ישבתי על חומת אבן וצפיתי במשחק פולו סוער. כל קבוצה ניסתה להחדיר את הכדור לשער של הקבוצה היריבה באמצעות מקלות עשויים מענפי ערבה, שאורכם כמטר וחצי ובקצותיהם ראש קשה מעץ. השחקנים, שמונה בכל קבוצה, גילו מיומנות מדהימה כשהיכו בכדור תוך דהירה מהירה על הסוסים. כאן, בגילגיט (GILGIT), עיירה נידחת ברכס קראקוראם (KARAKORAM) שבפקיסטאן, יודעים לשחק פולו. הספורט הזה הוא מורשת קולוניאלית של האצולה הבריטית, אבל בגילגיט יש לו סגנון קצת אחר.
בפקיסטאן הפולו הוא משחק עממי, ומשחקים אותו כמעט מדי יום אחר הצהריים במשך כל הסתיו. אורכו של המגרש שבמרכז גילגיט 150 מטרים ורוחבו – 50. השטח מכוסה אדמה, בוץ ואבק, הרבה אבק, ומוקף בחומה. ההמון ישב על החומה וצפה בעניין. למטה במגרש ישבו שני נגני חליל ושני מתופפים. הם ניגנו מוסיקה פקיסטאנית עממית, שלא הותירה מקום לספק: לא הייתי בבריטניה, אלא בחלק אחר של העולם.
גילגיט נמצאת עשרה קילומטרים מהדרך החוצה את קראקוראם, במקום בו נפגשים נהר גילגיט ונהר הונזה, יוצרים את האינדוס (INDUS) וזורמים לים הערבי. העיירה היא המרכז המוניציפלי של "המחוזות הצפוניים של הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטאן", המשתרעים על פני 70,000 קילומטרים רבועים. זוהי פרובינציה למחצה, המתפרסת לכיוון צפון־מזרח למעבר חונג'ראב (KHUNJERAB), עולה מערבה לתוך הינדו קוש
(HINDU KUSH), לכיוון דרום־מזרח במעלה נהר האינדוס עד לפסגות הגבוהות ביותר של קראקוראם, ודרומה עד למצוק של ההר הגבוה נאנגה פרבאט (ראה מפה בעמ' 30).
למחוז גדול זה אין כל ייצוג בפרלמנט הפקיסטאני, משום שבמשך 50 השנים האחרונות טענו כל הממשלות הפקיסטאניות כי החלק של קשמיר, המצוי כיום בגבולות הודו, הוא חלק בלתי נפרד ממנו. ייצוג של המחוז בפרלמנט היה מתפרש כהכרה בתביעתה של הודו לשלוט באיזור קשמיר. זאת בדיוק הסיבה לכך שגילגיט, על כ־130,000 תושביה שרובם מוסלמים שיעים ומוסלמים סונים, היא נקודה סוערת מבחינה פוליטית; מקום שיש בו התעוררות דתית חזקה ודרישה הולכת וגוברת לעצמאות.
למרות זאת, זה מקום נעים. גילגיט היא עיירת מסחר מלאה תנועה וצבעים; נקודת מפגש בין אנשים ממקומות שונים בפקיסטאן. אפשר לראות שם כפריים מההרים ואנשי עסקים ממולחים מהדרום, שהגיעו כדי לקנות תפוחי אדמה או מישמשים הגדלים בעמקים. נשים אינן נראות כמעט ברחוב, רק זקנות וילדות; עדות לכך שהמסורת האיסלאמית חזקה כאן מאוד.
היסטוריה של מאבקים
במובן מסוים, ההיסטוריה חוזרת על עצמה גם כאן. זו אינה הפעם הראשונה שהמחוזות הצפוניים משמשים מוקד למחלוקות פוליטיות ודתיות. אירועים אלימים התרחשו כאן בתקופות שונות בעבר.
לפני 2,000 שנים חצו הסינים את רכס קראקוראם והגיעו למה שמכונה היום "המחוזות הצפוניים". בערך באותו זמן הגיע לאיזור הבודהיזם הטיבטי מצפון־מזרח, ובמשך אלף השנים הבאות הפך לדת הדומיננטית באיזור. המצב השתנה במאה ה־11, כשחבורות של ערבים יצאו מזרחה והביאו למחוזות ההרריים הללו את האיסלאם.
כדי להגיע לאיזור זה נאלצו הנוסעים לחצות את ההרים הגבוהים; דרך קשה ובעייתית. ולמרות שמעברי ההרים היו פתוחים לתנועה רק כמה חודשים בשנה, במשך הקיץ, הם המשיכו להיות בעלי חשיבות מסחרית רבה עוד 300 ואפילו 400 שנים. כשגילו הפורטוגלים את דרך הים להודו, בסוף המאה ה־15, היה זה קיצו של המסחר המקומי.
ב־1526 הגיע לכאן בָּאבּוּר, מייסד שושלת המוֹגוֹלים – קיסרים מוסלמיים מהודו. באבור, שהיה מצאצאי ג'ינגס חאן, צעד מאפגניסטאן כל הדרך לדלהי. עד 1858 שלטו המוגולים באיזור. היתה זו תקופה של פריחה איסלאמית. ב־1600 החלה חברת הודו המזרחית (סוחרים מלונדון שקיבלו זיכיון מהמלכה אליזבת לסחור עם המזרח) לקשור קשרי מסחר עם דרום־מערב הודו, בשיתוף פעולה עם הקיסר המוגולי. כוחה והשפעתה של החברה גברו בהדרגה, והיא אף הקימה צבא. סוכניה ופקידיה הפכו למצביאים ולמושלים. לאחר שמרדו החיילים השכירים של החברה, השתלטה עליה הממשלה הבריטית (1858), והגיע הקץ לאימפריה המוגולית, שהחלה להתפורר כבר במאה ה־18.
בתקופה זו החלה גם האימפריה הרוסית להתפשט דרומה, והבריטים חששו שהרוסים יפלשו להודו. אבל אלה נמנעו מלעשות צעד זה, בין השאר, בגלל דרכי האספקה הארוכות ומעברי ההרים הקשים. שתי האימפריות חתמו על הסכמים – ב־1897 וב־1907 – שהגדירו את הגבול הדרומי של טג'יקיסטאן, והותירו את מסדרון וואקאן (WAKAN), האצבע המוזרה שבמזרח אפגניסטאן, כגבול ביניהן.
ב־1947 קרסה האימפריה הבריטית. בעקבות מאבקם של המוסלמים בהודו למען מדינה משלהם, הוקמה פקיסטאן באוגוסט של אותה שנה. החלוקה לוותה בהתנגשויות בין הינדואים למוסלמים, שבהן נהרגו כחצי מיליון אנשים. עד סוף 1948 נמלטו כשישה מיליון מוסלמים לפקיסטאן ומספר דומה של הינדואים וסיקים ברחו להודו; פקיסטאן היתה למדינה מוסלמית, ואילו הודו – הינדואית.
קשמיר, שחלקה הפקיסטאני מצוי במחוזות הצפוניים וחלקה הדרומי בהודו, נשלטה אז על ידי המהרג'ה, ותושביה קיוו שתהפוך למדינה עצמאית. החלוקה קבעה כי קשמיר תישאר בתחומי פקיסטאן, אך הודו תבעה את הבעלות על המחוז העשיר. ב־1948 פרצה מלחמה, וב־1949 הוכרזה הפסקת אש בתיווך האו"ם. קו הפסקת האש קיים עד היום. קשמיר מחולקת בין הודו לפקיסטאן.
ב־1950 פלשה סין לטיבט; ושוב הופעל לחץ על המחוזות הצפוניים. אך התחממות הדרגתית ואיטית של היחסים בין איסלמבאד, בירת פקיסטאן, לבייג'ינג הביאה לקביעת גבול יציב בין שתי המדינות. בשלב זה החלו שיחות על בניית דרך שתפגין את הידידות בין סין לפקיסטאן. היא לא היתה אמורה לשמש ערוץ מסחרי, אלא דרך בעלת מסר פוליטי של שלום ואחווה.
בשנות השישים והשבעים נסללה הדרך. הסינים בנו יותר ממאה גשרים והרבה מאוד פועלים בני שני העמים שילמו על הפרויקט הזה בחייהם. הם נספו במפולות אדמה ובתנאים אקלימיים איומים. איש אינו יודע בדיוק כמה פועלים מתו – רבים מהם היו אסירים שאולצו לעבוד בבניין הדרך – אך יש הסכמה כי מספר ההרוגים נמדד באלפים.
ב־1982 נפתחה הדרך באופן רשמי, וב־1986 נפתחה לתיירים. דרך קראקוראם נמשכת מקשגאר שבצד הסיני דרך מעבר חונג'ראב עד לרוואלפינדי
(RAWALPINDI) שבפקיסטאן. 1,300 קילומטרים של כביש, החוצה כמה מההרים הגבוהים ביותר בעולם.
נפתולי הדרך
הגעתי לפקיסטאן כדי לנסוע ב־860 הקילומטרים הפקיסטאניים של דרך קראקוראם: מרוואלפינדי צפונה, דרך אבוטבאד (ABBOTTABAD), בשאם
(BESHAM), צ'ילאס (CHILAS) ועד גילגיט; ומשם דרך הונזה (HUNZA) ונגאר
(NAGAR) על פני הקרחון באטורה (BATURA) לסוסט (SOST); מסוסט למעלה דרך מעבר חונג'ראב, הסלול בגובה 4,934 מטרים, ונחשב לדרך הציבורית הגבוהה בעולם. 860 קילומטרים אולי אינם נדמים לשומע כדרך ארוכה כל כך, אבל מסע של 580 קילומטרים באוטובוס מקומי מרוואלפינדי לגילגיט נמשך כ־18 שעות.
בתחנת האוטובוס פיר וואדהאל, בפרברים הצפוניים של רוואלפינדי, ממנה יוצאים אוטובוסים לכל פקיסטאן, נדחקתי בין המון זוחל ומאובק. בקושי רב הגעתי לאשנב ורכשתי כרטיס ב־250 רופיות (כשישה דולר) כדי לעלות על אוטובוס של "חברת התחבורה של המחוזות הצפוניים", שייקח אותי לגילגיט.
באוטובוס הישן תוצרת סין היו 50 מושבים. הוא יצא לדרך בשלוש וחצי אחר הצהריים, נסע כמה קילומטרים ועצר. הנהג הכריז כי אירעה תקלה: צינור הדלק נסתם. הנהג והכרטיסן, שהתגלה גם כמכונאי, נעלמו מתחת לאוטובוס, ולאחר כרבע שעה עלה ריח כבד של דיזל; התקלה תוקנה ושוב יצאנו לדרך. אחרי כשעה עצרנו שוב; הפעם בדוכן בצד הדרך, כדי להתפלל ולשתות תה.
חצינו את עמק טקסילה (TAXILA) ואת מישור פאחיל (PAKHIL). זוהי רמה של גבעות מיוערות – הרים שגובהם פחות מ־4,000 מטרים. כשחצינו את הרמה כבר היה חשוך, והאוטובוס התגלגל מעלה לאורך הדרך. הכביש אמנם מכונה "דרך מהירה", אך אין כל דמיון בינו לבין דרכים מהירות במערב. זהו כביש עם שני מסלולים, שמתפתל בהתאם לקווי הגבעות. עצרנו לארוחת ערב בתאקוט (THAKOT): שם קיבלנו לחם נאן ועוף עם קרי. השעה היתה 30:22, והחלק הגרוע והמפרך ביותר של הדרך היה עוד לפנינו.
האוטובוס נע סביב צלעות ההר נאנגה פרבאט, שגובהו 8,125 מטרים. אפשר היה לראות את הערוץ שחתך נהר האינדוס בהר. חלקים ממנו עמוקים עד כדי כך שהשמש מאירה אותם רק שעות מעטות ביום. איזור זה נחשב לאחד המסוכנים ביותר בפקיסטאן, והנוסעים נוטים לעבור אותו במהירות רבה. גם הנהג שלנו ניסה לעשות זאת.
הדרך נמשכה לאורך צלע הוואדי, כ־300 מטרים מעל הנהר. מצוקים נישאו לגובה 3,000 מטרים, ופה ושם איימו סלעי ענק ליפול על הכביש. ידעתי היטב שהאיזור מועד לרעידות אדמה; ועובדה זו לא תרמה לתחושת הביטחון שלי.
קצת לפי צ'ילאס התקלקל האוטובוס פעם נוספת. כולם ירדו והתיישבו לצד הדרך, מאזינים לשאגות הנהר שזרם באפיק. ב־30:3 לפנות בוקר הגיע אוטובוס נוסף שנסע לסקארדו (SKARDU). כל הנוסעים מן האוטובוס שלנו על מטענם טיפסו עליו – כ־80 אנשים ברכב שאמור להכיל 50. לא היו נשים באוטובוס, רק גברים כפריים מהסביבה. ב־30:5 עלה השחר וחשף את הגיא העצום ואת המסלול הבלתי אפשרי של הדרך.
עולה רגל סיני, פה־הסיין, שחצה ברגל את רוב סין ואת רכס קראקוראם, כתב בשנת 403 לספירה: "הדרך קשה והרוסה. ההר הוא קיר תלול, שגובהו 3,000 מטרים. מבט למטה גורם לסחרחורת, ואין מדרך רגל בטוח". לא הרבה השתנה מאז.
חלומם של גיאולוגים
בשש וחצי בבוקר קרטע האוטובוס העמוס לעייפה לתוך הכפר הקטן ג'אגלוט
(JUGLOT). שם ירדתי בחברת כל אלה שיעדם היה גילגיט. האוטובוס המשיך לסקארדו הנמצאת דרומית־מזרחית משם, חצה את אחד הגשרים הסיניים והמשיך לאורך הצלע של נאנגה פרבאט עד העיירה. אני המשכתי צפונה במשאית לגילגיט, עשרה קילומטרים מחוץ לתוואי הדרך. השתרכנו לאיטנו לצד משאיות וטנדרים, עד שהגענו בשמונה בבוקר לעיירה.
בגילגיט ביליתי כמה ימי מנוחה מהמסע המתיש, צופה במשחקי הפולו. שם גמלה בי ההחלטה לוותר על הנסיעה באוטובוסים ולשכור ג'יפ ונהג, כדי לעבור את 260 הקילומטרים עד מעבר חונג'ראב והגבול הסיני. אפשר, אמנם, להגיע לגבול באוטובוס היוצא פעם ביום מגילגיט לכיוון סין, אבל זה היה סוף אוקטובר, ומזג אוויר סוער אינו יוצא דופן במחוזות אלה בתקופה זו של השנה; בתחילת נובמבר נסגר המעבר עד הפשרת השלגים באפריל או במאי. לאחר הציפייה הממושכת והמפחידה בנאנגה פרבאט לצד "גופת" האוטובוס המקולקל, העדפתי לא להתנסות שוב בחוויה, בפרט שצפויים תנאי מזג אוויר קשים.
בבוקר בהיר וקר עליתי על הג'יפ עם קארים הנהג. נסענו לכיוון הונזה, 100 קילומטרים בכיוון צפון־מזרח. לאחר שעוזבים את גילגיט חוזרים לדרך קראקוראם, חוצים את נהר גילגיט ופונים צפונה אל אפיקו של נהר הונזה. עמק זה רחב בהרבה מהגיא של האינדוס, והדרך מפחידה פחות. מימין מתנשא ההר רקאפושי (RAKAPOSHI), שגובהו 7,315 מטרים. צבעם של קירות הוואדי אפור חום. הם עשויים בעיקר סלע מוצק, אבל פה ושם נראות על המדרונות אבנים קטנות, סלע שנשחק, המידרדרות מאות מטרים.
בצ'אלט (CHALT) התעקל הגיא מזרחה. על הקיר הצפוני התלול אפשר היה לראות את שרידי הדרך שבה צעד, כנראה, מרקו פולו. 150 מטרים מעל העמק נכרך השביל סביב הקיר, חצוב בסלע. בכמה מקומות מונח גזע עץ מישמש כגשר, עדות לנוסעים אמיצים שחצו דרך זו בעידן אחר. באיזור זה יש צמחייה טבעית מועטת, רק כמה שיחים; אבל התושבים מובילים מים בתעלות, ומגדלים עצי מישמש ותות.
מיד אחרי שעוברים את הכפר גולמיט (GHULMIT), חוצה הדרך את העמק על אחד הגשרים הסיניים אל צידו הצפוני. אחר כך נפתח הגיא למה שנחשב כשנגרי־לה של המחוזות הצפוניים – הונזה. למעשה, רק צידו הצפוני של העמק הפתוח מכונה הונזה; צידו הדרומי מכונה נגאר. בצד הדרומי, בנגאר, מתגוררים מוסלמים שיעים, ובצד הצפוני של עמק הונזה מתגוררים מוסלמים ישמעאלים, שהובאו לכאן על ידי אגא חאן, אחד האנשים העשירים בתבל, מנהיג הישמעאלים המתגורר בצרפת.
עד 1969 נשלטו שתי ה"ממלכות" הקטנות על ידי המירים (מנהיגים פיאודלים מקומיים), שהעבירו את השלטון בירושה לבניהם. ג'נרל יאיה חאן, שהיה אז מנהיג פקיסטאן, הפך אותן לחלק ממדינתו. לאחרונה הן פונות בהדרגה לתיירות; לא תיירות המונים, אלא תיירים שמביאה הדרך – מטפסי הרים וטיילים – ובחודשי הקיץ גם פקיסטאנים הבורחים מחום השפלה אל ההרים. כמו בכל מקום יש להתפתחות זו פנים לכאן ולכאן; מצד אחד, שיפרה התפתחות התשתית את שירותי הבריאות, ההיגיינה, שירותי הטלפון ועוד. מצד שני, נשבר מבנה המשפחה המסורתי ואובדים מנהגים בני מאות שנים.
עמק הונזה מפורסם במישמשים ובתותים הגדלים בו. התושבים מגדלים גם תירס, חיטה, תפוחי אדמה וירקות בחלקות משפחתיות קטנות על המדרונות המפוררים (SKREE), אותם "הפקיעו" מפיתולי הנהר. הם משקים את שדותיהם שבמדרונות התלולים בתעלות, באמצעותן הם מובילים מי קרחון שנמסו מפסגות אולטאר (ULLTAR) המתנשאות מצפון להונזה; תושבי נגאר מובילים מים מהפסגות שבגדה הדרומית.
במעלה כפר באלטיט, כפר בצפון עמק הונזה, בצד הישמעאלי, שוכן מבצר באלטיט (BALTIT), שנבנה לפני 700 שנה. פעם היה זה מקום מושבו של המיר, אך במשך 30 שנה עמד ריק ומתפורר. באחרונה שוקם והפך למוזיאון, שריד יפה להיסטוריה של האיזור.
עזבנו את הונזה והמשכנו מזרחה על הגדה הצפונית של הנהר. הדרך התעקלה צפונה סביב קצהו של קרחון באלטורה, המשתרע 40 קילומטרים לתוך ההרים. הנהר התפתל בין מניפות סחף גדולות, הגולשות מהמצוקים.
המחוזות הצפוניים הם חלומם של הגיאולוגים. הלוח האסיאני נפגש כאן בלוח ההודי, הנדחף צפונה. זוהי הסיבה לכך שההר נאנגה פרבאט "צומח" בחמישה מילימטרים כל שנה. האיזור כולו נדחף ומתקפל, ובמושגים גיאולוגיים הוא נמצא בתנועה. התמוטטויות ורעידות אדמה הן דבר שבשגרה כאן.
קו השלג בתקופה זו של השנה הוא בגובה של כ־3,000 מטרים, מלבד בצדדים החבויים מאור השמש, שם השלג גבוה בכ־500 מטרים. הבדל הטמפרטורות בין האזורים השמשיים לאלה המוצלים מדהים. במושגים אקלימיים, זהו איזור מדברי. בתקופה זו של השנה, בצהריים, מגיעה הטמפרטורה בשמש ל־10 מעלות צלזיוס. בצד הצל, יורדת הטמפרטורה אל מתחת לאפס, ובלילה היא ממשיכה ויורדת הרבה מתחת לאפס.
שנת חורף
הגענו לסוסט, 2,760 מטרים מעל פני הים. סוסט, קובץ של בקתות ובנייני אבן קטנים, היא נקודת המכס של המסחר המועט בין סין לפקיסטאן. מפקיסטאן עוברות בגבול שתיים או שלוש משאיות בשנה, המייצאות סיגריות, מזון יבש, צמר ובדים לסין ומייבאות כלי חרס, כלי עבודה, אופניים ומוצרי אלקטרוניקה זולים. מעבר הגבול אמנם מאפשר לשתי המדינות לסחור ביניהן, אך זו אפשרות סמלית יותר ממציאותית.
כששאלתי את אחד מתושבי סוסט מה עושים מעט האנשים המתגוררים במקום במהלך החורף, ענה לי: "הם ישנים". במשך ארבעת חודשי החורף, הקור הוא הבעיה הקשה ביותר. אין הרבה שלג, אך מזג האוויר המדברי פירושו טמפרטורה ממוצעת של 20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. אין חשמל, אין אספקה, ולפיכך רוב האנשים שוכבים במיטות כשהם לבושים בכל בגדיהם, מחכים לאביב.
עזבנו את סוסט ויצאנו לחלק האחרון של הדרך אל הגבול הסיני. מסוסט פנתה הדרך מזרחה, לתוך העמק של מעבר חונג'ראב. כאן סוגרים הצוקים הקודרים מעל, ובמקומות מסוימים המרחק ביניהם הוא 40 עד 50 מטרים בלבד. באזורים שקרני השמש אינן מגיעות אליהם קפאו כבר מי הנהר, ועל הסלע מונחים לוחות קרח, ונטיפי קרח תלויים. פה ושם מאיים סלע ליפול על הדרך. שלטונות פקיסטאן עמלים קשה כדי לשמור על הדרך פתוחה.
במרחק של כ־35 קילומטרים מסוסט מגיעים לנקודת הביטחון הפקיסטאנית די (DIH). רשמנו את פרטינו האישיים בספר, כדי שהפקיסטאנים יידעו מי עבר כאן אם תתמוטט הדרך. מיד לאחר נקודת הביטחון נמצא "השער" לפארק הלאומי של קראקוראם.
משני צידי הגבול יש פארקים לאומיים, שנוסדו כדי להגן על כבשי הערבה
(MARCO POLO SHEEP) בעלות הקרניים הגדולות. מרעה וציד אסורים כאן, אך הכסף המושקע על ידי הממשלה מועט, וכוח האדם והתוכניות מוגבלים מאוד. אמורים להיות שם נמרי שלג, דוב חום ומרמיטת הימלאיה, אך אני ראיתי רק כמה יעלים על גבעה רחוקה. כמה עורבים שחורים וכמה מיני זרזיר היו העופות היחידים. העמק התפתל עם הנהר. 15 קילומטרים מנקודת הביטחון החלה הדרך לטפס בסדרה של עיקולים צרים. לאחר זמן מה שמתי לב שאנו מעל לקו השלג. השמש זרחה ולשמים היה צבע כחול עמוק. אבל היה קר מאוד.
כך הגענו סוף סוף למעבר חונג'ראב, הדרך הציבורית הגבוהה ביותר בעולם. ליד בניין בטון ניצב מחסום המציין את הגבול הפקיסטאני. עד שהמעבר נסגר בתחילת נובמבר יושבים כאן שני שוטרים במשמרות הנמשכות שבוע; יותר נכון, הם שוכבים על מיטות בבניין הבטון וקמים רק כדי לפתוח את המחסום לאוטובוס העובר כאן פעם ביום, או למשאית נדירה בדרכה לסין. נקודת הגבול הבודדה ביותר בעולם.
שוטרי הגבול אסרו על הג'יפ שלנו לעבור את המחסום לצד הסיני בגלל שנשא לוחיות זיהוי מקומיות ומשום שלא היתה ברשותי אשרת כניסה לסין, אך השוטרים הניחו לנו לטייל ברגל בקור המקפיא, כדי לצפות בציוני הזיכרון לבניית הדרך. הסמל הסיני הוא העדות היחידה לכך שכאן נפגשות שתי מדינות. צעדנו 200 מטרים, ועמדנו מול שער הבניין הריק של הגבול הסיני. נקודת הגבול המאוישת של הסינים נמצאת ארבעה קילומטרים מכאן, מעבר לארץ לא נושבת זו.
חזרנו לגבול הפקיסטאני, שתינו כוס תה עם השוטרים, ואז יצאנו – קארים ואני – חזרה במורד דרך קראקוראם.
