יצאתי כמו הרבה מדריכים אל דובאי על מנת ללמוד את היעד. אבו דאבי היתה סגורה בפנינו. אז לאחר שלושה ימים בדובאי שאלתי את עצמי ״מה? זהו?״ כמה פעמים אפשר לראות את בורג׳ חליפה ואת שוק הזהב? חיפשתי את המקומות שמחוץ למסלולים הרגילים והמתויירים. ככה גיליתי מקומות נפלאים באמירות שהרג׳ה, אמירות ראס אל חיימה ואמירות פוג׳יירה. בטיול הבא שלי שם כבר הדרכתי קבוצה אל מסלולי הליכה נפלאים יחד עם שלושה מדריכים מקומיים שעזרו לי לגלות קניון מדהים ברכס הרי חג׳אר על הגבול עם עומאן ולטפס אל פסגת הר אל ראבי באמירות פוג׳יירה. השילוב של מסלולי הליכה אלה יחד עם המקומות המוכרים באיחוד האמירויות יצרו טיול שאין בו רגע משעמם וגילוי מופלא של חצי האי ערב ומה יש לו להציע לנו.
דבר ראשון חיפשתי את הזווית הכי טובה לצלם את מלון בורג׳ אל ערב. המבנה המדהים הזה שמדמה מפרש של ספינת דאו מתנשא לגובה של כ 300 מטר וממוקם ממש על קו המים של חוף הים של דובאי. עם השנים נבנו סביבו כל כך הרבה מבנים ויש באזור כל כך הרבה מנופים כך שאם אתה לא ממש מתאכסן במלון היוקרתי הזה אין כמעט סיכוי לצלם אותו נקי. אבל מצאתי פיתרון. בעזרת קצת עזרה מידידים בדובאי קיבלתי אישור כניסה לחוף אל נסים של מלון יוקרתי על קו החוף. משם היתה לי תצפית מושלמת על בורג׳ אל ערב ועל קו המים הכחולים.
בורג' אל ערב
חצי האי ערב הוא הסטארט אפ הבא של התיירות העולמית. זאת התחושה שלי. ואני לא מדבר על דובאי או אבו דאבי. הן בהחלט יכולות להיות תוספת נפלאה לטיול מקיף בעומאן או בערב הסעודית. דובאי היתה המקום הראשון שביקרתי בחצי האי ערב. אחרי יומיים מיציתי את גורדי השחקים ומרכזי הקניות. הגלובל ווילג׳ נראה לי כמו גרסה גדולה יותר של עיר הנוער, תל אביב, קיץ 1982. בהרבה מקומות בדובאי התחילו להציב קישוטים לקראת הכריסמס. הלו??!! אנחנו בחצי האי ערב. המקום בו נולד האיסלאם.
החוצה אל מפרץ עומאן
יצאתי מדובאי אל אמירות שהרג׳ה, מרחק נסיעה לא גדול מדובאי. אחרי נסיעה של כשעה הגעתי אל אזור דיונות נפלא. שיירה של גמלים פסעה לצד הכביש. הגמלים היו קשורים ברגליהם הקדמיות על מנת שלא יתפזרו על שטח גדול מידי. מעבר לדיונות בלט צוק גבוה המשקיף על כל המדבר.
נכנסתי אל חוות הגמלים בה מצאתי איש נחמד מבנגלדש שמתפעל את חוות הגמלים. הוא כיוון אותי אל הצוק המתרומם מעל לדיונות. אחר הצהרים התחלתי לטפס על קו הרכס. הגיאולוגיה כאן כל כך דומה לגיאולוגיה של דרום ישראל. בקלות אפשר לטעות ולחשוב שאני באזור רהט או דימונה. לאחר הליכה של כשעה בדרגת קושי בינונית הגעתי לראש הצוק. ים הדיונות האדום נפרש למרגלות הצוק. מראה נפלא לקראת השקיעה. מהצוק ישנה דרך לא פשוטה היורדת למטה אל הדיונות עצמן ומכאן אפשר ללכת לאורך הדיונות חזרה אל הרכב.
למחרת רציתי להגיע אל מפרץ עומאן. הצטרף אלי סלאם, מדריך מקומי מומחה למסלולי טרקים באיחוד האמירויות. נסענו לאמירות פוג׳יירה. הכביש חוצה חלק מרכס הרי חג׳אר. לאורך הדרך ניתן היה לראות מצודות עתיקות שחלשו על הדרך, ומבני אבן מרשימים על רקע הרי הגרניט הכהים. קצת לפני פוג׳יירה, עדיין בשהרג׳ה, העיר חור פקאן. הגענו לאחת המצודות למרגלות הר בשם אל ראבי. פגשתי קבוצה של אמירתים לבושים בקנדרה הלבנה ועבאיה לבנה. פקידי ממשל אזוריים. הם התרגשו לפגוש מישהו מישראל. החלפנו מילות ברכה בערבית וצילומים משותפים. מכאן התחלתי להעפיל בשביל העולה לפסגת הר אל ראבי. הטיפוס יחסית קל אבל השביל קצת תלול ויכול להיות קשה לאנשים מסוימים. מהשביל העולה לפסגת ההר ישנן תצפיות נהדרות על מפרץ עומאן, החופים הנהדרים והעיר חור פקאן. לאחר טיפוס של כשעה הגעתי לראש ההר. דגל גדול של איחוד האמירויות התנופף ברוח. צבעי הירוק, אדום, שחור ולבן מייצגים את הפאן ערביות וארבעת החליפויות השונות באיסלאם הסוני. מוטיב הצבעים הזה חוזר גם בדגלים רבים בעולם הערבי כמו ירדן, כווית, עיראק ועוד.
בפסגת הר אל ראבי לחופי מפרץ עומאן
תצפית על העיר חור פקאן
מהפסגה ירדתי חזרה אל המצודה ונסענו אל החופים הנסתרים של חור פקאן. חופים לבנים, מים צלולים, מושבות אלמוגים וחופים להתבודד בהם.
למחרת קבעתי שוב עם סלאם. הפעם היעד היה קניון ארוך ועמוק באמירות ראס אל חיימה על הגבול עם עומאן. ירדנו מהכבישים הראשיים והתחלנו לנסוע בדרכים צדדיות ודרכי עפר בין כפרים ועיירות מדבריות. סלאם מסביר לי שכזוג אמירתי מתחתן הוא מקבל מהשייח׳ המקומי וילה כמתנה. לכן אפשר לראות באמירויות שכונות וילות גדולות שעומדות ריקות וממתינות לזוג הטרי. המשכנו עמוק אל תוך המדבר ובין ההרים הגבוהים. התחלתי לראות עצי שיטה, תפוח סדום ועדרי עזים. סוף סוף הרגשתי שאני בחצי האי ערב. עדר עיזים שחור חסם את הדרך וריגש אותי יותר מבורג׳ חליפה. עצרנו ליד מחסום צבאי וסלאם הראה את האישור שיש לנו לטייל כאן. התחלנו ללכת בתוך הקניון האדיר הזה. מזכיר את הקניונים של עבר הירדן המזרחי אבל אפילו יותר עוצמתי וגדול. קירות הקניון הלכו סגרו. הלכנו לאורך מדפי סלע הנוטים על צידם. השכבות הגיאולוגיות, הצבעים והקימוט של השכבות היו תפאורת צילום מושלמת. לאחר כשעתיים הליכה הגענו אל נקודה בה ההליכה היתה צמוד לקיר הסלע עם אחיזה בכבל ברזל לביטחון ואז הקניון מתעקל שמאלה אל רחבה בה מספר גבים רחבים ועמוקים עם מים. תחושה נפלאה. למיטב ידיעתי אני הישראלי הראשון שמגיע אל תוך הקניון הזה. מעטים התיירים שבכלל מגיעים לכאן. סלאם מספר לי שהוא מדריך לכאן בעיקר זרים שעובדים בדובאי.
משלב מסוים לא יכולנו להמשיך ולטפס את קירות הקניון ועשינו את כל הדרך חזרה לפתחו של הקניון ואל הרכב. העזים כבר טיפסו על חלק ממדפי הסלע אל מנת ללחך את עלי השיחים הירוקים והרכים. חזרתי שוב אל מלון היוקרה בדובאי אבל הפעם עם תחושת סיפוק מענג של גילוי אזור גיאוגרפי לא מוכר.
דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באיחוד האמירויות. כל הזכויות שמורות לדודו בן צור