה? תעלומה מספר שתיים: היכן נוצרו? כמעט ודאי שלא במקום שבו הם נמצאים היום, משום שהם אינם בנויים מאבן מקומית. אם כך, תעלומה מספר שלוש: כיצד הובאו לכאן? ותעלומה מספר ארבע: למה שימשו הכדים – כלי קיבול להתססת יין, כלים לאחסון אורז, סרקופגים?
ההשערה שמקבלת תמיכה מממצאים ארכיאולוגיים היא שהיו אלה כדי קבורה. הגדולים שבהם שימשו כנראה את בני האצולה, והקטנים – את העמך. ב־1996 חפר במקום הארכיאולוג הלאואי טונגסה סאיאוונגקהנמאדי, וגילה שרידים של כלים ותכשיטי ברונזה. בתקרתה של מערה מאבן גיר הנמצאת ליד אתר מספר אחת יש חור, ולהערכת סאיאוונגקהנמאדי, שבה תומכים ארכיאולוגים לאואים נוספים, נחצבה המערה בתקופת ייצור הכדים ואולי שימשה לשריפתם או לשריפת גופות. המונג מתחילים לרדת מן ההרים
אחרי יומיים סביב הכדים, לא החכמתי רבות. השאלות נותרו ללא מענה. בכפר של בני המונג, הנמצא ליד אתר מספר אחת, איש זקן מחייך לשאלתי על כדי הענק.
זהו כפר חדש, שבו התיישבו לפני כמה חודשים פליטים בני השבט שבאו מההרים, שם נמצאים רוב כפריהם. מה משך אותם לכאן – הקרבה לעיר, שטחי קרקע, או אולי קשר היסטורי הנמצא בערפילי העבר? ההסבר פרוזאי הרבה יותר: בני המונג מתחילים לרדת מן ההרים.
המונג, המוכרים גם בשם הגנאי "מֵאו" (הפראים), הם אחת הקבוצות האתניות שהקארמה לא האירה להן פנים במאות השנים האחרונות. שושלת צ'ינג, השושלת האחרונה בסין, דחקה את רגליהם, וכתוצאה מכך עזבו מאות אלפים מהם ונדדו לדרום־מזרח אסיה.
בניסיון לשמור על אורח חיים עצמאי, הם מרדו בשלטון הקולוניאלי של צרפת בתחילת שנות העשרים של המאה הנוכחית (זה המקום לציין כי שתיים מהסיבות להתקוטטות האלימה על חלק זה של העולם היו התקווה הצרפתית לחדור לסין והשליטה על גידול האופיום – מונופול צרפתי־אנגלי שהניב לפחות עשרה אחוזים מהכנסות הצרפתים מלאוס).
אחרי כניסת היפאנים במלחמת העולם השנייה, והעצמאות של לאוס ב־1954 במסגרת ברית צרפת־לאוס, בחרו המונג בצד "הלא נכון" בעימות בין האמריקאים לבין הפאתֶט־לאוֹ הקומוניסטים. האמריקאים, שהכירו ביכולתם הקרבית ובהיכרותם את האזורים ההרריים, גייסו את בני המונג להילחם לצידם. לאחר שתי תבוסות קשות שנחלו צבאות המונג מידי כוחות צפון וייטנאם והפאתט־לאו, במרץ ובאפריל 1975, החלה נהירה המונית של בני המונג אל שטחי תאילנד שמעבר לגבול. כ־60,000 בני המונג נשארו במעין מובלעת באיזור שליד מישור הכדים, והמשיכו לסבול מאנשי הווייטקונג, שלא הצליחו לחדור את שרשרת ההרים והשתמשו נגד אנשי המונג בפצצות נפל"ם, גז ורעלים שונים שהוטלו מן האוויר. עכשיו, לאחר שנרגעו רוחות המלחמה, הם יורדים מההרים בחיפוש אחר שטחי חקלאות ואפשרויות פרנסה.
בבוקר היום השלישי לשהותי במישור הכדים, משחירה פאת השמים – המונסון מגיע. אני עולה שוב לאתר מספר שתיים, בניסיון להגיע אליו לפני תחילת הגשם. מזג האוויר המתוח, הרוח הנושבת והשמים המתקדרים תורמים לנוף הדרמטי – גבעות מעוגלות, כדים פזורים עליהן, ליד עצים וביניהם. גם אם העצים לא היו שם כאשר הונחו הכדים, נראה כאילו היו כאן מאז ומעולם.
הכדים אינם נמצאים כאן לשווא. קבוצה של נערות בנות המונג מפזזת ביניהם על ראש הגבעה, במעין מחול קדמון המבשר את הגשם. ואולי זאת סגירתו של מעגל פולחני עתיק יומין, שמשחקי הכוח והמלחמה של ההיסטוריה המודרנית הפריעו וטרדו את מהלכו, גבו את מחיר הדמים שלהם וחזרו להיות פרק בהיסטוריה? |
