ירושלים – מוצב קדמי על שפת התהום

הקרב על ירושלים
ב־1990, כאשר נשלמה הקמתו, היה בית הדירות של מנדל קפלן מעין מוצב קדמי על שפת התהום. דייריו היו כולם זרים. ישראלים הדירו רגליים מאיזור הדמדומים הגבולי. נעולים בשערים חשמליים היו המדשאות והפאטיו, הבריכה בתבנית חצי סהר, העיטורים הארמניים הכחלחלים סביב בית המעלית ורחבת הריקודים המרוצפת שיש, מרחפים, כמו חזיון תעתועים מארץ האפרטהייד, מעל גבעת טרשים פראית. חמורי השכנים מאבו־תור הערבית היו תועים בין הסלעים, ולפנות ערב חזרו עדרי כבשים מן המרעה.
גרם מדרגות תלול ועץ תאנה אחד הם כל מה שנשאר מן הפסטורליה. ב־1996, לאחר שתושבים יהודים הפעילו לחץ ופרוטקציות, הורחב הכביש המוביל אל הבית, וקיר אדיר מצופה אבן נבנה לאורכו של הרחוב; מן הצד היהודי. אדמות המנזר היווני בראש הגבעה הוחכרו ליזמים יהודים המתכננים שם מלון דירות. הדחפורים העמיקו לתוך צלע ההר והכינו מצפה וחניון רחב ידיים לאוטובוסים של תיירים. פנסים רבי־עוצמה שוטפים את הרחוב בתאורת יום.
העירייה עשתה את עבודת ההכנה, ובעקבותיה הגיעו היזמים הפרטיים. כמה גגות רעפים אדומים כבר חוסמים את הנוף לדייריו של קפלן, ובימים אלה מתרוממים פיגומים אדירים למבנה חדש על שרידי הגבעה. הלך הנוף? אין דבר. היהודים בשכונה מתנחמים בכך שכל מבנה יהודי נוסף מגביר את הביטחון ובעיקר – מקפיץ את ערך הקרקע. דונם פה ודונם שם: כך מתנהל  הקרב על  ירושלים. זו היתה דרכו של טדי קולק, שאמר בזמנו: "הצהרות ראוותניות רק מזיקות לעיר". בתקופתו הופקעו 26,000 דונם מאדמות הערבים בעיר, ו־160,000 יהודים התיישבו בשכונות חדשות בשטח המסופח של ירושלים המזרחית, בלי שנאמרה אף מלה על "ייהוד העיר", בלי מצלמות ובלי חקירות. אהוד אולמרט פתח עידן חדש, צעקני: פתיחת המנהרה בעיר העתיקה, הר חומה, ראס אל־עמוד… אבל במקביל ממשיכה לעבוד גם השיטה הישנה.
תיירים ממעטים להגיע למצפה היפה שנבנה מתחת לביתו של קפלן. אפילו נהגי מוניות אינם ששים לנסוע לשם. מדי פעם עוברת מחלקה של חיילים. המשמר האזרחי של השכונה היהודית מפטרל כל הלילה, ונורות הג'יפים הכחולות של משמר הגבול מהבהבות למטה במורד, בין בתי הפלסטינים. זו אחת מאותן נקודות מעורפלות, הרבות כל־כך במפת ירושלים, שבהן כל מטר הוא משמעותי; כל פסיעה עלולה לקחת אותך לצד הלא נכון; והשקט באוויר טעון פחד. ברגע שחלפת על פני הבית היהודי האחרון (נכון לעכשיו) אתה יודע שרגליך עומדות על אדמה אחרת. ולראיה: המדרכה המרוצפת אבן אמנותית נקטעת כמו במטה קסם. הכביש המבהיק הופך לדרך משובשת, פנסי הרחוב מתמעטים, אין מנקים, אין גננים, אין עירייה (מלבד לצורכי גביית ארנונה). כאן נגמרות ההשקעות.

מאחדים ומספחים
ב־20 ביוני 1967, באסיפת מרכז תנועת רפ"י שהתקיימה אחרי המלחמה, קרא דוד בן־גוריון להרוס את חומות העיר העתיקה. המנהיג הזקן שנודע באהבתו להיסטוריה סיפק שלוש סיבות לתביעתו: "א. אנו רוצים שתהיה ירושלים אחת, ולא שתיים – יהודית וערבית. ב. צריך להרוס את החומה. היא איננה יהודית. היא נבנתה על־ידי סולטאן תורכי במאה ה־16. ג. להריסת החומה יהיה ערך פוליטי עולמי. אז יידע העולם שיש ירושלים אחת, ובה אפשרי מיעוט ערבי". הסופר ש"י עגנון, שנלקח באותם ימים לסיור מתוקשר ברחובות העיר העתיקה ונשאל לדעתו על ההצעה, העיר: "בן־גוריון אמר הרבה שטויות בחייו; הצעתו להרוס את החומה היא היותר גדולה".
לפני מלחמת ששת הימים היה שטחה של ירושלים המערבית 38,000 דונם. ב־28 ביוני 1967 פרסם שר הפנים צבי שמשון שפירא את "צו הסיפוח", שהוסיף לעיר 73,000 דונם, כמעט פי שניים משטחה, על סמך שלושת "חוקי ההסמכה" שהתקבלו בכנסת ואשר החילו על השטחים המסופחים משפט, שיפוט ומינהל ישראליים. בשטחים אלה נכללו אדמותיהם של 28 כפרים ערביים, והמפה צוירה כך שתכלול כמה שפחות ריכוזי אוכלוסיה פלסטינית וכמה שיותר אדמות; עיקרון זה מסביר את פריסת הגבול המוזרה, שלעיתים – למשל, בענאתא, בית־חנינא, כפר עקב וא־ראם – השאירה חלק מהכפר בתחומי הגדה ואת עתודת האדמות שלו סיפחה לירושלים.
רק חבר כנסת אחד התנגד לסיפוח, מאיר וילנר מרק"ח; אפילו סמנים שמאליים מובהקים צידדו בהחלטה בהתלהבות. אורי אבנרי אמר ש"העם חפץ באיחוד העיר", ושמואל מיקוניס, מנהיג מק"י, הצהיר: "ירושלים בירת ישראל מימי קדם". מחוץ לישראל, לעומת זאת, היתה הסכמה רחבה על אי־תקפותו של הסיפוח: 99 מדינות הצביעו בעצרת האו"ם בעד הצעת החלטה המבטלת את איחוד ירושלים. עמדת האו"ם נשארה בעינה עד היום, וכך גם עמדת הרוב בכנסת.
את החומה סביב העיר העתיקה לא הרסו. אבל מדינת ישראל השקיעה ב־30 השנים האחרונות את מיטב מרצה ומשאביה כדי להעלים את הגבול בין שני חלקי העיר ולהפוך את ירושלים לעיר אחת; יהודית ככל האפשר. בתחום שסופח הוקצו השקעות לתשתית ולבנייה המזורזת של שכונות יהודיות, גם במחיר פגיעה בלתי הפיכה בנוף ובאופיה המיוחד של ירושלים. יותר מ־40,000 יחידות דיור ליהודים נבנו על ידי הממשלה בחלק המזרחי של העיר; מספר יחידות הדיור שנבנו עבור ערבים באותה תקופה היה 500. הצד השני של המערכה התבטא בהפקעת אדמות ערביות, הגבלת בנייה שיטתית לאוכלוסיה הפלסטינית בירושלים והזנחה מכוונת של השירותים העירוניים הבסיסיים שלה.
ההפרדה הלכה והעמיקה: ירושלים השלמה והמאוחדת, הקונסנזוס הלאומי היחיד ששרד מן הכיבוש, היא אידיאה ערטילאית. במציאות, מורכבת הבירה הישראלית ממתחמים של שכונות יהודיות, שביניהן דחוקות מובלעות ערביות השורדות בתנאי אפליה קשים. הגבול שהפריד עד 1967 בין שני חלקי העיר לא נמחק; הוא רק התפרק לקווי גבול עם תוואי חמקמק, אך מוחשי מאוד. מעט אזרחים – משני הצדדים – חוצים את הקווים. כאשר הם עושים זאת, הם חשים כמעט תמיד פחד. פחד מוות ופחד ממעצר, מבוכה וזרוּת.
אם לא די בכך, משתלב במפה המתעתעת של ירושלים גורם נוסף: החרדים. המובלעות החרדיות בחלקי העיר היהודיים סגורות ומסוגרות בפני ישראלים חילונים לא פחות מהמובלעות הערביות. האלימות גוברת בהן משנה לשנה. גם כאן מרחפת על ראשו של מסיג הגבול סכנה של מטח אבנים ועוינות עזה, חסרת פשרות. ירושלים החרדית התפשטה מן המרכז החוצה, עד לשכונות הסְפָר המרוחקות במזרח ובצפון. וכפי שנגסו הישראלים נתחים גדלים והולכים משטחיה הפלסטיניים של ירושלים, כך נוגסים החרדים מן השכונות החילוניות.
בלב המעוזים החרדיים של מאה שערים, כמה פסיעות מצומת הרחובות יפו וקינג ג'ורג', מדברים בטלפון הסלולרי ביידיש. על לוחות המודעות תלויה פרסומת של תה ויסוצקי שלא שזפה עין חילונית. "תמצית של מסורת", נכתב שם, ושלושה גברים הדורי זקן ופאות מסובים לכוס תה. החנויות מציעות "ש"ס [לא המפלגה] על הדיסק", ו"אבא, גם אני רוצה את סיפורי התנ"ך המצוירים על גבי תקליטור". אלה התמרורים היחידים לפלישת העידן החדש. העוני וההזנחה בולטים לעין. כאן, בגטאות האבן, נעלמות הגינות המטופחות של ירושלים. על הקירות המתקלפים מתחוללת מלחמה נצחית, והפוסקים מיידעים את הציבור מדוע אין אשה רשאית לצאת בפרהסיה בפאה בשבת.

שער לארץ אחרת
"הראשונה שנפגעה בקרב־הלילה – לכיבוש תחום האוויר של רחוב הנביאים, בקטע שבין סמטת החבשים לבין בית החולים האיטלקי – המתחולל בין הוואלסים של שופן היוצאים מבית ד"ר לנדאו, רופא העיניים הזקן, לבין שירי האהבה של פאריד אל־אטראש הבוקעים במלוא עוצמת מקלטי הרדיו החדשים, שנקבעו לא מכבר בבתי־הקפה הערביים במורד שכונת מוסרארה, היתה הגברת ג'נטילה לוריא בעלת הבית שלנו".     כך נפתח "המסע לאור כשדים" מאת דוד שחר. זו ירושלים שלפני קום המדינה. בהמשך מבהיר המספר: "לא נמהלו נטפי המקצבים המערביים במנגינות המזרחיות כדי יצירת מזג מעוין קולח מעדנות – כפי שיקרה תכופות למדי למוסיקה הסופגת לתוכה מנגינה בת תרבות זרה לה, ומצליחה לבלוע אותה ולעכלה – אלא גרמו בהינתזם אל תוך תחום המקצב הזר תערובת של חומר נפץ שכל ניצוץ שהוא עלול לפוצצו".
כל מי שעומד עם רדת הערב מעל אחד הגאיות הרבים המחלקים את ירושלים אינו יכול שלא לשמוע את קרב הצלילים הניטש – ובעוצמה רבה מאי־פעם – באוויר. במיוחד בלילות הקיץ, כאשר השירים הישראליים מן הרמקולים של יריד חוצות היוצר מתערבבים בקונצרטים של בריכת הסולטאן ובמסיבות החתונה הנערכות בשכונות הערביות ובמלונות על הר הזיתים.
אבל הקרב הוא יומיומי ומתנהל בכל עונות השנה. כאשר יורדים הדמדומים פורצת בבת־אחת מהומת אלוהים (תרתי משמע) של קריאות מואזינים, תפילות, צלצולי פעמונים. הוואדיות מגבירים את הצלילים, והאוויר הצונן של ירושלים מתנפץ להדי מלחמת הקודש. הטכנולוגיה נרתמה לעגלת הקדושה, וכל הצדדים נעזרים במערכות משוכללות להגברת קול. בקקופוניה שנוצרת יש משהו מקפיא דם ומופלא, מאיים ומשכר כאחת. בעיני, זו תמצית רוחה של העיר.
את "היכל הכלים השבורים" ו"המסע לאור כשדים", שני חלקי "מגילות ירושלים" של הסופר דוד שחר, קראתי בפעם הראשונה בגיל 15 או 16. התיאורים הנפלאים של שוכני רחוב הנביאים וסמטת החבשים, ספריית בני ברית, מרפאת ד"ר לנדאו ובתיהם של יהודה פרוספר בק, אביו של גבריאל לוריא, ושל השופט דן גוטקין, אביה של אוריתה, משכו אותי בחבלי קסם. אחת לכמה זמן הייתי מסתלקת מבית הספר בחיפה ויוצאת למסע הרפתקאות לירושלים. אלה היו המסעות הראשונים שעשיתי לבד, ורחוב הנביאים היה, באמת, שער לארץ אחרת. גם היום, למרות הבנייה המואצת שלא פסחה עליו, הרחוב הוא בעיני פרשת הדרכים הגדולה: כאן מתפצלת העיר לשלוש ישויותיה הנפרדות, המסוכסכות. מצד אחד, שוכן מרכז העיר הישראלית. מצד שני, לב העיר החרדית, ולמטה משם – מה שנותר ממרכז העיר הפלסטינית שמחוץ לחומות, לאחר 30 שנות חנק מכוון מצד הרשויות.
בעיקול חד של 90 מעלות נבקע רחוב הנביאים ומתחיל לרדת מן העיר המערבית לעבר שער שכם. על הציר הזה נעים פלסטינים בבואם לנהל את ענייניהם עם הישראלים – עבודה, בירוקרטיה, טיפולים רפואיים. בצומת משרד החינוך, מתחת למגדל ולרחבה שהועתקו מכיכר הפאליו של סיינה ולמבנה החדש, דמוי כוורת סובייטית, העוטף אותם, נשפך רחוב שבטי ישראל אל הנביאים. כאן מצטרפים לתנועה יהודים מן השכונות החרדיות בדרכם לכותל. מעט למעלה משם עומדים שני מבנים שפתחיהם מעוטרים בכתובות ובציורים צבעוניים – בתי האתיופים שבנה הקיסר האחרון, היילה סלאסי, לאשתו מנן לפני שגלו מן הכיבוש האיטלקי בארצם. אליהם, ואל הכנסייה האתיופית ברחוב החבשים הסמוך, עושים את דרכם אתיופים רבים, אנשי דת ובני הקהילה, ומזכירים למתבונן ברחוב את היישות הרביעית של ירושלים, ישות עתיקה מאוד, לא הומוגנית, רב־לאומית: הזרים.
תוכנית החלוקה של ירושלים לא התחילה ב־1948. לצד העדות השונות של יהודים וערבים היו כאן האתיופים, הרוסים, היוונים, הארמנים, האשורים, הגרמנים והאמריקנים – אם למנות רק על קצה המזלג – וכל קהילה חיה לה את חייה הנפרדים, מסוגרת מאחורי חומות מנזריה או בתי הרובע שלה, הקולג'ים, האכסניות והחנויות. העיר העתיקה היא הגרעין שממנו התפשטה היישות הירושלמית, על אפם וחמתם של המבקשים לאחד ולייהד את העיר.
דרך רחוב הנביאים מטפטף הזרם המיסטי של העיר העתיקה אל זו החדשה. עוברים כאן כמרים פרבוסלאביים ונזירות אפריקניות, המון פועלים רומנים קשי יום ומכוניות שרד של דיפלומטים אירופאים. בתחתיתו נופל הרחוב אל כביש מספר אחת, שנועד לחבר בין חלקיה היהודיים של ירושלים – נהר אספלט עצום שמנציח את קו הגבול הישן בין העיר המערבית לעיר המזרחית. ואילו בחלקו העליון, במקום שבו נושק רחוב הנביאים לתחנת המשטרה ולבית המעצר של מגרש הרוסים, מול משפחות העצירים הפלסטינים הבאות לשאול לשלום יקיריהן, משתרע אחד מאזורי הבילוי האופנתיים של ירושלים.
יש כאן פאבים עם שמות כמו "גלסנוסט" או "קנאביס" אבל גם "כלבא שבוע". וגם כאן מתנהל במלוא עוזו הקרב על כיבוש שטחים. בין המבלים החילונים נראים יותר ויותר נערים עם כיפה וציצית ונערות בחצאיות באורך הקרסול וחולצות ארוכות שרוולים. בכמה פאבים כבר התקבעה מסורת של שיעורי תורה מפי מחזירים בתשובה, ניגונים חסידיים, טיש של שבת. במקומות אחרים יש מופעי חשפנות, ושוב באחרים – ג'ז, וכמובן טראנס ודאנס וכל מה שהולך. כאן קשה לדעת מי מכרסם במי, חובשי הכיפות הסרוגות בצעירים החופשיים או להיפך. לא פעם אפשר להבחין בנערים חרדים מציצים בגניבה על הסצינה הלילית.

כיפה קטנה ואקדח
לאחר דיונים ארוכים, אפופי סוד, הניחו לנו להיכנס אל תוך הבית. נער דק גו במכנסי ג'ינס משופשפים ותלתלים משתפלים עד הכתפיים ליווה אותנו לחדר עמוס ספות, ציוד משרדי, טלוויזיה במעגל סגור, מכשירי וידיאו ומערכות סאונד, ונער אחר שהצטרף אליו התכופף מדי פעם ואסף במבוכה נעליים גבוהות, גרביים תועים ושאריות אחרות מן הרצפה.
לחדר נכנס צעיר מחייך, שחור תלתלים, אמר שקוראים לו אריה ושהוא האחראי. הושיבו אותנו על הספות וביקשו שנמתין; הם צריכים לסיים עניין חשוב. התברר, שהעניין החשוב קשור לחיבור איזה מכשיר. היו בעיות. הוזעק עוד מישהו, ענק רוסי מזוקן. התעסקו קצת בכבלים. הנער הראשון אמר: אני חייב לשמוע את זה עכשיו, חייב. ואז לחץ אחד מהם על כפתור, ולתוך שלוות הצהריים המנומנמת של ראס אל־עמוד פרץ קולו של אהוד בנאי, שר את "גַ'מלִי פוּרוּז". חיוך של אושר התפשט על פני הנערים. הם שיחקו עוד קצת בטלפונים הסלולריים ובאקדחים שבחגורותיהם, והתפנו לשוחח איתנו.
זה היה בשלהי הקיץ האחרון, בהתנחלות היהודית של ארווין מוסקוביץ' בראס אל־עמוד. שבועיים קודם לכן התעוררו התושבים הערבים וגילו שצמחה להם התנחלות. בן־לילה, במבצע שמומן מכספי המיליונר היהודי מאמריקה ותוכנן לפרטיו על ידי ראש מטה המבצעים שלו, מתי דן, השתלטו בחורים חמושים על שני מבנים בשכונה, שרפו אוטובוסים של חברת נסיעות ערבית שעמדו יותר מ־20 שנה ברחבה הסמוכה, מתחו יריעות ניילון צהובות גדולות על כל שטח ה"מאחז".
בעקבות המתנחלים הגיעו הרשויות. סביב סביב, ברדיוס של עשרות מטרים, הוצבו מחסומי משטרה, התפרסו כוחות משמר הגבול, נקבעו משמרות וסיורי ג'יפים צבאיים. כשבועיים שררה כאן המולה נרגשת של צוותי טלוויזיה ועיתונאים, מפגינים בעד ונגד, מאהלי הזדהות עם הפלסטינים ועם המתנחלים. לאחר מכן הושגה פשרה: ההתנחלות בשני הבתים נשארה, אבל לא הותר למשפחות להתיישב בהם. הוסכם שיישארו שם – לפי שעה – שישה בחורים לאבטחה ועוד ארבעה לשיפוץ המבנים.
המאבטחים באים מן האליטה של גוש אמונים. רובם זה עתה השתחררו מהצבא, יוצאי "יחידות נבחרות". חלקם עובדים כמאבטחים גם בסילואן. הם שוכרים ממוסקוביץ' "בית ערבי מדליק", כך אמרו. יש להם חוזה. את הסכום המדויק לתשלום לא זכרו: 50 שקל, נדמה להם. כשמוסקוביץ' פנה אליהם, קפצו על ההצעה. המיקום נראה להם: קרוב לאוניברסיטה ולא רחוק ממרכז העיר ומהעבודה. חלקם סטודנטים, אחרים חוסכים כסף לטיול הגדול באמריקה הדרומית. כן, רק כיפה קטנה ואקדח מבדילים בינם לבין אלפי צעירים חילונים בני גילם.
ההתנחלות הפכה אותם לגיבורי תקשורת: שבוע ימים ראו אותם על המרקע בכל העולם. בראס אל־עמוד יש להם הרפתקה אמיתית, משהו בין חסמב"ה למערב הפרוע, בתוספת ציונות וגם – למה לא – הזדמנות לחסוך קצת כסף. ברמקולים שחיברו סביב הבית הם משמיעים הרבה את שינייד אוקונור – זמרת שביטלה את הופעתה בירושלים בגלל איומים מן הימין הקיצוני בישראל ובארצות־הברית. הם מתים עליה. המוסיקה, הסבירו לנו, היא שפה בינלאומית.
בעיצומו של הביקור הציצה לחדר נערה יפה. החצאית ההדוקה שלה היתה באורך הראוי, וכך גם שרוולי החולצה; הגזרות של בגדיה היו משתלבות היטב בכל תצוגת אופנה עכשווית. האם הסכם הפשרה לא הוגבל לבחורים בלבד, שאלתי. אריה חייך וקרץ. תביני, אמר, בחורים ועבודות בית, זה לא הולך כל כך טוב יחד. היא חברה של אחד הבחורים, באה לעזור קצת. מאחור, בשטח המוסך, עמדו השיפוצים בעיצומם. המשפצים מתחלפים. הם באים בתורנות מישיבות הסדר בכל הארץ, מבצעים את העבודות הנדרשות. המאבטחים נהגו בהם פטרונות מסוימת. מעל בגדיהם לבשו המשפצים סרבלים כחולים חדשים עם כתובת בערבית. מה זה, שאלתי. אריה חייך שוב. אה, זה, אמר, כשנכנסנו מצאנו כאן עשרות כאלה, המוכר הערבי השאיר אותם פה.
בתוך כמה חודשים, אמר אריה, נבנה פה שכונה לתפארת. לכל הבתים שמוסקוביץ' מתכנן לבנות פה יש שוכרים מראש. משפחות מחכות בתור. עכשיו הערבים עושים קצת רעש, אבל זאת הצגה לתקשורת. הם יודעים שזה טוב בשבילם: ערך הקרקע כבר עלה, ובזכותנו יבנו להם פה כבישים, גינות, שירותים עירוניים. אנחנו מסתדרים איתם מצוין. למה שלא נחיה בשכנות טובה? הוא נשמע אמין ולבבי, אריה. מי שלא מכיר את עובדות החיים בירושלים היה משתכנע מיד.
תוך כדי כתיבת המאמר הזה התפרסמה הידיעה על אישור בנייתן של 132 יחידות דיור ליהודים בראס אל־עמוד, על הקרקע שקנה ארווין מוסקוביץ'. 500 היחידות שאושרו לערבים במקביל ממתינות כבר שבע שנים, מ־1991, לאישור המובטח. הן הותנו באישור תביעתו של מוסקוביץ' לבנות בלב השכונה הערבית הגדולה את בתיו. זה המשכו הטבעי של תסריט ידוע מראש: המחסום שהציב הצבא בשכונה לא הוסר מאז הגיעו המתנחלים; רק התקשורת והמפגינים נעלמו.
בגלל השכנים החדשים, נעצרים התושבים הפלסטינים בדרכם מהבית לעבודה או למכולת, נחקרים, מראים תעודות. חייהם הופכים לפחות ופחות נסבלים. שליחי המיליונר מאמריקה עוטפים אותם בהטרדות יומיומיות, איומים והצעות לסכומי כסף מפתים. עוד משפחה תישבר, תמכור את הבית ותברח על חייה עם הכסף. המאחז יתפשט, יבוצר, תקום גם ישיבה. הצבא יקים מחנה קטן להגנה על המתנחלים. רק הצוּמוּד (הקשר לאדמה) או חוסר הברירה יחזיקו את המשפחות הפלסטיניות הנותרות במקומן; כמו בקסבה בחברון, כמו סביב בתי המתנחלים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה או בסילואן.

העיר שנפרמת
עם רדת הלילה נוהגים עדיין בכמה קהילות בעיר העתיקה להגיף את השערים. לשכונות שמחוץ לחומות אין שערים, אבל כשהחשיכה מתעבה הן מתכנסות לתוך עצמן. חומות של תאורה חוגרות את נווה־יעקב ופסגת־זאב, תלפיות־מזרח, גילה ורמות, וביניהן זרועים איים אפלוליים – שועפאט, ענאתא, סוואחרה, א־ראם, בית צפאפא – רובעי הבירה המאוחדת שרגלם של רוב הישראלים, גם הירושלמים, לא דרכה בהם מעולם. אפילו השמות אינם מוכרים.
מאז 1967, ככל שהיא מתפשטת ושולחת זרועות חמדניות לסביבותיה, הולכת ירושלים ונפרמת. מאות אחוזי הבנייה המאושרים ליהודים – לא רק בפרברי השינה המבוצרים בטון בעיבוריה, אלא גם בלב האתרים ההיסטוריים, מתחת לחומה העתיקה המתגמדת בהדרגה – מבטלים את ייחודה. מנגד, מאלצים את הפלסטינים לשמר עבורנו את הנוף. הם מתגוררים במובלעות בעלות צביון כפרי מדומה, בבתים בני קומה או שתיים, ברחובות שרבים מהם אינם סלולים, ואין להם מדרכות, ללא מבני ציבור, ללא תוכניות מיתאר. אלפים נאלצים לבנות ללא רשיון, משום שזה 30 שנה אינם מצליחים להשיג את הרשיון הנכסף. הם חיים תחת איום צווי הריסה, ולעיתים קרובות הם רואים את הבתים שהשקיעו בהם את כל חסכונותיהם נהרסים; בשעה שעל שטח שהיה בבעלותם והופקע מהם מוקמות מאות יחידות דיור ליהודים.
גם החילונים המתמעטים בירושלים מתבצרים כיום במובלעות משלהם, שמרכזן ברחביה ובמושבה הגרמנית. איזור המדרחוב בבן־יהודה, רחובות יפו וקינג ג'ורג' – המשולש שבלב העיר המערבית – הופכים בהדרגה לנחלת הדתיים והתיירים המזדמנים. אפילו התחבורה הציבורית מתוחמת: כבר יש אוטובוסים מיוחדים לשירות החרדים, ואת הערבים משרתים כבר מזמן אוטובוסים של חברות פלסטיניות פרטיות. דומה שתוכנית החלוקה של העיר לרובעים, שגובשה בידי מירון בנבנישתי בעת שהיה יועצו של טדי קולק לענייני מזרח ירושלים, קורמת עור וגידים מעצמה; אם נרצה ואם נמאן.
גדולי הדיפלומטים, מלומדים ואישי ציבור וסתם אנשים שוחרי טוב מכל העולם ייגעו את מוחם בנסיון למצוא פתרון למחלוקת על ירושלים, מימי הסכם סייקס־פיקו ב־1916 ועד עצם היום הזה. הציעו חלוקת ריבונות או חלוקה מינהלית, הענקת מעמד בינלאומי לעיר כולה או רק לאיזור שבין החומות, כוח שיטור רב־לאומי ואפילו מעמד עצמאי בדומה למדינת הוותיקן ברומא. הנטייה המשותפת להצעות רבות היא לנטרל את הבעיה מצידה הלאומי ולהשליך אותה למישור הדתי. גם ישראל מגלה נכונות להעניק סמכויות נפרדות לנציגי הדתות במקומות הקדושים להן. אבל העיר החיה אינה ירושלים ערטילאית של מעלה; היא גוף מסוכסך, בעל צרכים עירוניים ואינטרסים פוליטיים לאומיים. ההסכמה היחידה שהושגה עד כה בנוגע לירושלים היתה שלא להסכים ולדחות את הדיון הסופי "למועד מאוחר יותר".