מהפרסומים הרבים על אודות נפגעי הצונאמי שהיכה במדינות סביב מפרץ בנגל עולה כי לא היו נפגעים מבין היונקים הגדולים, כנראה בשל ריחוקם מקו החוף. עם זאת, באסון מתו קרוב לוודאי בעלי חיים קטנים רבים, כמו מכרסמים, דו־חיים וזוחלים, ובעלי חיים ימיים מהמים הרדודים שבקרבת החופים. כדי לדעת מה יעלה בגורלן של אוכלוסיות בעלי החיים באזורים הפגועים, אין לנו אלא ללמוד מהניסיון ולאמץ את כלל האחידות, שהוא אבן היסוד במדע הגיאולוגיה: מה שהיה הוא שיהיה, כלומר התהליכים שהתרחשו בעולמנו בעבר הם אלה המתרחשים בהווה, וככל הנראה יתרחשו גם בעתיד.
כדור הארץ מורגל באסונות. מקצתם גדולים, כמו זה שהיינו עדים לו בדרום־מזרח אסיה, ומקצתם עצומים, בסדרי גודל כלל־עולמיים, שביכולתם לגרום להכחדת מינים רבים ולשינוי הרכב החי והצומח בעולם. אירועים כאלה התרחשו בעבר בתדירות של אחת למאות מיליוני שנים. אסונות כמו הצונאמי האחרון, עם כל הסבל האנושי, האובדן והצער הכרוך בהם, אינם גורמים לחורבן העולם. כמותם היו כבר במהלך ההיסטוריה המוכרת לנו רעשי אדמה, התפרצויות געשיות ושטפונות, ואנו מכירים את תוצאותיהם.

אסונות כמו הצונאמי האחרון, עם כל הסבל האנושי, האובדן והצער הכרוך בהם, אינם גורמים לחורבן העולם

מה שהעבר מלמד אותנו על אודות השפעת האסונות על בעלי החיים הוא שלאוכלוסיות בטבע יש יכולת שיקום מהירה יחסית. את החלל שנוצר ממלאים פרטים ששרדו את האסון או פרטים מאזורים שכנים הנודדים אל האזור הפגוע. אפילו שוניות אלמוגים, הרגישות מאוד לפגיעות סביבתיות, מסוגלות לשקם את עצמן בתוך כמה עשרות שנים.
בשנת 1883 התרחש פיצוץ וולקני באי קראקאטאו (Krakatau, הידוע גם בשם קראקאטואה) שליד האי ג'אווה (Java) באינדונזיה. עשרים קילומטרים רבועים של סלעים עלו לאוויר, וכמעט 40 אלף איש נספו בגלי הצונאמי שנוצרו בעקבות הפיצוץ. האירוע היה כה רב עוצמה, עד שהרעם נשמע עד מדגסקר. הצונאמי התפשט בכל רחבי האוקיינוס ההודי, ותנודות הים הגיעו עד למיצר למנש שבין אנגליה לצרפת. על שרידי האי לא נותרו באותה העת סימני חיים. אולם בתוך כמה עשרות שנים התחדשה הצמחייה, וכעבור מאה שנה לא ניכר בה שאי פעם נפגעה. גם אוכלוסיות בעלי החיים שנפגעו — בהן חרקים, מכרסמים, נחשים, עטלפים ועופות – שיקמו את עצמן.
גם לאוכלוסיות במקומות שנפגעו הפעם צפוי שיקום. סביר להניח שיהיה קשה יותר לשקם את הקהילות האנושיות, אבל גם כאן, בתהליך אטי וכואב, יחזרו החיים למסלולם. כזה הוא הטבע וזה גם טבע האדם. ב"מהבהרטה", האפוס ההודי האדיר, שואל אחד הגיבורים: "מהו הדבר המופלא ביותר?" המופלא ביותר הוא שהמוות מכה בנו מדי יום, אבל החיים ממשיכים הלאה. ואולי זהו סוד כוחו של הטבע — המשך החיים.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: