את חוויותינו בחרנו לחלק לשניים: הערים הגדולות ביפן, והאזורים הכפריים שלה, ולהביאן גם מנקודת מבטנו כצלמים, שחדרו סוף סוף ואחרי המתנה את מעטה הסגר הממושך, ממש לאחר שנפתח.
בשיא עונת הסתיו יצאנו עם קבוצת צלמים למסע צילום ביפן. במשך יותר משבועיים סיירנו בערים הגדולות, בעיירות, בכפרים ובאזורים נידחים יחסית. בכתבה זו נביא את סיפור ביקורנו בערים הגדולות ביפן – אוסקה, קיוטו, וטוקיו.
יש מאיתנו שבביקור ליפן יתמקדו בעיקר בערים הגדולות, לעיתים מסיבות נוחות ותחבורה, או מההרגל התיירותי לטיולי "ערים". לדעתנו ניתן לחוות את יפן היטב גם מטיול שכזה, בעיקר אם תצליחו "לטעום" מכל אחת מהן מספיק, ולזהות את ה'וייב' השונה של כל אחת, ולהסיק ממנו את האופי המורכב והרב גוני של המדינה העצומה הזאת, שבנויה מאלפי איים, מהם ארבעה עיקריים. עם זאת, זה קצת דומה למשל על העיוור שמישש את אוזן הפיל, וחשב שמדובר בחיה עדינה ודקת בשר. די לזכור ששלוש הערים אוסקה, קיוטו וטוקיו נמצאות כולן באי הונשו, כדי להבין עד כמה ביקור בשלושתן לא ממצה את החוויה היפנית, קל וחומר אם לא יצאנו אל הכפר ואל הטבע.
למידע נוסף:
- יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
- טוקיו – מדריך מסע אחר
- קיוטו – מדריך מסע אחר
- יפן מחוץ למסלול
- מסע צילום באזורים הכפריים של יפן
כדי להבין את השוני המהותי והבולט בין הערים האלה, אפשר להיעזר בהקבלה שיצרנו לעצמנו, לערים חיפה, ירושלים ותל אביב.
את אוסקה, עיר הנמל בעלת מבנים ארכיטקטוניים חדשים, תחנת רכבת מפורסמת ומרכזית, אך גם גנים ומבני עבר שהשתמרו, הקבלנו לחיפה. קיוטו, הבירה המסורתית של יפן משך מאות שנים ועד אמצע המאה ה-19, ומרכז לדתות ולמקדשים, ניתן לדמות לירושלים, ואילו טוקיו, הכרך הסואן על ההתרחשות הצעירה שבה, וסביבה המטרופולין ההומה, היא, בהשאלה כמובן, תל אביב.
אבל אל תטעו בהקבלה, שנועדה לצורך הזיכרון וההתמצאות בלבד. שום דבר אחר מהביקור בערים האלה, לא יזכיר לכם את ישראל. כצלמים, העושר (והאושר) הוא רב גם בערים הגדולות, צילומי הרחוב, העוברים והשבים, חזיתות החנויות, הפנים שלהן, השווקים, הניקיון והאסתטיקה בכל פינה, הארכיטקטורה, צילומי הלילה של אורות הכרך והתנועה, תחנות הרכבת ההומות, התחבורה בכלל, השלטים הצבעוניים, מקומות הבילוי, כל אחד מאלו הוא "לוקיישן" עצמו ועולם ומלואו לצלם החובב או המקצועי, ומספקים מגוון בלתי נגמר של אפשרויות צילום מכל ז'אנר שתבחרו.
כבר חווינו את יפן כמדינה מרתקת ויפהפייה, אך בכל פעם מחדש, אנחנו מבינים שאיננו שבעים ממנה. התחושה היא שבכל רגע, אפשר להיתקל במשהו שגורם לך להתפעל – השילוב הנפלא של מודרני ומסורתי, התחבורה המתקדמת, המחוות הקטנות, הרצינות בה היפנים מתייחסים לכל דבר, הכבוד לערכי הסביבה, הטעמים, הריחות.
ההבנה שמדובר ביעד שונה ומרתק התחדדה בביקור הזה, במיוחד לאור העובדה שחודשים ארוכים יפן היתה סגורה לתיירים, בבחינת אין יוצא ואין בא.
פושימי אינארי קיוטו, צילום רפי קורן
גן בסמוך למקדש קנרוקואן קיוטו, צילום רפי קורן
ביקור ראשון אחרי הקורונה ופתיחתה של יפן לתיירות
כקבוצת תיירים, ועוד מישראל, חשנו את קבלת הפנים החמה, מכירת התודה, ואת התעוררות המקומות בהם ביקרנו: שווקים, מרכזי קניות, מרכזי ערים ומקדשים, לקראת התיירות המתחדשת. וכן, גם של המקומיים, מעין מפגש ישן חדש, והשתאות הדדית.
יפן היתה אחת המדינות שספגה מכה קשה ומהירה עם התפרצות הקורונה, ומהר מאד סגרה את גבולותיה בצורה הרמטית, ואלה נותרו סגורים, גם כשמדינות אחרות החלו לפתוח את שעריהן. זו לא הפעם הראשונה בה יפן נכנסה לסגר מרצון. כבר במאה ה-17, בגלל חשש מכיבוש והשפעות זרות, יפן סגרה את עצמה לחלוטין בפני העולם, בבידוד שנמשך כ- 250 שנה! אולי זה שורש ההסבר לכך שיש מנהגים, נורמות ואפילו מאכלים שרואים רק ביפן.
שוק נישיקי, צילום רפי קורן
אוסקה: רובע דוטונבורי בלילה וטירת אוסקה
נחתנו באוסקה, וכמו צעירים מאוהבים, להוטים לפגוש את מושא תשוקתם, דאגנו כבר בערב הראשון, למרות הטיסה הארוכה (אחרי קונקשן בדובאי), לטעום ולחוות את העיר. כמעט ישר מהשדה, יצאנו לליבה של אוסקה, אל רובע דוטונבורי התוסס, בבחינת קפיצה למים העמוקים. התפזרנו בין הסמטאות הצבעוניות, תעלות המים, והסאונד היפני-אורבני – שלטי ניאון מרצדים, צעירים שאוספים קולות במסגרת תחרות די-ג'יי מקומית, ודוכני אוכל ריחנים.
תוך דקות ספורות קיבלנו את יפן "לפרצוף". גם אלו מבינינו שכבר היו בה וגם "החדשים" הגיבו אליה בעוצמה. באופן מפתיע, חיי הלילה היפניים, היו פחות "נקיים" מהמצופה, ואפילו פחות פוטוגניים (או אולי פוטוגניים באופן שונה, של צילום מציאות, או תיעוד כמעט דוקומנטרי). במיוחד אלה של בני הנוער שמילאו את הרחובות. חלקם בולטים מאוד בחיפושם אחרי זהות, בלבוש האחר, בעיסוק בעצמם, אוחזים בובות ילדותיות, וחלקם, כמה עצוב, יושבים על המדרכות לאורך הנהר בקבוצות, בחוסר מעש וגם בשימוש בסמים לעיני כל. גם הלכלוך ברחוב הפתיע אותנו, כזה שלא נראה כמותו יותר לכל אורך הטיול. מעין "אי" זנוח ועזוב של הזנחה, אנושית ועירונית.
בבוקר, לפני היציאה מהעיר, פגשנו את יפן שזכרנו, מבהיקה, נקיה, מתוקתקת ונטולת רבב, לפחות למראית עין. הגענו בבוקר המוקדם לטירת אוסקה, מבנה אטרקטיבי בפני עצמו, יעד מפורסם ומרכזי למבקרים בעיר, וגם למקומיים, אך בעיקר מצאנו עניין בניצנים הראשונים של שלכת רבת-גוונים, ובקבוצות תלמידי בית ספר בתלבושת אחידה, אלא מה, שהגיעו לאתר. שיתוף הפעולה שלהם, כמו תמיד, וכמו שזכרנו, היה נפלא עד מרצה.
עוד נחזור ונפגוש ביעדים רבים בהם נבקר, תלמידי בית ספר בכל הגילאים, קבוצות עובדים וסיורים מאורגנים למקומיים. הבנו שכדי לתמוך בתיירות שספגה מכה קשה בתקופת הקורונה, ורק לאחרונה החלה להתאושש ממנה – הממשלה והשלטון המקומי מעודדים תיירות פנים בהיקפים גדולים.
אוסקה, צילום רפי קורן
רובע דוטונבורי, אוסקה, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
טירת אוסקה, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
העיר קיוטו – הבירה העתיקה
כזכור מהאנלוגיה שיצרנו, קיוטו מקבילה לירושלים, מלאת הקדושה והמסורת, והיא אחת הערים המרכזיות והאייקוניות של יפן.
קיוטו, העיר ששימשה כבירת יפן בין המאה ה-8 למאה ה-19, משופעת במקדשים, גנים וארמונות, שלא ניזוקו למרות מלחמות ופגיעות של איתני הטבע לאורך ההיסטוריה. האתגר של הצלם במקום כזה הוא לתפוס זוויות מיוחדות באתרים צפופים וגדושי תיירים מחד, וצילום תמונות ייחודיות ולא בנאליות, מאידך. במשך יומיים, "הארכנו" את שעות היממה, כשבין היתר, השכמנו קום כדי לתפוס את הרכבת הראשונה לשכונת פושימי, בה ממוקם מקדש השינטו המיוחד פושימי-אינארי, אליו מובילים אלפי שערי טורי כתומים. אחרי ביקור מתבקש במקדש "הזהב" וב"גן האבנים" המתויירים (שניהם פוטוגניים להפליא, ועשויים לצפון גם מפגשים פחות בנאליים בתפאורה יפהפייה), הקדשנו את שעות הצהריים לסיור בשוק נישיקי הצבעוני והתוסס. זהו אחד השווקים האהובים עלינו בעולם, שיש בו הכל מהכל. מדובר במספר רחובות שתי וערב, לאורכם משובצים דוכנים, בתי מלאכה ומסעדות קטנות. השלל הצילומי בשוק הוא צילומי פורטרטים סביבתיים של העומדים בדוכנים, צילומי פרטים של הסחורה, תמונות רחבות המתעדות את השוק והרחוב, וכמובן צילומי אוכל והכנתו. בקצה השדרה המרכזית נבנה מקדש בודהיסטי קטן, ומנגד, במרחק עשרות מטרים, מספר אולמות של המשחק התזזיתי, פצ'נקו. את אולמות הפצ'נקו הרועשים והמטורללים, עתירי הצבע ולעתים גם אפופי עשן סיגריות, בהם עשרות מכונות פצ'נקו (מכונות משחקים דמוי PIN BALL) ניתן כמובן לצלם בתמונת סטילס, רצוי בעדשה רחבה שמכילה את נפח הטירוף ומימדיו, אבל דווקא סרטון וידאו קצר בטלפון יכול להיות הממחיש ביותר. רק עד שיגלו אתכם, כי לרוב הצילום אסור בהם. אחרי ביקור קצר בחנות סכינים מקצועית, קינחנו את הביקור עם גלידת דבש טהור, ויצאנו מהמקום שבעים ומרוצים מאד.
בביקור בערים אנחנו ממליצים לא לוותר גם על המקומות הטריוויאליים לכאורה, במיוחד על גנים מפורסמים המדורגים ברשימת הגנים היפים ביותר ביפן, ולעתים גם בעולם. אלה לא יאכזבו אף פעם עם התמונות שתצלמו שם. עם זאת, ההמלצה היא לייצר מגוון באתרי הביקור, כלומר שניים שלושה גנים (תלוי במשך הביקור), אותו מספר של מקדשים, שוק אחד לפחות, תחנת רכבת מרכזית או מבנה ארכיטקטוני בולט אחר, ורצוי גם נקודת תצפית טובה על העיר כולה, להבנת הקונטקסט והמימדים.
לפנות ערב הגענו לרובע גיון המפורסם. רבות סופר על אזור זה, שמצית את הדמיון של התיירים, בתיאורים על מסיבות סודיות של בעלי כוח וממון, אליהן מגיעות גיישות ומאייקות (מתלמדות) כדי לארח חברה למכובדים. החושך ירד, ותנאי הצילום הפכו קשים מאד, אך ברגע אחד – הדופק קפץ. מבין הסמטאות החשוכות הגיחו מספר בנות בלבוש מסורתי מוקפד, וצעדו נמרצות אל עבר אחת הכניסות. הצלמים הזריזים הספיקו להגיב, לעדכן את נתוני הצילום, ולתפוס את הרגעים הנדירים האלה, בעודן חומקות בין מוקדי האור והצללים.
לסיכום יום גדוש ומרגש, יצאנו לצילומי לילה בתחנת הרכבת המרכזית של קיוטו, מבנה ארכיטקטוני מרשים ורב הדר, בו צפינו במופע אור-קולי מהפנט, ברוח חג המולד, שהוקרן על גרם המדרגות העצום.
רובע גיון קיוטו, צילום רפי קורן
משחק פצ'נקו, צילום רפי קורן
מקדש הזהב בקיוטו, צילום רפי קורן
גיישות ברובע גיון, צילום רפי קורן
קיוטו – גן האבנים, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
דוכן בשוק נישיקי, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
שוק נישיקי, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
דברים שיש רק ביפן
כבר בימים הראשונים של הטיול, וככל שאלו נוקפים, אנחנו פוגשים את הדברים שאליהם התגעגענו כל כך, והמבקרים שזו להם פעם ראשונה, מזהים אותם מיום ליום. דברים, הרגלים, גינונים, חוויות, קטנים כגדולים, אזוטריים או משמעותיים, שגורמים לך להתאהב במדינה הזאת, וכשאתה בארץ בחזרה, מנסה לשחזר, כמעט לא להאמין שחווית את זה באמת. רק על כל אלה אפשר לייצר כתבה שעומדת בפני עצמה, אם לא רצף כתבות.
ממה נתחיל? מהניקיון, מטריות המזון, מדגמי השעווה המדוייקים בחזית המסעדות המשקפים אחד לאחד את המנות המוגשות בהן. או אולי מחוויית השירותים, המחוממים, המנגנים, עתירי הזרמים וכפתורי ההפעלה, הרוחשים עם מגע ישבנך, ולעתים גם מרימים לכבודך את מכסה האסלה עם התקרבך. אולי מהסדר, הביטחון האישי, מכך שאם שכחת (למרות ריבוי השלטים) את הטלפון או את הארנק בתא שירותים על אם הדרך, תחזור לאחר 10 דקות וכבר תמצא אותו מנוילן וממוספר במחלקת אבדות, רק מחכה לאיסוף. או שמא מההרמוניה אליה שואף כל אחד שתפנה אליו, ינסה לעזור, להביא אותך למחוז חפצך, לסייע או להסביר, לעתים גם למרות מכשול השפה. ואם בשפה עסקינן, אז אולי מהניגון, האינטונציה, התארכות הצלילים, הקול הגבוה והכמעט מסומפל, הצחוק המובך האופייני, או השקט המופתי ברכבת או באוטובוס (המופר רק על ידי חבורת צלמים ישראלים נטולי איפוק, למרות שהם ממש, אבל ממש מנסים). או שנתחיל בחוויית הקניה, והעטיפה של מה שקנית בטקס מוקפד ואסתטי, הכבוד לנייר, לשטרות, לגרפיקה ולכתוב. וקבלת הזר, והמוזר, המרחב האישי והאפשרות לתת לכל אדם להביא את עצמו ולבטא את עצמו במרחבו הפרטי מבלי שיצטרך להסביר או לתת דין וחשבון מה הוא לובש, למה ועם מי הוא מתחתן, או למה הוא לא. וההנגשה לנכים, לעיוורים, לילדים, לאימהות, לכבדי שמיעה, בכל מקום ציבורי, כחלק בלתי נפרד ממנו. או הרצינות התהומית בעבודה, בכל תפקיד, ממנקי המעקות של המדרגות הנעות, דרך גוזמי העצים בגנים, נהגי הרכבת או עובדי המלון, וההקפדה על הבטיחות ועל הסדר בכל עיסוק.
ואלה הן רק דוגמאות. אז נכון, השילוב של כל אלה לא בהכרח מייצר מדינה מושלמת, גם לא חיים קלים או נוחים, ולפעמים גם ההיפך מאלה. אבל למבקר מבחוץ, כל אלה מייצרות את החוויה היפנית, התחושה שאתה במקום שאין כמוהו, ושלעולם גם לא תבין אותו או תכיר אותו עד הסוף. והכל פוטוגני עד להתפקע. ומה עוד בעצם אנחנו מחפשים בטיול צילום תרבויות?
רובע הרג'וקו, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
טוקיו הגדולה
טוקיו, בירת יפן ב-150 השנים האחרונות, היא המטרופולין הגדול בעולם ובעלת עושר אינסופי מכל הבחינות – תרבות, דת, ארכיטקטורה, אוכל, קניות, ועוד ועוד. למרות גודלה, גם כשנסענו באזורים הצפופים ביותר בעיר, כמעט ולא עמדנו בפקקים. זאת תודות למערכת תחבורה ציבורית מפותחת ויעילה ביותר, שעוררה בנו קנאה עזה.
לרשותנו עמדו קצת יותר מ-48 שעות, אז היינו צריכים לבחור במה להתמקד – התחלנו ברובע גינזה היוקרתי, שהרחוב הראשי שלו הופך באמצע היום למדרחוב שוקק. דווקא הגשם של אותו יום הפך את הרחוב לבוהק, הוציא את המטריות של העוברים ברחוב, והעניק לנו סצנות צילומיות ייחודיות. בתוך מרכז הקניות היוקרתי של גינזה, אליו חמקנו מהגשם, אבל היה מלכתחילה יעד זכור לטובה שסימנו מראש, רק בקומת האוכל עצמה, אפשר לייצר סט של עשרות תמונות. התצוגה המוקפדת, של ירקות, ממתקים, מיני מגדנות הופכת כל פריים לחגיגה, וניקיון "בית המרקחת", עם מדי המוכרים והמוכרות הם תפאורה מושלמת כל כך לחוויה ולתמונות, שיכולנו לשהות שם שעות, אלמלא מגבלת הזמן. משם לאודאיבה, רובע מודרני הממוקם במזרח העיר על אי מלאכותי. באודאיבה, בזכות מידע מוקדם, ניווטנו לבניין מיוחד שכל הדלתות בו מוארות בשלל צבעי הקשת. ביום שלמחרת השמש חזרה להאיר לנו פנים, וניצלנו אותו ליום מרוכז ומגוון בכרך הגדול. לא ניתן לבקר בטוקיו ולא להגיע למקדש השינטו אסאקוסה, על סצנות התפילה והפולחן אפופות העשן שבו, המבנה העצום והיפהפה, ושדרת החנויות המובילה אליו, שבשעות הבוקר המאוחרות יותר מתמלאת בהמון אנשים. אחרי ההמוניות (הנפלאה) של המקדש, התרווחנו בהליכה שלווה בפארק אואנו, לנשימה עמוקה ואחרונה של יפי השלכת העוצמתי וצעידה בין עלי זהב ענקיים, שנושרים מעל ראשינו. בעבר היינו בפארק אואנו גם באביב, בפריחת הדובדבן-הסאקורה ובפסטיבל הסאקורה, ומה נאמר לכם, ההבדלים הם של שמיים וארץ, או אולי של סתיו ואביב. חוויית הסתיו היא כמעט רוחנית, ומאוד אישית, אל מול הפריחה המטריפה, וההמון החוגג אותה בפיקניקים עתירי אוכל, ובעיקר שתיה. מכל מקום מומלץ לחוות את שתיהן. לאחר מכן שוב הקפצת קצב ברובע האלקטרוניקה, אקיהברה (וביקור בחנות הצילום העצומה, יודובאשי, שבשבילנו כצלמים זה כמו ביקור לילד בחנות ממתקים, וחלקנו גם התחדשו בציוד חדש במחירים שאין בארץ) ולקינוח – צילומי לילה במגדל טוקיו.
את היום האחרון בטוקיו התחלנו בצומת שיבויה המפורסם, כולל תצפית מהקומה ה-46 במרומי שיבויה סקיי, שסיפק לנו חווייה מפתיעה של עליה טכניקולורית במעלית, וכמובן נוף שאין כמותו, כולל הר הפוג'י בכבודו ובעצמו באופק. איך אפשר לוותר גם על סיור בהרג'וקו המפורסם (אם כי מביקור לביקור הוא עומד פחות בציפייה למפגשים עם צעירים בתלבושות מוזרות, אבל נשאר מלא אופי, וגם מקום נהדר לחזות בסצנת אוכל רחוב מצועצע וצבעוני וגם לרכישת מזכרות…). הספקנו לבקר גם במקדש מייג'י הסמוך, מקום שלעתים קרובות, אך לא הפעם, מספק אפשרות לחזות בחתונה מסורתית, על בגד הכלה הלבן והכובע שמכסה את "קרניה". הפעם חווינו את טקס התפילה, כולל צלילי הגונג, ואת המבקרים השונים, חלקם בלבוש מסורתי, לעוד כמה פורטרטים הדוקים או משפחתיים, לפני שחוזרים הביתה.
רובע גינזה, צילום רפי קורן
טוקיו, צילום רפי קורן
רובע אודאיבה, צילום רפי קורן
מרקיה ברובע אקיהברה, צילום רפי קורן
השדרה בדרך למקדש אסאקוסה, צילום רפי קורן
הר פוג'י המשקיף על טוקיו, צילום רפי קורן
דוכן יוקרתי ברובע גינזה, טוקיו, צילום רפי קורן
משפחה במקדש מייג'י, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
סוף דבר? כנראה שלא…
ביקור בערים של יפן מותיר את המבקר בהן מלא השתאות. גם אם מתמקדים רק בערים, המגוון התרבותי והחווייתי הוא עצום. החל ממקדשים וטקסים, דרך חוויות אורבניות וסצנות רחוב, ארכיטקטורה, גנים וכמובן המפגשים האנושיים.
כמו יפן, כך הערים שלה, הן רבות עושר ומרתקות, שכל מה שתראה בהן יהיה תמיד רק קצה הקרחון. חלק מהחוויות שחווינו, והמראות שראינו, כמו גם הצילומים שלכדו עדשותינו, עדיין מחלחלים אצלנו.
דווקא במרחק הזמן, לפעמים קשה לנו להאמין שאכן כך חיים אנשים במקום אחר בעולם. תרבות שונה, זרה ולעתים גם מוזרה. מושלמת למראית עין, אבל גם אם נודה שגם במעטה המושלם ישנם סדקים, זו עדיין התרבות האסתטית ביותר שפגשנו, המושפעת ממסורות של אלפי שנים, ומאופי תושביה המיוחדים והיפים, מבחוץ ומבפנים, של המדינה הזאת.
התמונות שחוזרות איתנו, מספרות את סיפור המדינה ואזרחיה, לא רק כסיפור תרבותי, אלא גם כתיעוד דוקומנטרי למדינה שמתאוששת, כמו כל העולם, ממשבר קורונה שסגר את שעריה. לטייל ביפן זו חוויה נפלאה, אבל האם באמת היינו רוצים לחיות בדרך היפנית? לא בטוח… לנו ברור, כמו בכל פעם שאנחנו שבים מיפן, שעוד נעבור בשערים אלה שוב.
רובע גינזה בגשם, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
שלכת עירונית, צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
בתמונה העליונה – ילדי בית הספר – צילום אורית גוטרבוים-פרטוק
טיפים לצילום עירוני-אורבני
מאת רפי קורן
- חפשו את השוק של המקומיים. מומלץ להגיע מוקדם ולהסתובב בין הדוכנים והחנויות שמספקים מפגשים והזדמנויות צילום עשירות.
- חפשו תחבורה מעניינת, שמאפיינת את המקום.
- סביבה אורבנית נהדרת לצילומי לילה.
- נסו לצלם אנשים במקום העבודה שלהם.
- בצילום דמויות, שימו לב לרקע – האם הוא תורם לסיפור, למשל הדוכן שמאחורי המוכר בשוק, או שיש בו הפרעות.
- נסו לשלב תנועה בפריים, כדי להגביר את העניין. במצלמה אפשר להגדיר מהירות נמוכה (למשל, 1/20 שניות), כדי לייצר "מריחה"
- כדאי לשלב השתקפויות דרך זכוכיות, שלוליות, וכו'.
- כשעושים זום בטלפון – חשוב לעשות זום אופטי (בחירת עדשה מקרבת) ולא דיגיטלי.
—————–
אורית גוטרבוים-פרטוק ורפי קורן, זוג מכרכור בשנות ה-50 המוקדמות לחייהם, אוהבים לטייל, לצלם, ולספר סיפורים.
אורית, אם לארבעה בנים, בעלת משרד עורכי דין.
רפי, אב לבן ובת, מתמחה בהדרכת צילום בארץ ובחו"ל לצלמים מקצועיים ולחובבי צילום. מוזמנים לעקוב:
photog-rafi.com
facebook.com/rafikoren23
מלבד מסעות הצילום של רפי בעולם, וצילומים בארץ, רפי ואורית מקפידים לצאת אחת לכמה חודשים לטיול זוגי בחו"ל, לגמוע מרחקים, לראות טבע ונוף ולצלם.