תרבות של חברה יש לבחון דרך שתי עדשות. העדשה האחת, קצרת הטווח, בוחנת את התרבות העכשווית, הקרובה והזמינה. עדשה זו היא תמיד אקטואלית והמראות הנשקפים ממנה מתחלפים בכל משב רוח. העדשה השנייה משקיפה לטווח הארוך. התרבות נבחנת דרך כל רבדיה ההיסטוריים, עדשה זו עוקבת אחר התגבשותם של מושגים, רעיונות, ערכים ואמיתות. מבעד לה נשקפת הזהות החברתית ועמודי המסד שעליהם היא נשענת.
במשך דורות פיתחו היהודים מערכת ערכים שהטביעה חותם במחשבה האנושית כולה, הערכים הועברו במלים, בטקסטים ובטקסים. עם
 |
וילה שוקן. מנדלסון תכנן מבנה מאופק ונוקשה, כמעט נזירי. בכך תאם המבנה את האיש שבשמו נקרא | צילום: ברוך גיאן |
ראשית התחייה הציונית התפתחה בארץ ישראל גם יצירה יהודית פלסטית ואדריכלית. ראשוני האדריכלים הארץ־ישראלים לא ראו עצמם רק טכנאים שתפקידם מתמצה בהצבת קירות. היו ביניהם פילוסופים ואמנים שיצירתם נבעה מהשקפת עולם מגובשת, יהודית, ציונית ואוניברסלית. הם שאפו ליצור מבנים מודרניים ונוחים המשתלבים בסביבה ובאקלים של ארץ ישראל ושואבים מעולם הצורות והמושגים היהודי, המקומי והאנושי גם יחד.
בין הבולטים באדריכלים הללו, ואולי המרכזי שבהם, היה אריך מנדלסון, מגדולי האדריכלים בעולם ואחד מאבות התנועה המודרניסטית באדריכלות. מנדלסון עלה לארץ ב־1934 והקים מספר מבנים שהם ציוני דרך בתולדות האדריכלות המקומית. הידועים שבהם הם בית הנשיא חיים וייצמן ברחובות, בית החולים "רמב"ם" בחיפה, בית החולים "הדסה" בהר הצופים ווילה שוקן בפאתי שכונת רחביה בירושלים.
את וילה שוקן הקים מנדלסון ב־1936 עבור שלמה זלמן שוקן, איש עסקים יהודי, בעליה של רשת בתי כלבו בגרמניה ופטרונם של יוצרים עברים צעירים. המפורסם שבבני חסותו היה ש"י עגנון, שלמענו הקים שוקן את הוצאת הספרים הנקראת בשמו. שוקן היה גם אספן אמנות וצבר את אחד האוספים הגדולים בעולם של אינקנובולות – גליונות ששימשו להעתקת ספרים לפני התפתחות הדפוס. הוא תרם חלק נכבד מאוספיו לאוניברסיטה העברית, שם כיהן כיושב ראש חבר הנאמנים.
כשהחליט שוקן להשתקע בארץ ישראל פנה למנדלסון. האדריכל, שעד אז בנה בארץ בעיקר בתים ציבוריים, הקים את המבנה ברחוב סמולנסקין 7 בעיצוב מאופק ונוקשה, כמעט נזירי. בכך תאם הבית את אופיו של האיש שבשמו נקרא. באגף האחורי של הבית יצר מנדלסון מרפסת זגוגית עגולה, ברוח בתי הכלבו של שוקן בחמניץ שבגרמניה, שאף אותם תכנן האדריכל. הוא ראה בעיצוב הפנים חלק בלתי נפרד מתכנון הבית ולכן שקד על כל פרט ופרט במבנה, בכלל זה הידיות, המנורות והרהיטים. את חלל הספרייה ציפה בלוחות מעץ לימון שהדיפו ריח נעים. ליצני ירושלים התבדחו שכדי להשביע את תאוותו של מנדלסון לשלמות ולשימוש בחומרים המקומיים, היה צורך לכרות פרדס לימונים שלם.
ב־1957 נרכש המגרש על ידי האקדמיה למוזיקה ולמחול, שביצעה בו מספר שינויים בתכנונו של האדריכל יוסף קלרווין. למרות הבעיות הטכניות שגרמו השיפוצים, הקפיד קלרווין לשמר את מעטפת המבנה, מתוך צניעות והערכה לבונה הבית המקורי. כיום בונה האקדמיה את משכנה החדש בגבעת רם. וילה שוקן נמכרה ליזם פרטי שמתכוון להקים בית דירות יוקרה בתכנונו של האדריכל רם כרמי.
מפגש של ענקי רוח
התוכנית להרוס את וילה שוקן מעלה בעיות משפטיות וערכיות חריפות, הן ברמה המקומית, הן בערך השוויון מול החוק והן לנוכח העובדה שווילה שוקן הוגדרה בחוק כנכס תרבות בינלאומי לצד מבנים קלאסיים נוספים בירושלים. היזם, נסמך באדריכלים בעלי שם, טוען כי "ערך תרבותי שהוצא מחוץ להקשרו איבד את הצדקת קיומו". אותו
 |
חצר וילה שוקן. היזם שמתכנן להרוס את המבנה טוען כי "ערך תרבותי שהוצא מחוץ להקשרו מאבד את הצדקת קיומו" | צילום: יוסי עדי |
טיעון עמד לנגד עיניהם של מחריבי גימנסיה הרצליה בתל אביב. אך האין טיבן של יצירות אדריכליות שהן משנות את הקשרן?! מרחב גיאוגרפי ואנושי משתנה ללא הרף. מבחנה של ההשתנות הוא ביכולתה לשמר את הערכים התרבותיים שבקרבה ולא לפגוע בהן בזילות ובהינף יד.
וילה שוקן מבטאת מכל בחינה את אחת מפסגות היצירה התרבותית של תקופתה ולכן אין לבחון אותו כ"אירוע נדל"ני" על פי העדשה קצרת הטווח. מדובר ביצירת אמנות. אמנות איננה נבחנת רק בערכם החומרי של מרכיביה. אדם שאומד בית רק על פי הערך הנדל"ני של הקרקע, כמוהו כאדם שאומד שווי של יצירה על פי איכויותיה כחומר הסקה.
אמנם רוב ימיו עסק שוקן בענייני ממונות ומסחר, אך הוא השפיע על עיצוב פניה של הספרות העברית ואת מקומו בזיכרון ההיסטורי של הארץ קנה בזכות, ולוּ רק בגלל תמיכתו בעגנון. מה שהיה עגנון לספרות העברית, היה מנדלסון לאדריכלות העברית. פועלם של שני ענקי הרוח הללו נפגש בווילה שוקן.
אין להלין על הקבלן, הוא אינו אמור להיות אוצר אמנות. לעומת זאת, ראוי לתקוף במלוא העוצמה את פקידי הציבור ונבחריו. הם מחויבים להיות נוצרי התרבות, הזיכרון, היצירה והמורשת המקומית. תרבות היא משאב ונכס ציבורי וחייבים נבחרי הציבור לנהוג בו בדחילו ורחימו, שאם לא כן, הם מועלים בתפקידם.
הניסיון המצטבר מוכיח שההתנגדות הציבורית חייבת להיות בוטה ונחרצת. כשתינעץ כף הדחפור הראשונה בקירות וילה שוקן, כבר לא יהיה מה לשמר וכל המלים היפות יתאדו בחלל. גם אם יתחרטו פרנסי העיר לאחר מעשה, גם אם יכו, כעבור שנים, על חטא הנחפזות, האיוולת, תאוות הבצע והרשעות, לא יוכלו לעשות מאומה. אריך מנדלסון לא יבנה פעם נוספת את וילה שוקן.
