כפר כמא – אצל השכן מן הקווקז

מסורת צ'רקסית וצבריות ישראלית
כביש הכניסה הראשית לכפר מוביל לכיכר עגולה שבמרכזה שני עצי דקל. ביניהם ניצב שלט דרכים עם תמונה של פרש צ'רקסי, הדוהר מעבר להרי הקווקז: זהו סאוּסרוֹקוו, אחד מגיבורי סיפורי האפוס הקווקזי העתיק, ה"נַארְט". נמשיך ישר למעלה, עד לבניין המועצה המקומית המעוטר בדגלים ולכיכר נוספת, שבמרכזה שער מעוטר וכתובת גדולה בצ'רקסית (הנכתבת באותיות קיריליות) ובעברית: "שוואפאס שאיוובלוואו" – ברוכים הבאים. השפה הצ'רקסית קשה להגייה לדוברי שפות אחרות: זו שפה עיצורית (יש בה 64 עיצורים!), השייכת למשפחת השפות הצפון קווקזיות ואינה דומה לשום שפה אחרת המוכרת לנו.
המסלול הרגלי שלנו יתחיל כאן, במורד הרחוב הפונה ימינה ולמטה מהכיכר. מולנו, מן העבר השני של הכיכר, ריכוז של מבני ציבור ולידם אזור חניה. השביל שעובר בין מרכז הקשישים והדואר שמעל לחניה מוביל לשער יפה בחומת בזלת, שממנו נשקף בית הספר הישן, מבנה בזלת המשובץ בחלונות לבנים מגיר. זהו בית הספר היחיד בארץ שתלמידיו מוסלמים ושפת הלימוד שלו היא עברית. נוסף על כך לומדים הילדים צ'רקסית, ערבית ואנגלית – מורכבות לשונית לא פשוטה. כאן אפשר לעיתים לפגוש את הילדים ולדבר עמם, במיוחד אם באתם בשבת, יום לימודים בכפר כמא.

מהכיכר נרד ברחוב הפונה לדרום-מזרח, כשצריח המסגד הבולט מסמן את הכיוון הכללי. לאחר כמאתיים מטר נגיע לפנייה שמאלה (מזרחה). הרחוב הארוך והצר הוא הר'וגוז' ("הרחוב הישן") – הראשי והארוך ברחובות הכפר הישן (ר'וג פירושו דרך, ואילו הסיומת וז' משמשת להאדרה או הגדלה). נחזור דרך רחוב זה בסיום המסלול, אך כעת נמשיך עוד מעט למטה ונפנה שמאלה לסמטה הפונה מזרחה במקביל לר'וגוז'. היישוב הצ'רקסי כפר כמא נבנה על חורבות יישוב גדול מהתקופה הביזנטית, ושמו של המקום אולי אף משמר שם עברי קדום – כפר קמה. תוך כדי סיור נוכל להבחין בשימוש שעשו בבנייה בחלקי מבנים ובאבנים מתקופת היישוב הביזנטי.

הסמטה המרוצפת מכניסה אותנו לתוך המתחם של הכפר הישן, בין גדרות שתחתיתן בזלת וחלקן העליון גיר. נתקדם בסמטה, כשממולנו המסגד. מצד ימין ביתו המעוטר להפליא של עומר נגווא. סבו של עומר היה ידוע באזור כולו כאומן היוצר כלים חקלאיים מעץ, ונכדו ירש ממנו את כשרונותיו. אם התמזל מזלכם לפגוש את עומר, תוכלו לראות תצוגה נחמדה של כלי עץ שונים שעשה.
מעל לשער סמלים הלקוחים מהדגל הצ'רקסי: 12 כוכבים (כמספר שבטי הצ'רקסים) ושלושה כידונים מוצלבים. מעל לסמל הכתובת "אדיגה קוי"- יישוב אדיגי. "אדיגה" הוא השם בו הצ'רקסים קוראים לעצמם, ופירושו "אדם כליל המעלות". הכוונה היא לאדם שנוהג על פי ה"אדיגה ח'אבזה" – קוד ההתנהגות הצ'רקסי המסורתי, שבו מודגשים במיוחד כבוד למבוגר וכבוד לאשה. למרות שהזמנים השתנו, לח'אבזה עדיין מקום חשוב בכפר. המפגש בין קוד ההתנהגות הרשמי של הח'אבזה לתרבות הישראלית-צברית מייחד את כפר כמא, כפי שאפשר לראות במפגשים הנערכים לעיתים בין צ'רקסים מישראל ומקהילות אחרות בעולם.

רוב תושבי כפר כמא הם בני שבט השבסור' שמוצאו מחוף הים השחור

המואזין קורא בקולו
נמשיך לכיוון המסגד. הסמטה מתרחבת ובמרכזה בניין בזלת קטן עם גג אדום – כאן שכן בית הספר המקומי בתקופת המנדט. הבניין המקורי נהרס מזמן, אך מאז הוא שוחזר במלואו, במסגרת תוכנית שימור שמתבצעת ביישוב. נמשיך ישר ונגיע לרחבה נוספת, שממנה אפשר להתבונן במבנה המעניין של המסגד. עד לפני כשלושים שנה עמד כאן מסגד ישן עם צריח מרובע. הארכיטקטורה הנפוצה של מינרטים עגולים לא התפשטה לקווקז, ובניית המסגדים הושפעה אולי מהארכיטקטורה של הכנסיות שקדמו להם. בראשית שנות השבעים נהרס המסגד הישן ובמקומו הוקם מבנה חדש וגדול בהרבה. בוני המסגד החדש שאבו את השראתם מתקופה קודמת של נוכחות צ'רקסית במזרח התיכון, תקופת הממלוכים הצ'רקסים, ששלטו מקהיר באימפריה אדירה.

הצ'רקסים כעם קיבלו על עצמם את האיסלאם מאוחר יחסית (הממלוכים היו לוחמים שהגיעו למצרים והתאסלמו שם), בתהליך שראשיתו במאה ה-17 ושיאו במאה ה-19. לפני כן היתה דתם תערובת של נצרות ואמונות פגאניות עתיקות. עדות למעמדה החשוב של הדת בכפר כמא אפשר למצוא במספר הרב של עולי רגל היוצאים למכה מדי שנה.
נפנה שמאלה לצד הצלע הדרומית של המסגד ואז שוב ימינה בסמטה ארוכה וצרה הפונה מזרחה. בהמשך משמאל חצר ובה שלושה ברושים עתיקים. המרקם של בתים מוקפי חצרות רחבות עם גדרות, שתוחמות את שטחה של כל משפחה, אופייני לבנייה הצ'רקסית בכפר כמא ומבדיל אותה מיישובים ערביים ויהודיים כאחד: בוני הכפר שילבו כך בין צורת הבנייה הקווקזית, של כפרים רחבי שטח המורכבים מבתי חווה נפרדים, לבין הצורך להתקבץ יחדיו בשל התקפות הבדווים בשנים הראשונות להקמת היישוב.

נעמוד בקצה החומה, בנקודת מפגש עם סמטה הפונה שמאלה ולמעלה, ונצפה קדימה על בניין גדול, דו קומתי, מבזלת וגג רעפים. זהו ביתו של שחאלחווא, הידוע יותר בכינוי "שאמי" ("דמשקאי"), אחד האתרים המעניינים ביישוב, שמשמש כמוזיאון למורשת צ'רקסית. כדאי מאוד לבקר במוזיאון ולהתרשם מאורח החיים המסורתי (פרטים נוספים על המוזיאון באתר האינטרנט). כשאתם יוצאים, שימו לב למרפסת הגדולה מצד ימין ולעמודי השיש.

לפני בית שאמי אפשר לפנות אל הסמטה העולה שמאלה. בקצה הסמטה נמצא אחד המבנים היפים בכפר – בית חתוקאי. על פי הסיפור הזמין איסמעיל ידיג חתוקאי את המבנה היפה לכבוד אחיו, עלי יפאד חתוקאי (המכונה גם עלי ביי). במשך שנים רבות היה עלי ביי איש דת מרכזי בחצר הסולטן התורכי עבד אל-חמיד (בתורכיה, אגב, נמצאת הקהילה הצ'רקסית הגדולה ביותר בעולם), ואף שימש שליח הסולטן לסין. כיום משמש הבניין את אגודת הסטודנטים הצ'רקסים.

טחנת קמח וגבינה מעושנת
ביתו של חתוקאי נמצא במפגש בין הסמטה לר'וגוז'. נפנה ימינה, ואז שוב ימינה ולמטה לכיוון בית שאמי. שאמי, הוא שחאלחווא, היה אחד מעשירי הכפר. ביתו הגדול (שנבנה בראשית המאה העשרים) שימש למגורים ובתקופות מסוימות גם למסחר. בצדו פעלה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט טחנת קמח (אף היא בבעלותו של שאמי), שבה השתמשו יהודים ממושבות הגליל, פלאחים ערבים, בדווים ומוגרבים מהיישובים הסמוכים. שנים רבות עמד הבניין נטוש בחלקו, עד שנקנה על ידי המועצה המקומית (בסיוע המועצה לשימור אתרים) כחלק מהפרויקט הנוכחי של שימור הכפר הישן.

נפנה ימינה מאחורי המקלט הציבורי שממול לבית ונחזור מערבה בדרך מקבילה לזו שבאנו בה. נעבור חצר ובה עצי דקל, תאנה, זית וגפן ונפנה בסמטה שמאלה ושוב ימינה, כשאת הסמטה תוחם מבנה גדול בין שתי קומות – ביתו של אסעד שוגאן. בין שוגאן לשאמי היתה תחרות של מעמד, יוקרה וכסף, שהתבטאה גם בבנייה. כשיוצאים מהכפר דרך הכניסה המזרחית, אפשר לראות את בית שוגאן במלוא הדרו: חזית ובה חמש קשתות מפוארות וגג רעפים הבולט מעל ליתר בתי הכפר הישן. התחרות בין שאמי ושוגאן איימה על הלכידות החברתית של הכפר הקטן, אך לאחר הקמת מדינת ישראל פחת המתח, כאשר בשנת 1950 הוקמה בכפר כמא מועצה מקומית.

מכאן נחזור דרך הרחוב הראשי, הר'וגוז'. לאורך הרחוב יש חנויות מכולת שבהן אפשר לקנות חלווז' (מעין מאפה ממולא גבינה), גבינה צ'רקסית ועוד. יש גם כמה מסעדות ובתי אוכל שבהם אפשר לטעום מאכלים מסורתיים ומיני מאפה צ'רקסיים: חלווז' ומטזה, כיסונים מאודים הממולאים בגבינה, בצל מטוגן ודברים טובים אחרים. כאן אפשר לסיים את הביקור עם כוס תה מתוק וסיפורים על החיים בכפר כמא.