יפן – עגורים בביצות הקפואות

את מקדשי השינטו היפאניים מוצאים במקומות היפים ביותר, ליד פינת יער קסומה, בקרבת מפל מים שוצף או על סלע זקור המשקיף על מרחבי הים. המיקום הזה אינו מקרי, כמובן. לפי דת השינטו, שוכנים האלים, הנקראים קאמי, במקומות טבעיים ויפים. לכן בנו להם מקדשים במקומות החביבים עליהם, על קו התפר בין הטבע המאיים על האדם לבין זה המשרת אותו. ההרים מסמלים את המוות ואת ההתחדשות, המישורים מתקשרים לחיים, לחקלאות. היחס לטבע ולכוחות המנוגדים הפועלים בו הוא מאפיין מרכזי של דת השינטו, שנולדה מתוך התבוננות עמוקה בעולם.
על רקע תפיסה זו, מפתיע לגלות כי יפאן אינה מצטיינת במיוחד בשמירה על הטבע. גם שם, מתברר, עסקים וצמיחה כלכלית נחשבים במקרים רבים הרבה יותר מנכסי טבע. פיתוח כלכלי מואץ כבר הביא להכחדה של בעלי חיים וצמחים רבים, בהם החסידה הלבנה (Ciconia ciconia, תת־מין מזרחי,
עם פס עין אדום), המגלן היפאני המצויץ (Nipponia nippon) והזאב (Canis lupus), וסכנה נשקפת לצמחים ולבעלי חיים נוספים.
אפילו הלחץ הבינלאומי הרב על יפאן להפסקת ציד הלוויתנים לא ממש מועיל. למראית עין הציד נפסק, אולם למעשה, תחת כסות של "ציד לצורכי מחקר", ממשיכים לצוד שם מאות לוויתנים מדי שנה. אין זה סוד כי במקרים רבים מסתיים ה"מחקר" על שולחנותיהם של אניני טעם ואף במסעדות של בתי ספר, "כדי לשמר את תרבות יפאן".
אבל יש גם נקודות אור. אחת מהן היא הצלת העגור היפאני (Grus japonensis) באיזור ביצות קושירו (Kushiro), שבהוקאידו (Hokkaido) – האי הצפוני, השני בגודלו באיי יפאן, שבו חיים רק כחמישה אחוזים מאוכלוסיית המדינה. דלילות האוכלוסיה באי, המצב הכלכלי הקשה יחסית, היחס המיוחד של תושבי המקום לעגור היפאני ומעורבותם בהצלתו – כל אלה חברו יחדיו ליצור בהוקאידו שמורת טבע יפהפייה, שבה לבעלי חיים ולצמחים יש סיכוי לשרוד. בזכות המבצע לשיקום העגורים ניצלו גם ביצות קושירו מכליה, והעגור היפאני, שהפך לסמל שימור הטבע באי, מושך לשמורה מבקרים רבים.

בנייה אמריקאית ודובים חומים
מיצר שרוחבו כ־25 קילומטרים בלבד מפריד בין האי הוקאידו להונשו (Honshu), המרכזי שבאיי יפאן. אבל כל המגיע להוקאידו מבחין מיד כי הוא לא "ממש" יפאן. נוף שדות האורז, השולט ברחבי יפאן, מתחלף כאן בחוות ובשטחי מרעה גדולים ופתוחים. הבנייה באי מתועשת, מודרנית ודומה לבנייה הכפרית באמריקה הצפונית יותר מאשר לבנייה היפאנית המסורתית, שמאופיינת בשימוש בעץ כחומר גלם עיקרי, בגגות רעפים משופעים העשויים מחרס או מקש ובעיצוב יפאני טיפוסי.
גם מגוון הצומח והחי שונה מזה של הארכיפלג היפאני: בהוקאידו חי הדוב החום (Ursus arctos), הנפוץ בחלקו הצפוני של כדור הארץ, ואילו ביתר האיים של יפאן נמצא קרובו הקטן ממנו בממדיו, הדוב השחור האסיאני (Ursus thibetanus). קוף המקוק היפאני (Macaca fuscata), המצוי בשאר חלקי המדינה, נעדר מהוקאידו, ורוב היערות בו נשירים ומחטניים ולא ירוקי עד כמו בדרום

גן של מקדש שינטו בניקו. לפי דת השינטו, האלים שוכנים במקומות טבעיים ויפים, ולכן בנו להם מקדשים בפינות יער, בקרבת מפלי מים או על סלע זקור | צילום : רן לוי-יממורי

.
בהוקאידו שורר אקלים יבשתי קר, האופייני לאיזור שפך נהר אמור (Amur) שבצפון־מזרח יבשת אסיה. על פי הצומח והחי באי, מעריכים החוקרים שבתקופות הקרח היה מעבר בין האי ליבשת, וכך התאפשרה נדידה של בעלי חיים אליו וממנו. אולם נראה כי האי לא היה מחובר לשאר חלקיו של הארכיפלג היפאני, אשר היו מקושרים לאזורים החמים בדרום־מזרח אסיה.
עד המאה ה־13 חיו באי בני האיינו (Ainu), שלהם שיער חום ושופע במיוחד, עור בהיר ושפה השונה מכל שפה אסיאנית אחרת. עם החדירה היפאנית לאי, ובמהלך סדרת מאבקים ומלחמות שנמשכה עד המאה ה־18, נאלצו רבים מהם לנטוש את מסורתם ונטמעו בקרב העם היפאני. כיום חיים בעולם לא יותר מכמה עשרות אלפי בני איינו – רובם ביפאן וכ־600 בלבד בשטחי ברית־המועצות לשעבר. המורשת העיקרית שהותירו היא שמותיהם של רוב המקומות בהוקאידו – תזכורת לצלקות הכיבוש היפאני של האי – ואת האהבה לעגור היפאני.

^{קול הדרור וקול הצורו}
את העגורים היפאניים של הוקאידו פגשתי בראשונה ביום סתווי, כשהמתנתי בתחנת רכבת לקרונוע שיסיע אותי לעיר קושירו. בעודי בוהה הרחק אל נוף הגבעות ושדות התירס שמסביב, שמעתי קריאות עגורים רמות. מעל למבנה התחנה הגיחו שני עגורים צחורים, קצות כנפיהם שחורים וצווארם מתוח קדימה. הם חלפו במטס אצילי מעלי, נחתו בלי חשש מטרים ספורים בלבד מספסל העץ שעליו ישבתי והתחילו לתור אחר מזון. "אלף קולות של דרור – קול אחד של צוּרוּ (עגור)", אמר לי עובד התחנה והסביר: "די במלה אחת של מלומד, כדי לפתור בעיה שעליה מתדיינים כל הבּוּרים. זה פתגם עתיק, המעיד על הכבוד שאנו רוחשים לעוף המרשים הזה".
העגור מסמל במסורת העממית ברכה, מזל ובעיקר חיים ארוכים, הד לאמונה שמקורה בסין, שלפיה העגור חי אלף שנה. דגם העגור מעטר כלים, מניפות, פסלים ובגדי קימונו המיועדים לחתונות ולאירועים רשמיים, והוא מוכר במיוחד בזכות האוריגמי, אמנות קיפולי הנייר המסורתית, ששימשה בעבר בטקסים דתיים. ערך מיסטי שהתגבש מהמאה ה־14 ואילך טמון בהפיכת צורה אחת, גיאומטרית בדרך כלל, למהות אחרת לחלוטין, מבלי לשנות את טיבה האמיתי. כך, בקפלי כל כוכב, צפרדע או עגור נותרת הצורה המקורית, ללא שימוש בדבק או במספריים.

העגורים מקננים באביב במקומות שבהם יש צמחיית קנים יבשים וגבוהים. בקן מוטלות שתי ביצים, שעליהן דוגרים כחודש | צילום : רן לוי-יממורי

בעבר נהוג היה להכין אלף קיפולי נייר שכאלה, המכונים סנבזורו (Senbazuru), להשחילם על חוט ולהניחם במקדש כסימן למזל. כיום, אוריגמי העגור הוא בעיקר אות וברכה להחלמה מהירה. זוכרים את סדקו הקטנה, נפגעת הקרינה מהירושימה שקיפלה על ערש דווי אלף עגורי נייר? סדקו ואיתה העולם כולו האמינו כי אם תצליח להכין אלף קיפולי נייר שכאלה, תחלים ממחלתה. ביום השנה למותה של סדקו, מניחים עשרות אלפי קיפולי נייר של עגורים על האנדרטה לזכרה ולזכרם של יתר נפגעי פצצות האטום ב"פארק התקווה לשלום" בהירושימה. עד היום מזוהה העגור כסמל לשאיפה לשלום ויפאנים רבים ממשיכים לשגר את העגור בלהקות ענק ססגוניות של נייר, בלוויית תפילה לאלים.
שבעה מיני עגורים חיים ביפאן, אך בהוקאידו יש לעגור היפאני מעמד מיוחד. אולי משום שהוא היחיד ממיני העגורים שאוכלוסייתו שוכנת באי בקביעות (המינים האחרים מזדמנים או חורפים בלבד), אולי בזכות גינוני האהבה והחיזור היפהפיים של מין זה ואולי בזכות האיכרים שצפו בריקודי החיזור של העגורים, שבמהלכם הם זורקים ענפים לאוויר, והאמינו כי הם שהביאו את צמחי האורז לאדם.
עד המאה ה־19 נמנעו בדרך כלל היפאנים מציד עגורים, כנראה בשל אמונה זו. בני האיינו, למשל, העריכו את הביצות כמקור חיים, ואת העגורים ששכנו בהן כינו סארורונקאמוי (Sarurunkamui) – אֵל הביצות ומקווי המים. מאז שהתיישבו היפאנים באי, ירד בהתמדה מספר העגורים, ובתקופת שלטונו   של הקיסר מייג'י (1868־1912) התחילו אף לצוד אותם.

ימת החולה היפאנית
איזור הביצות בקושירו הוא למעשה אגן ניקוז של כמה נהרות, אשר נוצר לאחר ירידת פני הים לפני
כ־3,000 שנה. גובהו כ־20 מטרים בלבד מעל פני האוקיינוס השקט ושטחו כ־270 קילומטרים רבועים. זהו גוש הביצות הגדול האחרון שנותר ביפאן, וכמו העגורים, גם הוא נפגע מאז ראשית המאה ה־20 עקב פיתוח שטחים חקלאיים ואזורי תעשייה ובנייה.
בדומה למשגה שנעשה אצלנו בייבוש ימת החולה, מיהרו גם ה"חלוצים" היפאנים לייבש ביצות ולסכור נהרות, במטרה לשחרר קרקעות ליוזמות נדל"ן ולהביא "קִדמה" למדינה. ביצות נרחבות בשפכי נהרות הן מקומות החיוּת של עגורים, ומאז שהחלה ההתיישבות היפאנית בצפון, במיוחד בהוקאידו, נהרסו בהתמדה בתי הגידול של עופות אציליים אלה, והם הגיעו לסף הכחדה. בסוף תקופת הקיסר טאיישו (1912־1926) מנו בהוקאידו פחות מ־20 פרטים.
נקודת המפנה חלה בחורף 1951, שהיה קר במיוחד ובמהלכו קפאו הנהרות והנחלים בהוקאידו. העגורים, שלא מצאו די מ

קיפולי נייר של עגורים ב"פארק התקווה לשלום", הירושימה. מדי שנה, ב-6 באוגוסט, יום הטלת פצצת האטום, נערכים שם טקסי זיכרון. אוריגמי העגור משמש ברכה להחלמה ומסמל שאיפה לשלום | צילום : רן לוי-יממורי

זון בשטחי הבר, נחתו בכפרים, שם האכילו אותם התושבים המקומיים בתירס עד בוא האביב. תושבים אלה היו הראשונים שפעלו למען שימור הסביבה הטבעית של העגורים, מתוך הכרה כי ללא התערבותם ייעלמו מנופי האי הביצות, העגורים האהובים וגם מקור פרנסתם – הדגה העשירה שבאיזור הביצות.
בפעם הראשונה הושג תקציב ממשלתי מיוחד להאכלת העגורים בצורה מסודרת, ואחד הכפריים אף תרם את אדמותיו להקמת מרכז מחקר ומבקרים, הפתוח מדי שנה מתחילת אוקטובר ועד סוף מרץ. באותה שנה נספרו באיזור כבר 33 פרטים.
ב־1952 נחקק חוק מיוחד להגנה על העגורים, והם הוכרזו כ"אוצר מדינה קיסרי". החוק, שאסר לצוד אותם, המאמצים למנוע הפרעה לעגורים ופעילות ההסברה המסיבית הביאו לעליה הדרגתית במספרם. ב־1987 הוכרז האיזור כפארק לאומי, וכיום חיים בו כ־600 עגורים, שליש ממספרם בעולם כולו.
חוקרים סבורים כי הגורם העיקרי המעכב את הגידול באוכלוסיית העגורים היפאניים בהוקאידו אינו מחסור במזון, אלא במקומות חיוּת. העגורים הם עופות מונוגמיים, ובדרך כלל אינם מחליפים בן זוג עד שאחד מהם מת. כל זוג זקוק לטריטוריה גדולה (7־12 קילומטרים רבועים) כדי לגדל בהצלחה את צאצאיו. כיום, מאוכלס שטח הביצות כולו על ידי זוגות מקננים, וזוגות חדשים מתקשים למצוא טריטוריה פנויה.

אל קושירו המושלגת
את העגורים היפאניים אפשר לראות ברחבי הביצות של השמורה בכל ימות השנה. קל יותר לצפות בהם לקראת הסתיו, אז הם מתלהקים ומחפשים מזון בקרבת הכפרים והשדות, אבל אין כמו ביקור בקושירו המושלגת בחורף, בעונת החיזור של העגורים.
נוף המישורים המושלגים נגלה מעבר לענפי העצים העירומים וחושף נהרות של קרח, מתפתלים בין גבעות בשולי הביצות הקפואות, שאליהן מגיעות להקות קולניות של ברבור קטן (Cygnus columbianus). עם קצת מזל אפשר לצפות מרחוק בעיטמים לבני זנב (Haliaetus albicilla) על ענפי העצים. אלה משייטים על גבי קרחונים בים, מגיעים אל האי וחורפים על החוף ובשמורה. 12 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ואני תוהה: מדוע ברבורים ועיטמים אלה, הנמלטים מהקור הסיבירי, מעדיפים לשהות דווקא בהוקאידו. מדוע לא להתאמץ ולנדוד עוד טיפ־טיפה דרומה, ולהעביר שם את החורף בחמימות?
בחורף מגיעים העגורים לאזורי ההאכלה בשמורה, אז אפשר לצפות בתופעת טבע נוספת, מרתקת לא פחות מריקודי החיזור של העגורים: גדודים של צלמי טבע יפאנים ניצבים בשורות, חושפים מצלמות ועדשות משוכללות, ממתינים בסבלנות רבה לריקודי העגורים. החיזור מתחיל לקראת סוף החורף, כאשר העגורים נמצאים בקבוצות המונות פרטים אחדים. אחד העגורים פותח בסדרת ניתורים, זוקף צווארו ומפנה את מקורו מעלה, ותוך כדי השמעת קולות הוא מתחיל בתנועות החיזור. העגורים שבסביבתו מגיבים בקולות ובזקיפת הראש, עד שלבסוף מתחילים כל פרטי הקבוצה לנתר בהתרגשות, כאחוזי תזזית, ולנפנף בכנפיהם. הצלמים היפאנים נוהגים בדרך דומה: למשמע ה"קליק" הראשון של אחד מהם, מתחילה קקופוניה של קליקים, זמזומים וצפצופים של ציוד הצילום.
עם בוא האביב, כאשר מפשיר השלג וגדות הביצות והעצים עוטים ירוק רענן, מתפזרים העגורים ברחבי ביצות קושירו ומקננים באזורים שבהם יש קנים ועשבים יבשים וצפופים, המעניקים להם מסתור מפני טורפים, כמו השועל המצוי (Vulpes vulpes). גם לטורפים, כמו לעגורים ולאייל היפאני (Cervus nippon), רווח מאוד מאז שהוכרזו הביצות כשמורת טבע, אבל בעיקר נהנים מכך היפאנים עצמם: בקיץ, כאשר הביצות מתמלאות בפרחי שושן כתומים, בסחלבים ובאירוסים הפורחים במרבדים סגולים, באים רבים מהם לשמורה, ומחליפים את מועקת החום והלחות של שאר חלקי המדינה בקרירות ובצלילות של האוויר היבש בהוקאידו. שימור טבע, כך מתברר, הוא גם ענף תיירות רווחי, שגורם הנאה רבה לא רק לבעלי החיים, וחבל שלא מפיקים מכך לקחים ומיישמים אותם גם באזורים אחרים.