בעלי החיים המשחקים קרויים בעלי חיים אופורטוניסטים, כלומר, המסתגלים בקלות לתנאי סביבתם . אלה בעלי חיים המסוגלים לחיות בעולמות שונים וגם "לברוא" ולדמיין עולמות חילופיים לעולם הקיים, ולחיות אותם באופן משחקי. בעלי חיים בלתי-מסתגלים נקראים ספציאליסטים, ואצלם המשחק אינו קיים. על העם היפני אפשר לומר שמתגלמות בו שתי התכונות הללו גם יחד: מחד גיסא חשים היפנים בנוח בדלת אמותיהם,חושדים בזרים וחוששים משינויים; העולמות הזרים מאיימים עליהם. מאידך גיסא הם מגלים סקרנות ונמשכים לשינויים,ובצורות שונות הם אוהבים לברוא עולמות חילופיים ו"לשחק" אותם. בניגוד לדימויי החיצוני – היפנים אוהבי משחק מובהקים הם. משחקי אלים לפי האמונה היפנית באים הקאמי לבקר את בתי הכפר בעונות מסויימות (בדרך כלל בחורף ובקיץ). היפנים היו עורכים לכבודם מעין משתאות (קיואן). במשתאות אלה, היה על כל אחד מן הנאספים לבצע משהו לכבוד האלים: זמר, ריקוד ,קריאת שיר,משחק וכדומה. כל המסרב נחשב למביא מזל רע לאירוע. האירוע עצמו נתפס כמביא מזל טוב ,יבול מבורך, וכן קשר אמיץ עם הקאמי במשך העונה המתקרבת. מסמכים היסטוריים רבים ,מעידים על המשכיותו של מנהג זה, והוא מקובל למעשה גם כיום בכל מסיבה יפנית ,דתית או חברתית: על כל אחד מן הנאספים לבצע מעשה אומנות או לארגן משחק עם הקהל. שיגעון הפרחים תופעות טבע שונות נחשבות כמביאות למצב של שיגעון ולכן מלוות במשחקים או בצורות בילוי משחקיות: פריחת הדובדבן, התמלאות הירח,רדת השלג וכדומה. האנא-גורוי ,"שיגעון הפרחים" למשל, מבטא את מצב הרוח בזמן פריחת הדובדבן. במשחקים המלווים אותו, צועדים היפנים אל עולם שאינו אמיתי, וכך, על פי אמונתם, זוכים הם לאיחוד זמני עם הטבע. העפיפונים היפנים המפורסמים ביופיים, היו במקור "אנטנות" לשם קליטת הקאמי המצויים בעולם, והורדתם לעולם בני האדם. המשחק הוא, איפוא, מעשה דתי, אלוהי, וההתנהגות נטולת הרסן המציינת אותו לעיתים, היא התנהגות מקודשת.
מקדשי השינטו הם המקום שבו מבצעים היפנים את הפסטיבלים לקאמי. ביפן פסטיבלים רבים, אולי הרבים ביותר בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. מלבד הפולחן הדתי הישיר לפני משכן הקאמי, מצטיינים פסטיבלים אלה ביסודות משחקיים מובהקים שהם חלק מן הפולחן: תחרויות קשת,משחקי ספורט, מירוצי סוסים, האבקויות ועוד. כל אלה נועדו לקרוא לרוחות הקאמי על מנת שייטיבו לקהילה בעתיד. חלק מם הפעילויות מתאפיין בהתנהגות חריגה, או אף הפוכה, להתנהגות המקובלת בחברה היפנית. באזור מסוים בצפון יפן נערך פסטיבל ה"נאמאהאגה". צעירי הכפר נאספים בליל חורף מושלג כשהם עוטים מעילי קש גסים, ועל פניהם מסיכות מטילות אימה. הם אוחזים לפידים, ותוך כדי שאגות מקפיאות דם פולשים לתוך בתים בכפר, בסנדליהם המטונפים בשלג ובבוץ (ביפן, כידוע, חולצים את הנעליים או הסנדלים בכניסה לבית), מתרוצצים בתוך הבית, תופסים ילדים ונערות צעירות, צועקים ומתנהגים בפריצות מופגנת, ומזהירים את בני הבית מפני התנהגות בלתי נאותה (!) .אמנם בני הבית צוחקים ,אך עם זאת הם פוחדים מפניהם,מקבלים אותם בכבוד ,ומלעיטים אותם בכל טוב,לפני צאתם ל"פלישה" הבאה. במקומות רבים ביפן, בזמן הפסטיבל הדתי, נהוגים משחקי קללות, עירום וכדומה. צעירי הכפר נושאים על גבם את ארון הקודש בעירות כמעט מלא, אחרי שטבלו במימי הנהר הקפואים, או מתחרים זה בזה ב"כיבוש" עמוד חשוב במקדש. כל זאת בליווי קללות שהם מקללים זה את זה וכן את כוהני המקדש ,וכל המרבה,הרי זה משובח. הספורט האהוב ביותר ביפן, האבקות הסומו,הוא גלגול של משחק דתי שכזה. שרידים רבים של הפולחן הדתי הקדום עדיין נראים בזירה כיום:תלבושתם הטכסית של המתאבקים , כהן השינטו השופט בזירה, זריית המלח בזירה לשם טיהורה לפני ההיאבקות, תנועת הפולחן המקדימה את הקרב. ועוד. לפני הקרב, עולה אלוף לזירה , כשלגופו חבלים הזהים לחבלים התלויים בשער המקדש, והקשת שאותה הוא מפנה ומסובב לארבעה כיוונים, היא בעלת אותו תפקיד טיהורי שנועד לה בטכסי הדת. כל תוצאות תחרות כזו, ניצחון או תבוסה, הצלחה או כשלון, היוו עבור היפנים סימן אלוהי לאופי השנה המתקרבת: טיב היבול, מזג האוויר ועוד. במשך השנים הפכו חלק ממשחקי האלים למשחקים חברתיים ואיבדו את צביונם הדתי, על אף שרבים מהם עדיין מהווים חלק מן הפולחן גם היום. בחצרות אצילים במשך דורות רבים התפתחו משחקיהם של היפנים בחצרות האצולה. בשעות הפנאי הרבות שבידיהם ,פיתחו אצילי תקופת היאן (מאות 8-12) סדרה של משחקים מעודנים, שרובם קיימים בצורה זו או אחרת, אף בימינו. רבים ממשחקים אלה נחשבו למעשה אמנות או התפתחו לאמנות משוכללת לכל דבר. מקצתם יובאו מסין ומקצתם היו המצאה יפנית. רובם מובחנים בכך, שרק מי שעתותיו בידיו, יכול לשחק בהם. משחקים רבים הם למעשה תחרויות אמנותיות. למשל, שני צוותים מתחרים בכתיבת שירה ומגישים את שיריהם לשיפוטו של שופט בר-סמכא (אוטא אוואסה); או שני צוותים המתחרים בציור (א-אוואסה), בבחירת פרחים (במיוחד מיני כריזנטמות) או בשזירתם. במשחק אחר מציירים ציורים זהים על שני חלקי צדף ומפזרים חלקי צדפים רבים על פני החצר. המטרה היא למצוא את שני החלקים התואמים במהירות הגדולה ביותר (קאי- אוואסה). במשך הזמן השתנה המשחק כך שעל צד אחד של הצדף נכתב חציו הראשון של שיר, ואילו על האחר נכתב חציו השני של השיר. על המתחרים היה למצוא את שני חלקי השיר, עניין שדרש, כמו במשחקים רבים אחרים, בקיאות רבה בשירה.
משחק זה עדיין פופולרי ביפן כמשחק ראש השנה אם כי הוא עבר מספר שינויים. הוא קרוי "היקונין אישו" (100 שירים של 100 משוררים) ולמעשה הוא משחק קלפים של השלמת שירים. היפנים אף התחרו ביניהם על יופיים של חפצים שונים – טבעיים ומלאכותיים, ככלי חרסינה ושורשים למיניהם, וגם על טעמם וניחוחם של תה וקטורת, עד כי אלה הפכו במשך הזמן לאמניות של ממש. משחק מפורסם אחר הוא הרנגה: משתתף אחד מתחיל בכתיבת שיר (שלו חוקי משקל קבועים- 5 – 7 – 5 – 7 – 7 הברות) והמשתתפים האחרים ממשיכים בכתיבת השיר, כל אחד בתורו, עד כדי יצירת שרשרת שירים ארוכה. מקלות המזל קוביות המזל שהיו גם הן חלק ממסורת זו,הפכן עם הזמן לכלי הימורים רגיל. מקורן בהודו, משם התגלגלו לסין וליפן. עד היום נחשבים ההימורים כצורת בילוי נפוצה ביפן, למרות איסורם, ומארגניהם מהווים את הקבוצות הדומיננטיות ביותר בעולם התחתון היפני (היקוזה). היפנים מבלים בעיסוקים ובמשחקים שונים, זמן רב ביחידות, ולאחר מכן מציגים אותם בפני הציבור. הם נוטלים חומר מלאכותי (נייר למשל) או טבעי (פרחים, עצים) ובוראים ממנו עולמות אחרים, ממשיים (עם הנייר) או מופשטים (עם הפרחים). שתי דוגמאות כאלה הן האוריגאמי, אמנות קיפול הנייר, והאיקבנה,אמנות שזירת הפרחים. משחק אמנות אחר הוא הבונסאי, אמנות גידול עצים ננסיים. כאן העולם הנברא הוא עולם הזהה בכל לעולם האמיתי אלא שהוא מוקטן בהרבה. כך מאפשר לעצמו המשחק, להפוך חוץ ופנים ולהכניס את הטבע, בצורה מוקטנת ,אל תוך ביתו. אמנית הארוח בתקופת אדו (1600 – 1868) היו היפנים מבלים חלק גדול משעות הפנאי שלהם בבית הגיישה. הגיישה, כפי שמתורגמת המילה מיפנית, היא אמנית (עד המאה ה-20 מלאו תפקיד זה גם גברים) בתחומים שונים: שירה, נגינה, ריקוד, משחקי חברה ושיחה. גיישות רבות הגיעו למקצוען מתוך כפייה, כשהוריהן העניים מכרו אותן לבתי גיישה. אם המקום מגדלת אותן כבנותיה (הגיישות באותו הבית הן "אחיות" זו לזו) דואגת למזונן, מחנכת אותן, ומאמנת אותן באמנויות השונות. אימונה של הגיישה נמשך שנים ארוכות, מגיל הילדות ועד גיל 18 לערך, ואז, לאחר מבחנים קשים, ניתן לה שמה האמנותי. האימונים המפרכים היו קשורים לעיתים קרובות בענישה קשה, אם הנערה לא עמדה בדרישות האימון. בבית הגיישה מתקיים בילוי רב חושי ורב תחומי: אכילה,שתייה, הקשבה למוזיקה, צפייה בריקודים, משחקים ושיחות. הגיישה מספקת רומנטיקה (בעבר הייתה הפרדה גמורה בין חובות המשפחה והאישה לבין הגיישה שגילמה את הרומנטיקה: לעיתים אף הכירו שתי הנשים זו את זו). לבושה, מנהגיה, אופן דיבורה, שירתה וריקודיה של הגיישה, מסמלים את תרבות יפן בגילומה האידיאלי ביותר. עם זאת, מגלמת הגיישה גם את השחרור והמתירנות. במסגרת שירותיה של הגיישה לא נכלל השירות המיני. אם יש יחסי מין בינה לבין הלקוח, אלה מתקיימים מתוך בחירה חופשית בלבד. יש להבהיר זאת, כדי להזים את המיתוס הרואה בגיישה-זונה. גיישה מבוקשת היא דווקא זו היודעת לשוחח, לשמוע ולעוץ עצה. לכן הגיישות הפופולאריות הן לרוב גיישות מבוגרות. עד היום מתבצע חלק גדול מההחלטות הכלכליות המדיניות החשובות ביותר של יפן בבתי גיישה: מקום סגור, דיסקרטי, חופשי מלחצים. הגיישות, כפי שניתן לשער, שותפות לסודות מדינה חשובים, ולעיתים קרובות משמשות כיועצות לקברניטי המדינה והכלכלה. הרומן "לאחר המשתה" (בהוצאת ספרית הפועלים) מתאר את תפקידה המרכזי של גיישה במערכת בחירות של מדינאי מפורסם; זהו סיפור אמיתי וטיפוסי.
מהמרים ומזמרים בימינו מבלים ומשחקים היפנים באופנים רבים, ובמגוון רחב של פעילויות. הם עוסקים במשחקים פעילים וסבילים; צופים במרוצים, בתחרויות ספורט מערביות (בייסבול,גולף) ויפניות (האבקויות סומו). הם מבלים במשחקי חברה ובמשחקי יחידים. אחת מתעשיות הבידור המצליחות ביותר ביפן היא תעשיית מכונות המזל – הפצ'ינקו. מקור המילה בצלילם של כדורי הפלדה המתגלגלים ונופלים במכונה. שורות ארוכות של מכונות מזל צבעוניות,צמודות זו לזו, מסודרות באולמות המוארים באור ניאון, כשברקע נשמעת מוזיקה קולנית. שורות שורות של אנשים היושבים מול המכונות, מתעלמים לחלוטין איש מרעהו, מפעילים בבהונם את המכונות המריצות את כדורי הפלדה שקנו בכניסה. כל מה שיקבלו לידיהם במשך המשחק הם כדורי פלדה נוספים. למשחק כמעט ואין שליטה על מירוץ הכדורים ועל זכיותיו. בשל חוקי ההימורים ביפן גם רווחיו זעומים:שוקולד, בושם וכדומה. קשה איפוא לענות על השאלה – מהו מקור ההנאה של המשחק? ניתן לשער שזו ישבתו של היחיד בתוך ההמון, הבודד כמותו, כשהוא מהופנט ומסוחרר מצלילי המוזיקה ומרעש הכדורים המתרוצצים בעשרות המכונות, מסונוור מהאורות המרצדים וממראה הצבעים המתחלפים והכדורים המתגלגלים במכונה. אולמות הפצ'ינקו מזכירים לא מעט את אולמות בית החרושת הטרום-רובוטי. סרט נע של זכוכית, פלדה, רעש, אוטומטיזם, בדידות. מחקרים גילו שהתפתחות הפצ'ינקו, שמקורו בעיר נאגויה, עיר תעשיית המכוניות היפניות, התקדמה גיאוגרפית בעקבות קו התיעוש היפני; כאילו בחר הפועל היפני בצורת משחק הקרובה ביותר לאופן עבודתו ליד פס הייצור. כמעט כל באר, מסעדה, מלון או פונדק ולו הקטנים ביותר, מצויידים בציוד המתאים לזמרי הקאראוקה, צורת בילוי נפוצה ומכניסה ביותר למפעיליה. מקור המילה "קאראוקה" הוא בצירוף של המילה היפנית – "קרא" (כמו במילה קאראטה) ,שפירושה- ריק, וקיצורה של המילה המערבית "אורקסטרה" (תזמורת) – "אוקה", כלומר "תזמורת ריקה". במקומות הבילוי ציוד קול משוכלל ביותר, הכולל מכשירי וידאו-לייזר-דיסק, מסך גדול על קיר ומסך קטן על גבי מעמד, מיקרופון משוכלל,וכמובן ספרייה עשירה של תקליטי וידאו-לייזר. תקליטים אלה מכילים את הרקע התזמורתי המלא למבחר עצום של שירים יפניים, רובם שירי פופ, ישנים וחדשים. לקוח היושב באולם מזמין שיר אצל המלצר, וזה מכין להשמעה את התקליט המתאים. המזמין עולה לבמה ושר את השיר בליווי תזמורתי מלא שאיכותו הקולית מקצועית, כאשר על המעמד שלפניו, כמו גם על הקיר שמאחוריו, מוקרן סרט רקע לשיר ועליו מופיעות מילות השיר. הזמר החובב מסלסל בקולו, מניע את גופו, מאלתר ולעיתים מזייף באופן חמור… מחיאות הכפיים הסוערות מן הקהל כולו, מעידות שלא מקצועיות הקול עמדה כאן למבחן (על אף שלעיתים קורבות מתגלים כאן בעלי קולות מצוינים); בעצם נבחנת כאן יכולתם של מנהל החשבונות, פקיד הבנק,הזבנית או נהג המשאית, לעבור לעולם אחר ו"לשחק" עבור הקהל המקרי את זמר הפופ, וכאקט חברי להנעים לו מעט את זמנו. זו דוגמא מובהקת ל"תרבות משתתפת", שצמחה "עם ולא "בניגוד" לטכנולוגיה המתקדמת, והיא מזימה את הטענות שה – HIGH TECH סותר או מדלדל את ה – HIGH TOUCH בחברה. להיפך, כאן אנו רואים שיתוף פעולה של ממש בין טכנולוגיה מתקדמת ותרבות משתתפת אישית. האיש במרחץ חופשי, משוחרר ופתוח. הוא רוחץ את גופו מחוץ לבריכה המרכזית ונכנס לטבול במים כשהוא נקי. המים חמים מאד. שם הוא שוהה זמן רב, מפטפט, מתרגע, שרוי בעולם משלו. באותו עניין הוכיחו מחקרים רבים, שדווקא עם התפשטות השימוש במחשב האישי, עלתה באופן משמעותי השתתפותם של היפנים בחוגי קליגרפיה, כתיבה חמה במכחול… נסתר וגלוי "מלונות האהבה" (LOVE HOTELS) מיועדים ומצויידים, כשמם,לצורך מעשה האהבה בלבד. החדרים מיועדים לשכירות של החל משעתיים ועד לילה שלם. אין במלון ארוחות, חנויות או שירות חדרים. הקבלה נעשית באנונימיות ,ללא מדע אנושי. החדרים מצויידים בציוד משובח : מיטות עגולות,נעות,קופצות,מראות סביב סביב ,מכשירי טלויזיה ,מחשבים ועוד, כיד הדמיון המזרחית והמערבית גם יחד. מקורו של "מלון האהבה" בשינוי סדרי החיים ביפן,לאחר מלחמת העולם השנייה. בניה מהירה וצפופה של דירות קטנות ,ושינוי אורחות חיים ואופני מחשבה ,הביאו לכך שזוגות צעירים ואף זוגות נשואים לא מצאו מקום להתייחד בו. לשם כך נבנו מלונות האהבה הראשונים. עד היום,החלק הארי של הלקוחות הם זוגות המבקשים פרטיות ו/או פנטזיה ,אותם אינם יכולים למצוא בביתם הפרטי. "מלונות האהבה" מתרכזים לרוב באזורים מסויימים בתוך הערים, סמוך לאזורי בארים ומסעדות, או ליד צמתים בינעירוניים מרכזיים. המלונות המצויים מחוץ לעיר מעוצבים לרוב כארמונות אגדתיים, טירות סקוטיות, אוניות פאר וכדומה. הערים המלונות צנועים יותר,חלקם בסגנון יפני וחלקם בסגנון מערבי. כולם אסתטיים, סולידיים ושומרי סוד; הפנטזיה מתחילה ומסתיימת בתוך החדר.
משחק ובילוי הם מעצם הגדרתם, ענין של בחירה. לא כך ביפן. בילוי בצוותא לאחר שעות העבודה מובן כהרחבה של מסגרת העבודה, הרחבה שכמעט ואין בה בחירה. בבילוי זה מסולקות המחיצות, הדרגות מוסרות ולחצים ומתחים משתחררים ומפנים מקומם לפתיחות לב בפני העמיתים לעבודה. כל אלה יוצרים מנגנון שחרור וויסות ממדרגה ראשונה, לשיפור יחסי העבודה ויחסי עובד מעביד. חבורה או יחיד לוקחים חסות על בארים ומסעדות קבועים. בערב אחד יעברו לפחות בשלושה ארבעה מקומות. היפנים קוראים לכך "בילוי סולם" .באותם מקומות יש לכל אחד בקבוק וויסקי עליו מודבקת תווית הנושאת את שמו. זהו בקבוק שנקנה בכספו ומהווה גם את כרטיס המנוי שלו למקום. המאמא-סן, בעלת המקום,וצוות המארחות הנאות שלה ,מכירות את האיש או את החבורה ומהוות לגביהם אוזן קשבת ובנות זוג לבילוי ולשיחה. הן מכירות את האיש, את בעיותיו, את גחמותיו ואת נטיות הפינוק שלו. הן יקשיבו לצרותיו בעבודה ובבית ולעיתים אך יפגשו עימו לבילוי של ליל אהבים. בבאר-מסעדה הוא יאכל את המאכלים האהובים עליו וישיר את שירי הקאראוקה שהוזכרו קודם. המסגרת חופשית אך בעלת יסוד חזק של חובה. יפני המבקש להיפגש עם חבר, יעשה זאת תמיד באמצעות שתייה. אינך שותה – אינך חבר. לשונאי אלכוהול עדיף לעיתים להעמיד פני שיכורים; זהו הרישיון לפתחון הפה והלב. המארחת היא גלגול, עלוב יש לומר, של הגיישה הקלאסית. היא אם, חברה, בת שיח ולעיתים מאהבת. זהו עולם של רומנטיקה, חופשית מחובות של כלכלה, חינוך ונאמנות (אם כי גם כאן מתפתחת נאמנות). בתום הבילוי, יש והמארחת מלווה את לקוחה השיכור אל המונית, כמו אם המלווה את ילדה: נושקת, מפנקת, דואגת. להתראות מחר… | ||||||||||
היפנים הם אוהבי משחקים ובילויים ששורשיהם נעוצים במסורת עתיקה ובחיי דת פעילים מזה מאות שנים. האם הסתיים תפקיד משחקי החברה בעידן הטכנולוגי? פרופ' יעקב רז בוחן שאלה זו וסוקר את צורות הבילוי הקלאסיות והמודרניות ביפן, אז והיום. פורסם 18.9.08 |
יום בבית ספר ביפן
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 374
[name] => אסיה
[slug] => asia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 374
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3475
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 397
[name] => יפן
[slug] => japan
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 397
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 119
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )