ר ליאונרד ווּלי, מגדולי הארכיאולוגים של כל הזמנים, התבונן יום אחד בתצלומי אוויר של רצועת החוף בצפון סוריה. עינו גילתה שמדרום לאפיקו הנוכחי של נהר האורונטס, פס של צמחייה כהה מסמן אפיק שנשפך בזמנים קדומים אל מקום אחר בים התיכון.
במקום שבו השתפך פעם נהר גדול אל הים, אמר ליאונרד וולי, שם חייבת להיות עיר.
אמר ועשה, ואת מעדרו נעץ בשפך הקדום; ומה שגילה היתה לא רק עיר אבודה גדולה לאלוהים, אלא גם ציוויליזציה שלמה, אבודה, נשכחת – הציוויליזציה של אַלַלַח'.
עם מקדשים וחומות, ארמונות וספריות, כתבי יד וזכרונות של שושלות מלכותיות וכתבי קודש קדמוניים, ומילונים המתרגמים שפה נשכחת אחת אל שפה נשכחת אחרת.
דבר דומה קרה ליגאל ידין בחפירות חצור.
היה ברור מלכתחילה, שגילו של תל חצור הוא כגילו של תל מגידו. כמו כן היה כמעט ברור, שעיר ישראלית בחצור, בת גילה של מגידו, גם בה יהיה מפעל המים המסורתי המבטיח אספקת מים תקינה גם לעיר נצורה.
ואז העמיד עצמו החופר ידין במקומו של המהנדס הקדמון ושאל את עצמו, היכן הייתי חופר את הפיר שבו יורדות המדרגות אל הקרקעית שאליה נקווים מי המעיין שמחוץ לחומה; ואשר שם גם נקדח הפיר לעומק, עד לשכבת הסלע שממנה תוליך הניקבה בשיפוע את המים.
וכך, כמו ליאונרד וולי, נעץ יגאל ידין את אתו בדיוק נמרץ במקום שבו חצב המהנדס הקדמון את הפיר.
ללמדך, שאם ברצונך להבין את ההיסטוריה, עליך לדעת את הגיאוגרפיה שעליה צמחה אותה היסטוריה.
וזאת מטרתו של חיבור זה.
לנסות להסביר מדוע מיכה הנביא יכול היה להיוולד רק במראשה. מדוע עמוס היה מן הנוקדים בתקוע, ומדוע ירמיהו היה מן הכוהנים בענתות.
ומדוע רק במראשה ובירושלים, שתי פרובינציות לא חשובות בתמונה הכללית של ימי קדם, נולד חזון אחרית הימים:
לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדון עוד מלחמה.בין הים למדבר
הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל מתחילה בשבר הסורי־אפריקני.
מאז היא מסדרון צר, בין הים ובין המדבר.
מסדרון שאינו אלא מעבר, לכאורה, בין הציוויליזציה הגדולה של הדרום אל הציוויליזציות הגדולות שבצפון, ולהיפך; מעבר שבו צועדים חילות הדרום לכבוש את הצפון, ובו צועדים חילות הצפון לכבוש את הדרום.
דרך הים הקדומה, ואדי ערה הקדמון, מגידו.
כאן, במגידו, נערכו כל הקרבות המכריעים בין הדרום לצפון מאז שחר ההיסטוריה ועד למלחמת העצמאות.
גם שאר אתרי הקרבות, בדרך אל הקרב המכריע וממנו, התנהלו באותם אתרים. מאז שחר ההיסטוריה ועד ימינו.
החיים במסדרון אינם אלא חיים במסדרון. אלה שחיים במסדרון חייבים לפתח תכונות מסוימות כדי לשרוד, ואלה התכונות שחייבות להתבטא בזהות, ואלה התכונות אשר במסגרתן נהפכת הזהות לתרבות.
משהו בחיים של מסדרון – כאשר האדם והחברה והזהות והתרבות הם המסדרון שאותו רומס הכובש מדרום בדרכו אל הצפון ולהיפך – מזכיר את העשב הנמוך, הנרמס ברגלי העדרים השועטים בו, אך שב ומתיישר כשוך השעטה.
עמוס וירמיהו, מיכה וישעיהו, ישוע הנוצרי ויוחנן בן זכאי נשאו את דברם מתוך העשב הנמוך.
צדקיהו המלך וצדקיהו בן כנענה נביא השקר, יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, אלעזר בן יאיר, בר כוכבא, אלה היו ביטויי המרד בהוויית המסדרון, ובעצם – בעולם המנוהל בידי ההשגחה העליונה, מרד באלוהים.
גם הציונות, כהוויה חילונית היא מרד בהיסטוריה וכהוויה דתית – מרד באלוהים.
ב־4,000 שנות היסטוריה עברית־יהודית־ישראלית התקיימה יישות עברית עצמאית בארץ ישראל רק בפרקי זמן קצרים מאוד, כמין הבהובים.
תקופת בית דוד ובית ראשון, על הקרע שקרע ירבעם, אשר הסתיימה בחורבן שומרון קודם ובחורבן ירושלים לאחר מכן.
מלכות החשמונאים, שהחלה במרד של יהודה המכבי והסתיימה כה מהר.
ובכל זאת:
בזה המסדרון הצר, בתקופה המשתרעת מימי האבות ועד לחתימת המשנה, שסך כל תקופות העצמאות המדינית מהן הוא כ־400 שנות מלכות בית דוד וכ־120 שנות מלכות בית חשמונאי, נוצר המסד הרוחני של הדתות המונותיאיסטיות הגדולות.
כאן, במסדרון הקטן והצר, נולדה האמונה הגדולה ונולדה גם הכפירה, נולד המשיח ונולד חזון אחרית הימים שאולי כולנו חצינו ברגע זה את מפתנם. מפגש
ארץ ישראל היא גם מפגש, נדיר ואולי ייחודי, של ארבעה אקלימים.
אקלים סודאני־טרופי, אקלים טוראני – מעין כוך אקולוגי שנותר מהימים שלפני השבר הסורי־אפריקני – אקלים ים־תיכוני ואקלים צפוני.
ארץ אשר בה, בהליכה למרחקים לא גדולים, אתה עובר בזמן קצר מאיזור גיאוגרפי מובהק אחד לאיזור גיאוגרפי מובהק אחר. ארץ שבה גבול הצמיחה הדרומי של צמח צפוני נושק ממרחק של כמה סנטימטרים את גבול הצמיחה הצפוני של צמח דרומי.
ארץ קטנה כל כך ובה צמחים ובעלי חיים אנדמיים, שתחום מחייתם רק מנחל מצרים ועד לירקון ואותו לא יעברו צפונה לעולם.
ארץ שאין בה מים רבים, ואף על פי כן פרחה בה התרבות החקלאית למיניה.
ארץ כל כך קטנה ועם זאת כה עשירה במגווני הנוף, הצמחייה והחיים; מעין מיקרוקוסמוס, מעין שלולית קטנה או טיפה זוהרת שהכל בה.
ארץ אשר בדרומה, בגבול המדבר, התפתחה ציוויליזציה ייחודית של נוודים – התרבות הנבטית – ואשר במרכזה, רחוקה מאם הדרך, עיר קטנה ואנשים בה מעט, הלא היא ירושלים, שמן הבחינה ההיסטורית, ומעוד כמה בחינות, היא טבור העולם.
והיא הארץ אשר בצפונה, מעבר לעמק יזרעאל, נשא ישוע בן מרים את משא ההר ששינה את פני האנושות.
אי־אפשר ולא ניתן להבין את היצירה הייחודית שנוצרה בחבל ארץ צר זה ללא ההבנה של הנתונים הגיאוגרפיים, שמהם בהכרח נגזרת ההיסטוריה. האל האחד ותורת המוסר, עשרת הדיברות והנבואה נולדו במסדרון הצר הזה וממנו התפשטו, כמו אדוות מעגליות, אל האנושות כולה.
עשרת הדיברות והנבואה היו המפץ הגדול שממנו נולד יקום רוחני המתפשט ללא הרף. מתחת לאדמה
במסדרון, גם בני האדם חופרים להם מאורות למסתור בימים רעים.
בארץ ישראל, תמיד ברחו מורדים אל נקרות וצורים, ותמיד הסתתרו האזרחים במערות שחפרו מתחת לפני האדמה, עד יעבור זעם.
אל נקרות הצורים של עין־גדי ברח דוד מפני שאול המלך, ושם הסתתרו קרוב לוודאי גם אחרוני הקנאים לאחר חורבן בית ראשון ולוחמי בר כוכבא אחריהם.
אבל לא רק במערות טבעיות ורחוקות מיישוב הסתתרו בני אדם מפני אויב בארץ ישראל. דומה שרשת סבוכה של מערות, מעשה ידי אדם, שימשה מאז ומתמיד כקומה תת־קרקעית לאנושות תת־קרקעית, כמעט בכל חלקי הארץ.
לא רק ביהודה, אלא גם בנגב הצפוני. ולא רק שם אלא גם בגליל. תרבות שלמה וענפה, ולמשך תקופות ארוכות, התפתחה מתחת לאדמה. וכשם שבימינו אנו משתמשים במקלטים גם בימי שלום למטרות שלום, כך גם אז.
המערות שימשו כאתרי פולחן, אתרי קבורה, ארכיונים, בתי עקד ובתי אולפנא, מחבוא למצבורי נשק ומטמונים לרכוש יקר. אך מעל לכל אלה ותמיד בכל התקופות – מסתור לעם נרדף.
אלה המרתפים שילוו את העם היהודי גם בלכתו בגולה – שם יסתתרו האנוסים מפני האינקוויזיציה ויהודי הגיטו מפני פוגרום, ושם, בתעלות הביוב שמתחת לוורשה, שם יסתתרו לוחמי הגיטאות, ודרך התעלות יעבירו נשק ומודיעין, וכאשר יבוא משיח צדקנו, ויגיע זמנה של תחיית המתים, בגלגול כל מחילות הגלות יבואו מיליוני המתים והמומתים לארץ ישראל לחיות בה מחדש ולנצח. מהיכן באנו ואיך
על מוצאם של השֵמים המערביים אין לנו למעשה כל מושג.
יום אחד, מתוך "האין אשר נבקע", הם פשוט הופיעו.
חלקם הקימו ממלכות, וחלקם היו נוודים עם מבנה שבטי מאורגן מאוד, שלו מערכת חוקים ומשפטים החופפים את סיפורי האבות.
אברהם העברי של הכתובים נולד באור כשדים שהיתה בירת ממלכה, אך יצא ממנה לחיי נדודים, בדרך אל הארץ המובטחת.
מבחינת האבולוציה החברתית, יש כאן כמו נסיגה, כמו חזרה מרצון ומתוך החלטה פנימית מתקופת הברונזה אל תקופת האבן. הסיפור התנ"כי, על אף שהוא מספר את סיפור הגירת אברהם בגרסאות שונות, בונה לנו מחומרי היסטוריה אמיתית, היסטוריה מיתית ובעיקר משליחות אלוהית שהוטלה על אבי האומה את התשתית שתהיה מעתה הגרסה, וגם הנוסחה, שעל פיה ומתוכה נולד עם חדש.
את סיפור הנדידה התחיל תרח אבי אברהם, והוא אשר יצא עם כל משפחתו מאור כשדים. אבל תרח מת בחרן, ושם בחרן אמר אלוהים לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך", אף על פי שלא ארצו היתה חרן ולא מולדתו.
חייו של אברהם טיפוסיים להוויה של נודדים.
הוא מטפח יחסי שכנים, קונה לו בני ברית, מהגר למצרים בשנות רזון לשבור שבר, נוהג בזהירות ובעורמה במוסדות השלטון האימפריאליים, ובשעת הצורך אפילו אוסר מלחמה על ארבעת מלכי קדם האדירים.
סיפור המלחמה בעמק השִׂידִים, לבד מהיותו שזור באיזור הדמדומים שבין המיתולוגיה להיסטוריה, מעניין בשל נצחונו של אברהם על ארבעת מלכי הקדם.
"וירק את חניכיו", אומר הכתוב, והכוונה היא לצבאו הפרטי של אברהם. לצבא פרטי נזקק כל מי שעסק בסחר ובהובלת סחורות דרך המדבר הגדול שבין מסופוטמיה למצרים.
המעבר של אברהם מאור כשדים בירת הממלכה אל חרן, ומשם דרך המדבר הגדול עד מצרים, הוא תיאור מדויק של התפתחות הסחר בין ממלכות הקדם הגדולות.
דווקא יושבי העיר הגדולה, כמו אור כשדים וכמו חרן, נעשו באורח טבעי ביותר לבעלי שיירות המסחר הגדולות שבין ארם נהריים לאנטוליה או למצרים.
לא רק הם. גם לשבטי הנוודים במדבריות של קדמת אסיה היתה כלכלה מגוונת: גידולים חקלאיים לאדם ולבהמה, הובלת סחורות יקרות ("צרי ולוט") – בשמים יקרים – שלאורחת הישמעאלים שלהם מכרו אחד־עשר בני יעקב את יוסף אחיהם.
היישובים שבהם חנה אברהם בנדודיו בנגב היו, על פי הממצאים הארכיאולוגיים, תחנות מעבר לשיירות: שם הצטיידו במים ובמספוא להמשך דרכם אל היעד.
על פי תעודות מארי, היו חמורי המדבר בהמות המשא המועדפות על הסוחרים, ובשיירה רגילה היו 300 עד 1,000 חמורים. שיירה אחת ענקית הנזכרת בתעודות מנתה 3,000 חמורים.
אל צו הפריחה הכלכלית נשמע אבי אברהם, כאשר עקר מאור כשדים לחרן, מושבת המסחר הגדולה. אל אותו צו נשמע אברהם, ואין זאת אומרת שלא שמע בתוך ליבו גם צו אחר מאל עליון. שדי, האלוהים הקדום, שרד בשמות תיאופוריים קדומים של בני שבטי ישראל, כמו עמישדי וצורישדי. אי־שם בערפל הקדום פינה שדי את מקומו ליהוה.
על פי הגניאולוגיה המקראית, בחרו בני אברהם מהשפחות הגר וקטורה בחיים של נוודים בעקבות הצאן והמקנה עם פשיטות שוד על יישובי הקבע, כמו בני־ימין של המדבר הגדול, שהציקו לממלכת הצפון, ושבטי הח'בירו שהציקו לממלכת הדרום.
ואילו ניניו של אברהם, הלא הם שנים־עשר שבטי ישראל, התנחלו בארץ כנען כעובדי אדמה.
פרעה יעקבהר ופרעה ענתהר היו שני פרעונים שֵמיים בממלכת מצרים במאה ה־18 לפני הספירה. השם יעקב מופיע בכל השפות השמיות: אכדית ותדמורית, סורית ודרום־ערבית.
החוקרים סבורים שיעקב, שם תיאופורי, גזור ממשהו כמו "יעקבאל", שפירושו "האל יגן". וכך יעקבהר הוא "האל הר יגן". השם ענת הר מדבר בעד עצמו, שם כנעני־פיניקי־עברי כשמה של האלה הגדולה של מזרח הים התיכון.
אבינו יעקב היה במקורו חלק מקבוצה ענקית של שמים מערביים, שהתפשטו על כל החוף המזרחי של הים התיכון; מאוגרית שבצפון ועד נחל מצרים שבדרום.
אלה העמים שהקימו ערי ממלכה לאורך החוף, שכמה מהן הפכו לאימפריה ימית שאיימה לימים על רומי; אלה העמים שהקימו מהם את שנים־עשר שבטי ישראל שהתאחדו לעם.
ספר בראשית, מלבד היותו מאכלס כמה מהטקסטים הקדומים ביותר בתודעה האנושית, מהווה גם צופן של התפתחות האומה הישראלית.
את סיפור אברהם אפשר לקרוא כפשוטו, אבל כאשר הוא נקרא באלכסון, הוא מכיל צופן היסטורי שבו לכל פרט יש משמעות מאגית.
בקריאה באלכסון, המקומות שעד אליהם הגיע אברהם ברדיפתו אחר חמשת מלכי הקדם, שנגדם נלחם בעמק השידים, מקבילים בדיוק גיאוגרפי לגבולותיה העתידיים של מלכות דוד ושלמה.
לכאורה, סיפור אגדה תמים שבו הגזמה לא מבוטלת: לאברהם 318 חיילים בדיוק (כמספר ימי השנה שבהם הלבנה נראית), ובעזרת צבא קטן זה הוא רודף אחר צבאות ארבע ממלכות אדירות "עד חובה אשר משמאל לדמשק". וכך הוא מסמן מראש את גבול הטריטוריה לצאצאיו.
בטקסים מאגיים נוספים מבסס אברהם את עתיד האומה: שבע פעמים הוא מקבל הבטחה אלוהית, עשר פעמים הוא מתנסה בתלאות ובמסות קשות, שמכולן הוא נחלץ ושתמורתן שכרו, בעתיד, גדול ורב.
באורח פלא, כל המקומות שבהם הקים אברהם מזבח או נטה את מחנהו, אם מרצון ואם מחמת אילוצים, דרכם יעברו בבוא היום יוצאי מצרים, ואפילו באותו סדר גיאוגרפי־כרונולוגי.
לפנינו תבנית ספרותית־רעיונית שכולה מתום, ואין בה איבר חסר.עלילות אברהם ונדודיו הפכו לימים בידי כותבי קורות העיתים למין פרה־דסטינציה במהופך: ההיסטוריון יוצק אל תקופת האבות את תמונת המצב של ימי הזוהר שלו, שכאילו הם התגשמותה של הבטחה נבואית קמאית. ועד כדי כך מושלמת מלאכת ההצפנה הגנטית, שהוד קדומים ותום ארכאי שפוכים על גיבורי הסיפור, על שפת הדיבור שלהם ועל שיח גיבורי הקדם. מאמר זה הוא חלק מן הספר "שושנת יריחו" העומד לצאת לאור בהוצאת זמורה ביתן. |
