מה אתם יודעים על יפן? שטוקיו היא הבירה שלה, שהיא אחת היצרניות הגדולות והמצוינות של מוצרי אלקטרוניקה מתקדמים ושל מכוניות ושפריחת הדובדבן היא אירוע חשוב שמוציא רבים אל הגנים והפארקים. אבל יפן היא כל כך הרבה יותר ממכוניות אמינות ועצי דובדבן פורחים. הנה, על קצה המזלג, כמה עובדות מרתקות שיפתחו צוהר למדינה המופלאה הזאת: למידע נוסף:
> קיוטו, ששימשה כבירת יפן בין השנים בשנים 1868-794, נחשבת למרכז התרבותי של המדינה. יש בה לא פחות מ-1,600 מקדשים בודהיסטים ו-400 מקדשי שינטו ובנוסף, ארמונות, גנים ובניינים עתיקים שהשתמרו היטב לאורך השנים. בין המקדשים המפורסמים בקיוטו, וביפן כולה, נמצא מקדש העץ המרשים קיומיזו-דרה, המקדש המוזהב, קינקאקו ג'י, ומקדש ריואן ג'י שגן הסלעים שלו הוא אחת הדוגמאות היפות ביותר לסוג זה של אמנות זן ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. > לפי אמונה המקובלת ביפן ובתרבויות רבות באסיה, שריפת הגוף משחררת את הנשמה. במקרה של הפלה – יזומה או טבעית – אי אפשר לשרוף את הגופה, אך יש ללוות בצורה טקסית את נשמת הפעוט שלא נולד, כדי שלא תשתבש דרכה לשמים. על האם ללכת למקדש, לקנות פסל של ג'יזוֹ – הבּוֹדְהיסַטְווה המוביל את נשמות הילדים לעולם הנשמות – ולשלם לנזירים שיערכו טקס, שבו קוראים לג'יזו ומבקשים ממנו להוביל את נשמת העובר לעולם הנשמות. > חובבי גולף רבים ביפן מחזיקים בביטוח המיוחד Hole-In-One, למקרה שבו ינצחו בצורה מוחצת את מתחריהם. הסיבה לכך היא מסורת יפנית לחלוק את האושר שבניצחון כזה במשלוח מתנות לכל החברים. ההוצאה עלולה להגיע לעשרת אלפים דולר, אבל הביטוח המיוחד מכסה. > אם עליכם לבקר חולים יפנים השוהים בבית חולים, אל תביאו להם פרחים בעציץ. מחווה כזו תתפרש ביפן כאילו אמרתם: בוודאי תשהו בבית החולים זמן רב, ולכן הבאתי פרחים בעציץ ולא סידור פרחים, המתכלה מהר יותר.
> ב־14 במרץ, חודש בדיוק אחרי יום ולנטיין, מציינים ביפן את היום הלבן. ביום זה על הגברים להעניק מתנות לנשים שנתנו להם מתנות אהבה ביום וולנטיין, כאשר על פי המסורת שווי המתנה צריך להיות לפחות פי שלושה משווי המתנה שקיבלו. בתחילה נהוג היה לתת מרשמלו או שוקולד לבן, ומכאן שמו של היום, אבל בהמשך התווספו מתנות כמו תכשיטים ובגדי הלבשה תחתונה. > לעומת ילדי ישראל, המבלים בבית הספר בממוצע 210 ימים בשנה, ילדי יפן חובשים את ספסל הלימודים 243 ימים בשנה – יותר מאשר בכל מדינה בעולם, מלבד סין (251 ימים). > גן החיות של טוקיו סוגר את שעריו למשך חודשיים בשנה. הנימוק: יש לאפשר לבעלי החיים מנוחה ממבקרים. > לפי אמונה עממית, יפן נישאת על דג ענקי המנענע את סנפיר הזנב שלו מדי פעם ומזעזע את המדינה. מקור האמונה הוא בריבוי רעידות האדמה ביפן. באוקיינוס השקט, ממזרח ליפן, מתחככים זה בזה הלוח הפסיפי והלוח האירו־אסייתי. מפגש זה מחולל מדי יום מאות רעידות אדמה, שמרביתן אינן מורגשות. > הבקר הגדל באיזור מצוזאקה (Matsusaka), ליד העיר קובה (Kobe), הוא מהיקרים ביותר בעולם. הפרות שם שותות בירה וגם זוכות לעיסוי יומי ברפתות תוך כדי השמעת מוזיקה קלאסית. התוצאה היא פיזור של השומן בבשר, המעניק לו רכות וטעם מיוחדים.
> שתיית סאקה (יין אורז) ותחרות התבוננות בעיניים עומדות בלב פסטיבל נירמקו אובישה, הנערך בעיר צ'יבה (Chiba) בעשרים בינואר. מי שמצליח להישיר מבט לעיני זולתו ולא לעוות את פניו מוכרז כמנצח. > יותר ממיליון בני אדם מבקרים מדי שנה באתר נופש מלאכותי בשם כיפת האוקיינוס סיגאיה (SeaGaia Ocean Dome) שבאי קיושו (Kyushu). זהו חוף ים מלאכותי, שנבנה בעלות של 400 מיליון דולר על כשמונים אלף מטרים רבועים. שורר שם קיץ מתמיד (28 מעלות צלזיוס), עם ים ותקרת שמים כחולים, גלים שמגיעים עד לגובה שני מטרים וחצי, והכל נראה טבעי, אך למעשה מבוקר לחלוטין. לא הרחק משם נמצאים חופי הגלישה המעולים – והאמיתיים – של מייזאקי־קן (Miyazaki-ken). > רכבת האקספרס היפנית שינקנסן, המכונה גם רכבת קליע, נוסעת במהירות ממוצעת של כ־240 קילומטר בשעה ויכולה לנסוע אף במהירות של 300 קילומטר בשעה.
> סומו, ההיאבקות היפנית, הוא לא רק הספורט הלאומי והאהוב ביותר ביפן, שנהנה מקהל רב ומרייטינג טלוויזיוני גבוה; יש לו שורשים עמוקים בהיסטוריה, בדת ובתרבות היפניות, שראשיתם בטקס לאלי השינטוֹ. אפילו כיום אפשר לזהות שרידים לאותם פולחנים עתיקים: מתלבושתם הטקסית של המתאבקים, דרך תנועותיהם ועד לכוהן השינטו השופט בתחרות. רק בתקופת אֶדוֹ המוקדמת (1600־1868) הפך הסומו לספורט מקצועני. מרבית מתאבקי הסומו הם אתלטים חזקים ומיומנים למרות משקלם הרב, והם חיים תחת משמעת אימונים נוקשה ותובענית, בעיקר הצעירים שבהם. נוסף על התרגול הפיזי, הם נדרשים לאכול כמויות אדירות של מזון וללכת לישון אחרי האוכל כדי שלא לבזבז אף קלוריה אחת. > 66 אחוז משטח יפן מכוסה ביערות. > מדי יום בשעה 11:20, השעה שבה הטילו האמריקאים את פצצת האטום על העיר נגסאקי, מצלצל פעמון במקדש הזן פוקוסאי־ג'י (Fukusai-ji) שנמצא בעיר וצורתו כצורת צב. אוּקראמי (Ukrami), מוקד הפיצוץ האטומי, הוא כיום פרבר שליו, המנציח את הזוועה במוזיאון פצצת האטום.
> שמורת הטבע דייזצוזאן (Daisetsuzan National Park) במרכז האי הוקאידו היא הגדולה ביותר ביפן – שטחה 2,309 קילומטרים רבועים. > לא הרחק מהעיר נגסאקי נמצא הו טן בוש (Huis Ten Bosch) – שחזור של עיר הולנדית, ובה טחנות רוח, חנויות גבינה ואף העתק של ארמון המלוכה ההולנדי. זהו רק אחד מהאתרים היפניים הרבים שבו משוחזרות אטרקציות ממקומות מרוחקים. בשל ריחוקה של יפן ממדינות אחרות וימי החופשה השנתית המעטים מעדיפים תיירים רבים לטייל "לחו"ל" בתוך יפן. הוס טן בוש אינו רק אתר תיירות. זהו איזור מגורים, שבו חיים עשרת אלפים איש בגרסה הולנדית סטרילית למראה.
> פצ'ינקו (pachinko) הוא אחת מצורות הבילוי הפופולריות ביותר ביפן. מכונת הפצ'ינקו היא מעין מכונת מזל, שהמשחקים מריצים בה כדורי מתכת, כמעט ללא שליטה על מסלולם. בגלל חוקי ההימורים ביפן שווי הפרס הוא בדרך כלל זניח, והפרס העיקרי הוא עוד ועוד כדורי פלדה כדי להזין בהם את המכונות. זוהי תופעה חברתית ייחודית: אנשים, נשים ומשפחות יושבים שורות שורות מול המכונות ומתהפנטים מתנועת הכדורים, האורות המהבהבים, שאון המכונות ומוזיקת הרקע הרועשת. בסוף המאה העשרים היו ביפן כמעט עשרים אלף מועדוני פצ'ינקו ובהם יותר מארבעה מיליון מכונות משחק. 27 מיליון יפנים משחקים פצ'ינקו בקביעות, והסכום הממוצע שהם מוציאים על כך הוא יותר מ־5,000 דולר בשנה, שהוא בערך המשכורת החודשית הממוצעת של גברים ביפן. > פסטיבל גיון, הנערך בקיוטו ב־17 ביולי, הוא הפסטיבל היפני המפורסם ביותר. שיאו בתהלוכה שבה גוררים החוגגים קרונות תצוגה מקושטים בפאר מדהים. מקורו של המנהג במאה התשיעית, בתחינה לאלים לשים קץ למגפה שהכתה בעיר.
> פוג'י (Fuji) הוא ההר הגבוה ביותר ביפן. גובהו 3,776 מטרים. זהו הר געש, שהתפרץ באחרונה ב־1707. בעקבות ההתפרצות התכסו באֵפֶר וולקני רחובות העיר טוקיו, הנמצאת במרחק של מאה קילומטרים מההר. > תרבות העפיפונים היפנית כוללת מגוון אדיר של סוגי עפיפונים מרהיבים ביופיים בשלל צבעים וסגנונות, והיא זוכה לפופולריות, הבאה לידי ביטוי באגודות חובבים וגם בקרב מקצוענים, שעיצוב העפיפון עבורם הוא יצירת אמנות. לכל מחוז יש סגנון עיצוב אופייני לו, ששואב השראה מדגמים מסורתיים: צורות גיאומטריות, דמויות היסטוריות או אגדיות. ככל הנראה, העפיפונים, כמו הכתב, צורת הממשל וכמה אמנויות ואוּמנויות נוספות הגיעו ליפן מסין, בסביבות שנת 700 לספירה בידי נזירים בודהיסטים. במקור היו לעפיפון משמעויות דתיות, והוא נתפש כמעין אנטנה רבת עוצמה שמסייעת להוריד אנרגיות שמימיות אל האדמה. בחמישה במאי חוגגים ביפן את חג הבנים, שהפרחת עפיפון נייר בשלל צבעים היא חלק מהמסורת שלו.
> במלחמת העולם השנייה החרימו היפנים ספרי שחמט, בחשד שהיו אלה קודים צבאיים. פדרציית השחמט היפנית הוקמה רק ב־1968, ובשנה שאחריה נערך במדינה טורניר השחמט הראשון בתולדותיה. > טיפוח חיות מחמד הוא אחת הדרכים שבהן באה לידי ביטוי תרבות הצריכה הראוותנית ביפן. הכלבים המטופחים, ויש במדינה רבים כאלה – גזעיים, קטנים (כך שיתאימו לדירות קטנות), יקרים מאוד – לא יוצאים מהבית בלי פן, מוס או ג'ל ולפעמים קוקיות. במספרות יוקרה לבעלי חיים ובחנויות מיוחדות אפשר לרכוש לכלבים בגדים, כובעים, קוקיות ואף תיקי גב. טיול יומי, שהוא לפעמים סיבוב הופעות שבמהלכו נישא הכלב על הידיים, גורר אחריו שובל של קריאות קה־ווה־אי (Ka-Wa-Ee), שפירושן "איזה חמוד!", והן נאמרות בטון צייצני על ילדים קטנים ועל כלבים כאחד. > שגעון הכלבים מניב, כמובן, גם פיתוחים אלקטרוניים. Bowlingual, מוצר של החברה היפנית טקארה, הוא המילון האלקטרוני הראשון בעולם לשפת הכלבים. זהו מכשיר בגודל כרטיס אשראי, המסוגל – כך לפחות טוענים מפתחיו – לתרגם את נביחות הכלב ואת יללותיו לצורות ביטוי ולרגשות אנושיים, בהם תסכול, אושר, עצבות, בדידות, אזהרה ותחינה. בעל הכלב עונד לקולרו מיקרופון זעיר בגודל אצבעון. כל נביחה משודרת בעזרת קרני תת אדום למכשיר, שבו תוכנתה מראש סדרת קולות של כלבים במצבי רוח שונים, ש"תורגמה" על ידי חוקרי כלבים. המכשיר משווה בין קולות הנביחה לתבניות הדיגיטליות שקיימות בתוכנה, וכאשר הכלב נובח, בעליו יכול לראות במכשיר טקסטים קצרים: "כמה משעמם", "איני יכול לסבול זאת", "אנא שחק איתי", "אני בודד" ועוד.
> ב־15 בינואר מציינים ביפן שני אירועים: יום המבוגרים, שבמהלכו נערכים טקסים לכבוד בנים ובנות שהגיעו לגיל הבגרות (עשרים שנה), וגם יום סיום החורף, שאותו נהוג לחגוג בהשלכת שעועית ובחזרה על המשפט "שיהיה במזל טוב ובלי הפרעות מהשדים". |
.jpg)
