ירושלים – צילומי חגים

אצל היהודים, המשיח וחמורו הם עדיין בגדר שאיפה. בינתיים, מקיימים את מצוות פדיון פטר חמור. בכור החמור הוא הבהמה הטמאה היחידה שחלה עליה קדוּשה כבכור של בהמה טהורה. כשנולד בכור חמור, יש להמיר אותו בשה, שניתן להקריבו על המזבח, או בכסף. את השה או הכסף נותנים למנהיג הדתי. אם אין ממירים אותו, חייבים להמיתו. פדיון פטר החמור הוא טקס משמח, בעיקר אם החמור לבן וצח. בקרב עדות מסוימות מסתיים האירוע בארוחה חגיגית.

ברוך גיאן / טל גליק
ענפי התמרים משחקים תפקיד מפתח בחגי היהודים והנוצרים גם יחד. אין פלא, ארץ ישראל שבה נוצרו שתי הדתות הללו ובה התרחשו מרבית הדרמות המתוארות בספרים הקדושים להן, מבורכת בדקלים.

צילום: ברוך גיאן	צילום: טל גליק

ללולב, כידוע, תפקיד חשוב בחג הסוכות. לפני החג נפתח בירושלים שוק ארבעת המינים, המשתרע על פני רחוב מאה שערים ונמשך בחלק מרחוב מלכי ישראל המוליך אליו; המוני דוכנים עמוסים אתרוגים, לולבים, הדסים וערבות, ולידם קישוטים. לא פשוט לקנות לולב. צריך לבדוק בקפידה; הוא חייב להיות שלם, ובעיקר אסור שהעלה האחרון האמצעי יהיה סדוק.

ענפי התמר הם חלק בלתי נפרד גם מיום א' של התמרים של הנוצרים – יום ראשון בשבוע שלפני הפסחא. ביום זה, מספרת המסורת, נכנס ישו לירושלים והאנשים קיבלו את פניו בכפות דקלים ובקריאות: "הושע נא, בן דוד". מדי שנה חוגגים ביום זה את האירוע בתהלוכה של כפות דקלים. התהלוכה מתחילה בבית פאגי, בחלק המזרחי של הר הזיתים, שם לפי המסורת מצוי הסלע שעליו טיפס ישו כדי לעלות על גב החמור. הצליינים בוחרים ענפים מהערימה ומחכים.
הטקס מתחיל בשעה שתיים עם תפילת הפטריארך, ובשעה שלוש בערך מתחילה התהלוכה הארוכה והצבעונית לצעוד דרך שער האריות עד ויה דולורוזה. במהלך הצעדה נושאים המאמינים את ענפי התמרים ומזמרים בדבקות "הושענא הושענא". המזמורים הם בכל השפות, אבל הצירוף הזה בעברית חוזר תמיד. הלולבים, רומזים המדרשים, כונו בבית המקדש "הושענא". דת אחת מקיימת מנהג עתיק של דת אחרת.

שי גינות
בפסח, מספרת המסורת היהודית, יצאו בני ישראל ממצרים ונמלטו מידו הקשה של פרעה. בדרכם אכלו מצות, משום שבצקם לא הספיק להחמיץ. בשכונות הדתיות של ירושלים מקפידים לא רק על אכילת מצות בפסח, אלא גם על ביעור החמץ, הגעלת הכלים שנגעו בו וליבונם. כלי עץ, כלי מתכת, כלי אבן וכלי עצם מגעילים במים רותחים, לא לפני שמנקים אותם מכל לכלוך שדבק בהם. כלים שנגעו באש, כמו שיפודים, זקוקים לליבון עד שניתזים מהם ניצוצות.

בתקופה שלפני הפסח היהודי לערך, בבוקרה של השבת הראשונה של הפסחא, עורכות הכנסיות המזרחיות – היוונית האורתודוקסית, הארמנית, הסורית והקופטית – את טקס האש הקדושה בכנסיית הקבר שבעיר העתיקה. בשיאו של הטקס, הנערך זה כ־1,000 שנים, נכנס הפטריארך היווני אורתודוקסי למבנה הקבר הקדוש, ובידו אבוקה כבויה. הוא מתפלל, ומהשמים, כך מאמינים בכנסיות המזרחיות, יורדת אש ומדליקה את האבוקה. זה אינו נס חד־פעמי, אלא אירוע החוזר על עצמו מדי שנה המביא לכאן את המוני עולי הרגל. אלה מצטופפים עד כדי סכנת חיים בכנסיית הקבר, כדי להדליק באש הקדושה את צרורות הנרות שבידיהם, 33 נרות בצרור, כמספר שנות חייו של ישו. האש עוברת במהירות מיד ליד, ואלפי נרות מאירים באור יקרות את הכנסייה. לא פעם מתעוררות תגרות בין הצליינים השונים, ולעיתים אף נדרשת התערבות משטרתית להפרדה בין הניצים.

חנן ישכר
לילדים, כמו למבוגרים מחצרו של האדמו"ר מסאטמר שבירושלים, ביקורו של האדמו"ר המתגורר בניו־יורק הוא חגיגה. מבחינת הסאטמרים, החיים עדיין במעין עיירות בהווי של הגולה המזרח־אירופית, הקמת מדינת ישראל לפני ביאת המשיח היתה שגיאה איומה ובלתי נסלחת. יואל טיטלבוים, מייסד החצר בניו־יורק, טען בכתביו שהקמת המדינה היא המעכבת את הגאולה השלמה וגוררת את הצרות האחרונות, לרבות השואה.

על החצר הסאטמרית איננו יודעים הרבה. התפיסה האנטי־ציונית הקיצונית של חבריה דוחקת אותם לשוליים של היהדות החרדית בירושלים. בין כה וכה, פניהם של מבוגריה וילדיה לאדמו"ר היושב בארצות־הברית. אבל לא רק ביחס לסאטמרים רבה הבורות של רובנו. גם על הכנסייה האתיופית, ש־200 נציגיה חיים בעיר עמוסת הקדושה הזאת, אין ידיעותינו רבות.

הכנסייה האתיופית היא כנסייה עתיקה, המחזיקה במסורת האוריינטלית; אותה מסורת שפותחה על ידי כנסיות שיצאו מהנצרות המזרחית, אך סירבו לקבל את ההחלטה של ועידת כאלקדון (CHALCEDON) בשנת 451, בנוגע לאחדות מהותו של ישו. לעיתים כלל לא ידעו עליה. כמו הכנסיות המזרחיות האחרות, שמרה הכנסייה האתיופית על עיקרי האמונה העתיקים. אבל יש לה גם אפיונים ייחודיים. הנוצרים האתיופים שומרים על השבת ועל המילה, ויש להם כמוּרה רחבה וציבור נזירים גדול. הקיסר היילה סלאסי הנהיג תהליך זהיר של מודרניזציה, כשהגביר את השימוש באמהרית במהלך התפילה במקום בשפת הגֶעז העתיקה. בנוף הירושלמי, כך מספרים, הטקסים של הנוצרים האתיופים הם המעניינים והצבעוניים ביותר.

שמעון לב
בשלוש אחר הצהריים, בכל יום שישי, יוצאים הנזירים הפרנציסקנים יחד עם צליינים קתולים מבית הספר המוסלמי עומריה, המצוי בין שער האריות לרחוב הגיא, למסע בוויה דולורוזה, דרך הייסורים של ישו. בתחילת האירוע נושאים הנזירים תפילה בלטינית, ואז מתחילים המאמינים לצעוד בסמטאות, מתחנה לתחנה, מהמקום שבו מחתה ורוניקה את זיעתו עד למקום שבו פגש ישו את אמו.

שחזור דרך הייסורים הוא פולחן חשוב בכנסייה הקתולית, ומי שיכול להגיע לירושלים ולבצע אותו נחשב בר מזל. הנזירים הפרנציסקנים מובילים את התהלוכה מאז נטשו הצלבנים את הארץ במאה ה־13. 14 התחנות שלידן הם עוצרים ונושאים תפילה מבוססות בחלקן על תיאורים מהברית החדשה ובחלקן על מסורות מאוחרות.
כבודה של המסורת הקתולית במקומה מונח, אבל את ירושלים פוקדים בשנים האחרונות גם צליינים אחרים. הבטיטיודס (BEATITUDES), למשל, הם קתולים מצרפת, שאינם קתולים מסורתיים כמו הפרנציסקנים, אלא נוצרים מודרניים. למרות שלא ויתרו על הנזירוּת, הם ויתרו על החומרה המאפיינת מסדרי נזירים אחרים. נזירים ונזירות חיים בסמיכות אלה לאלה ומקיימים במשותף את מרבית הטקסים הדתיים. הם אוהבים לפטפט, לצחוק, לשיר הרבה, ובעיקר בעברית. כאוהבי ישראל, הם דוברים עברית צחה. נציגיהם נמצאים פה כל הזמן, ואינם עוזבים את העיר לרגע.

איתמר גרינברג
הנזירים הארמנים בירושלים טוענים כי הם שומרים על המסורת של הנוצרים הראשונים. יש להם טקסים מיוחדים, ליטורגיה יפה במיוחד וספרות ושירה עתיקות. אך האם באמת לא השתנתה מסורתם במשך השנים?

המסורות היהודיות, למשל, השתנו. מתן מעות לילדים והדלקת נרות הם מנהגים המזוהים לחלוטין עם חג החנוכה; אבל שניהם צמחו בהדרגה במהלך דורות רבים. בשני המנהגים שיחקה ירושלים תפקיד. הדלקת הנרות – שריד של חג האש הפגאני שנחגג באותם ימים של חורף – לא נעשה מנהג רווח אלא כמה דורות אחרי שנהרס בית שני. במשך שנים רבות היו הסברים סותרים לסיבת קיומו של המנהג. האגדה הנפוצה היום מספרת כי כאשר חדרו החשמונאים לבית המקדש המחולל בירושלים מצאו פך שמן אחד שלא טימאו היוונים, ולמרות שאמור היה להספיק ליום אחד, הספיק לשמונה. אבל במקביל לסיפור זה התקיים סיפור נוסף שנשכח מלב; לפיו, מצאו החשמונאים בבית המקדש שמונה שיפודים וקבעו בהם נרות.

בעיר צמחה במשך המאות גם מסורת של חגיגות ילדים. לפי מנהג ירושלמי קדום, היו המלמדים ותלמידיהם סובבים ברחובות, שרים שירים ומבקשים מצרכי מזון. מהמצרכים הכינו סעודה, וביום השמיני היו מביאים את הסירים הגדולים אל תלמוד תורה בעיר העתיקה. שם היו קוראים את שיר השירים ומתפללים לגשם. אחר כך חילקו מהמזון לעניים, וכשאלה הלכו לדרכם, היו התלמידים מקבלים את חלקם בתוספת חמש פרוטות.

יואב לף
אין ספק, ירושלים היא מפגש. ישו הצלוב מובל כבר יותר מאלף שנה שוב ושוב בסמטאות העיר העתיקה, הנהרסת ונבנית לאורך הדורות. הוא תמיד מובל בוויה דולורוזה כשקהל המאמינים ההולך אחריו רואה בו משיח, שליח, אל, או כולם גם יחד.

ליד הכותל מתפלל בחול המועד פסח יהודי בבגדי חג, בטלית ובכובע לבן. הוא פונה לאלוהיו עתיק היומין, אותו אלוהים שבו האמין גם הרפורמיסט היהודי ישוע. יש הוד והדר חגיגיים ומרוחקים בפנייה הזאת אל האל ליד הכותל בעיר העתיקה, וההבדל בינה לבין דמותו הסובלת של המעונה הנוצרי מדגים היטב את השוני בין הדתות. אך למרות ההבדלים, מקורו של הפסחא אינו אלא הפסח, והסעודה האחרונה שאכל ישו לפני שנצלב אינה אלא ארוחת ליל הסדר. במובנים מסוימים, המפגש הירושלמי הוא חזרה אחורה אל מקורותיהם של הדברים.

ויש בירושלים גם מפגש בין דת לפוליטיקה, מה שמבטיח מתחים וכעסים רבים. אבל בתוך הקושי, בתוך המועקה, יש רגע שבו סנטה קלאוס מחליף חיוך עם יאסר עראפאת ואיתנו.