תפריט עמוד

כדורגל ברזילאי: אהבה חיה ובועטת

שתפו:
אם אתם הולכים על כרטיס ביציע של פלמנגו, הקבוצה הכי אהובה בריו, אל תשכחו ללבוש חולצה בצבעי שחור־אדום, לצבוע את הפנים בהתאם ולבדוק מה שלום הגרון שלכם. מצד שני, אם תגיעו ליציע של פלומיננזה, אחת משלוש הקבוצות הגדולות האחרות של ריו, דאגו לצבוע את הפנים בירוק־בורדו ולקחת איתכם חזיז או שניים בצבעי הקבוצה.

ברזיל זכתה אמנם בתואר אלופת העולם במונדיאל  2002 והיא מארחת את מונדיאל 2014, אבל לא הולכים לאצטדיון רק בשביל לראות משחק יפה. כדורגל (Futebol) בברזיל, ובמיוחד בריו, הוא שיא התשוקה (תמיד), האושר (כשמנצחים) והכאב (כשלא).

המשחק הוא חוויה שרק מתחילה ב־22 שחקנים שרודפים אחרי כדור, אבל היא מאבדת ממשמעותה בלי הקהל הרועש, המקלל, השר והלוקח ללב כל מה שמתרחש על המגרש כאילו זה קורה בחיים הפרטיים. ובעצם, זה כן החיים הפרטיים. תושבי ריו דה ז'נרו נושמים כדורגל מיומם הראשון, משחקים אותו מרגע שעמדו על הרגליים, גדלים איתו, חולמים על איך ייצאו משכונת העוני כשמישהו יגלה שהם הכוכב החדש. טוב, אולי הם לא פלה, אבל בכל זאת.

שיגעון להרגעת העם
מלים רבות נאמרו ונכתבו על כך שהכדורגל והקרנבל הם תרופות הרגעה לעם שחי במצוקה ובעוני. מי שמבקיע גול או רוקד סמבה זוכר פחות את צרות היומיום. אבל צריך לראות את השיגעון הזה, ובמיוחד השנה – כי אחרי שברזיל הוכתרה כאלופת העולם, גודש הקהל את האצטדיונים במשחקי אליפות המדינה אפילו יותר מתמיד.

בריו רואים כדורגל בכל מקום כמעט: בחופים, בברים, במגרשי כדורגל להשכרה הפעילים 24 שעות ביממה, וכמובן – באצטדיונים. ואם כבר אצטדיונים – אז אין כמו המרקאנה (Maracanã), האצטדיון הגדול, היפהפה והחשוב ביותר בריו ובברזיל כולה, שכבר נרשמו בו משחקים עם מאתיים אלף איש צפופים ונלהבים.

בדיוק מהסיבה הזאת כדאי לדעת לבחור את המשחק. כשהולכים למשחקים לא חשובים במיוחד, מגיעים למרקאנה כעשרים אלף איש. במושגים שלנו זה מכובד מאוד, אבל באצטדיון ענקי כל כך הם נעלמים אל מול עשרות אלפי הכסאות שנותרים מיותמים.

בריו לא הולכים לצפות בכדורגל רק בשביל לראות משחק יפה. כדורגל הוא שיא התשוקה של המקומיים, וכל העניין הוא להשתלב בקהל הרועש, המקלל, השר והלוקח ללב כל מה שמתרחש על המגרש


אז לאיזה משחק ללכת? יוסי מיכאלי, צלם ישראלי שחי בריו, ממליץ להגיע למשחקי דרבי בין שתיים מתוך ארבע הקבוצות הגדולות של העיר (פלמנגו, פלומיננזה, וסקו דה גאמה ובוטפוגו) או למשחקי חצי גמר וגמר, שהם להיט אמיתי. אל דאגה, יש לא מעט משחקי גמר – במהלך השנה נערכים טורנירים רבים, כמו אליפות ריו דה ז'נרו, תחרויות של ריו מול סאו פאולו וטורניר אמריקה הדרומית.

המשחקים נערכים בשבת ובראשון בצהריים ובימי רביעי בערב. מיכאלי מספר שהוא מעדיף את משחקי הערב: האצטדיון מרהיב אז בצבעי היריבוֹת, הזיקוקים הצבעוניים נראים היטב בלילה ומוסיפים לשמחה ולרעש, וחוץ מזה – בערב קצת פחות חם (בצהריים החום באצטדיון מגיע לפעמים ל־45 מעלות צלזיוס).

כרטיס למשחקים, גם לחשובים, הוא זול יחסית.  כרטיס שקונים מראש דרך סוכנויות הוא יקר יותר, לעתים פי שלושה ואף יותר מכרטיס שקונים כחצי שעה לפני תחילת המשחק בקופות האצטדיון. אל המרקאנה קל להגיע ברכבת התחתית בימי רביעי ושבת. בימי ראשון, כאשר הרכבת אינה פועלת, אפשר להגיע באוטובוס או במונית. חולצות ואביזרים אפשר ועדיף לקנות באצטדיון.

משפחה אחת גדולה ומטורפת
ואז זה מתחיל. כולם שרים בקולי קולות, מנופפים בדגלים גדולים, צועקים במקהלה, מקללים המון ואת כולם, מעבירים מעל לראש חולצת ענק בצבעי הקבוצה הפרושה על פני יציע שלם, הלמות תופים עולה מכל עבר, תזמורת מנגנת לכל אורך המשחק שירים ואת המנוני המועדונים, האוהדים זורקים למגרש ניירות טואלט, חזיזים צבעוניים ומכל הבא ליד, מחבקים זה את זה וגם את התיירים שהצטרפו, וכולם הופכים למשפחה אחת גדולה, רועשת ומטורפת לדבר.

ופתאום, בלי להבין איך זה קרה, נהיה נורא חשוב לתייר שהקבוצה שהוא יושב ביציע שלה תנצח, והתשוקה המידבקת מתחילה לבעור בעצמותיו. מיכאלי ממליץ בחום לא להתבדל: פשוט נכנסים לקצב, נותנים לאוהדים השרופים לחמם אותנו בלהט שלהם ונהנים לא רק מהמשחק, אלא מכל האווירה.

עוצמת רגשות כזאת מעוררת לפעמים, בעיקר בקרב אוהדי הקבוצה שהפסידה, צורך לפרוק את התסכול, ובסופם של משחקים מתוחים מאוד עלולים האוהדים להגיע לקטטות מחוץ לאצטדיון (בתוכו היציעים מופרדים). כדי לא להיקלע אליהן צריך להשתדל לצמצם את נוכחותכם, או פשוט לחכות כמה דקות במגרש עד שרוב האוהדים יתפזרו וההמולה תשכך.

בערב יוצאים האוהדים לחוצות העיר – לא משנה אם הם עניים משכונות מצוקה או בעלי משרות מכובדות משכונות היוקרה – כשהם לובשים בגאווה את חולצת הקבוצה שלהם, בעיקר אם אהובתם היא זו שניצחה היום.

מקום אחר שבו אפשר לראות כדורגל הוא בחופים המפורסמים של ריו. חוף קופאקבנה, למשל, הוא מקום נהדר לצפייה במשחקים. ואל תטעו – לא מדובר רק בנערים שמשתעשעים בכדור מרופט על החול. נערכים שם הרבה משחקים מאורגנים, עם קבוצות, שופטים, קוונים, תלבושות ואליפויות. ככה מתנהלים החיים במקום שבו חוגגים עדיין את גול האלף שהבקיע פלה ב-1969.

אוהד הנווד בריו דה ז'יינרו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: