לילה ראשון: אכסניית נוער
אכסניית נוער ביפן דומה לבסיס צבאי. כולם נכונים למסדר ולפקודה בכל עת. בערב מודיעים הרמקולים את שעת כיבוי האורות, וכולם מכינים את המיטה לשינה. הנערה היפנית שלצדי פרשה את הסדין הצח על מיטת הברזל: יישרה, הידקה וגיהצה אותו, עד שנראה כאילו הוא יצוק על המזרן. לשם ביטחון עוד נתנה שתי משיכות אלכסוניות לכיוונים מנוגדים.
בשש בבוקר מודיע הרמקול כי זה הזמן לקום ומחלק הוראות עבודה: אלה למטבח ואלה לשטיפת הרצפה. הקבוצות מתארגנות במהירות, ומאשרות פה אחד שהבינו את המשימה. פלוגת שוטפי הכלים פועלת ביעילות, כאילו מאז ומתמיד עבדו חבריה ביחד. זה מסבן, זה שוטף וזה מנגב – בסרט נע, שום פעולה מיותרת. אין משתמטים. לארוחת הבוקר מקבלים אורז עם אורז. ישנתי רע. כנראה בגלל הקפלים בסדין, רשלנית שכמותי.
לילה שני: בית הארחה מסורתי
ליד בריכת דגים קטנה ששט בה קרפיון, בכניסה לריוקן (Ryokan), בית הארחה יפני מסורתי, מונחות נעלי האורחים על מדפי עץ. אל הריוקן נכנסים בנעלי בד. המסדרון מרוצף בחלוקי נחל כהים וביניהם פלחי גרניט – כמו ריצוף גן. החדר שלי ריק, מלבד שולחן עץ קטן במרכזו. דלתות עץ נגררות עם נייר אורז במרכזן נפתחות ונסגרות. מאחורי אחת מהן – ארון ובו פוטון לשנת הלילה; מאחורי השנייה – מסדרון; מאחורי השלישית – גן קטן, מתוכנן בקפידה.
הרצפה עשויה מארבעה טָטאמי – מזרנים מקש דחוס, המשמשים לריצוף. המרחב הקטן רב תכליתי ומנוצל בצורה אופטימלית. השירותים המשותפים נמצאים בקצה המסדרון. כאן אני צריכה להחליף את נעלי הבד של החדר בנעלי בד של שירותים. בית השימוש הוא יפני מסורתי. צריך לכרוע. בחדר סמוך – הרחצה.
לפני שאני נכנסת לאמבטיה המשותפת, אני יושבת על שרפרף עץ ומקרצפת את הגוף. חלילה לא להכניס חיידק אחד למים. נשים יפניות מצחקקות במבוכה, מסתירות את פיותיהן למראי. אני מתבוננת בסקרנות בגופן הצהבהב. המים באמבט רותחים. בוהן אחת והחוצה – כמו סרטן שלוּק. הבגדים מוחלפים ליוּקאטָה – חלוק מבד כותנה. אני הולכת לחדר המשותף, להתרועע ולשתות תה ירוק. בקושי ישנתי. בגילי מי כבר יכול לישון על הרצפה. לילה שלישי: מלון קפסולות
חג לאומי ביפן משמעו שכל בתי המלון מלאים. המקום היחיד שנותר היה מלון קפסולות, המיועד בעיקר לגברים שנמצאים מחוץ לבית בענייני עבודה. גם הם, באופן נדיר, מבלים בחג עם משפחותיהם, והמלון עומד לרשותי. למלון קפסולות מגיעים כדי לישון. אין בזבוז מקום. החדר דומה לקופסה: אורכו כאורך מיטה, רוחבו כרוחב מיטה ועוד מעבר צר לידה, גובהו מטר בלבד. כדי להיכנס פנימה אני צריכה להתכופף. מלבד המיטה יש בחדר טלוויזיה המכוונת בזווית מדויקת למיטה, כך שאני לא צריכה לזוז יותר מדי. גם אין לאן.
בבוקר נשלפים מהקפסולה כמו גרגר אפונה מהתרמיל (הדימוי המקובל הוא של חדר מתים), ומגלים בשירותים המשותפים ערכות של אביזרי ניקוי וטיפוח חד פעמיים. מברשת שיניים (המשחה כבר מרוחה עליה), סכיני גילוח, אפטר שייב ומסרק. את ארוחת הבוקר רוכשים במכונת מטבעות. ישנתי כמו מת.  | | מלון אהבה בטוקיו. העיצוב מטשטש את דלת הכניסה כך שאפשר לחמוק פנימה מבלי שיבחינו בכך | צילום: Chris 73, cc-by-sa 2.5 |
לילה רביעי: מלון אהבה
ברובע שיבּוּיה (Shibuya) בטוקיו, לא רחוק מהרכבת התחתית, נמצאת גבעת מלונות האהבה: שילוב מדהים של קיטש, פנטזיה ופורנוגרפיה. המלונות מוארים באורות ניאון צבעוניים ונקראים בשמות מערביים. בחרנו אחד מהם ונכנסנו ללובי הריק מאדם. על הקיר הוצגו חדרי המלון בשקופיות מוארות. תמונה מוארת מבשרת שהחדר פנוי. ההתלבטות קשה: לבחור בחדר רומנטי הנראה כמו טירה, במערה החצובה בהר, ואולי במיטה הנראית כמו מכונית מירוץ?
לרגע שוכחים שזה מלון. המקום נראה יותר כמו אתר של דיסנילנד. בחרנו חדר סטנדרטי (בעיות תקציב), שילמנו לחור בקיר וקיבלנו מפתח. קול אלקטרוני בירך אותנו על הבחירה. החדר היה מקסים: מיטה עגולה רוטטת באדום בוהק, מראות על התקרה ועל הקירות, אמבטיה שקופה בצורת כוס גדולה ולוח מקשים מעל למיטה, המאפשר לעמעם את האורות ולשנות את צבעם, לבחור מוזיקה או להזמין שירות חדרים.
על המיטה, במקום שוקולד מנטה, המתין לנו קונדום. ספר אורחים נמצא בכל חדר, ובו סיפורי אהבה: תיכוניסטים במפגש מיני ראשון, זוג בגיל העמידה שמחדש את נעוריו, זוגות נשואים הבורחים מן הבית הצפוף ודק הקירות לכמה שעות של פרטיות. אלף לילה ולילה. בקושי ישנו.
טיול ליפן – המדריך המלא
מידע מעשי
ביפן יש כ־360 אכסניות נוער, אתר איגוד אכסניות הנוער
ביפן יש כ-55 אלף ריוקנים, מהם 1,300 יוקרתיים, השייכים לאיגוד הריוקן היפני, מידע באתר האינטנרט של האיגוד מידע רב על אפשרויות לינה מגוונות ביפן אפשר למצוא באתר האינטרנט של לשכת התיירות הלאומית של יפן |
