"עוף גמלי קל מירוץ שדבשת על גבו", כך כינה ישראל אהרוני, הזואולוג העברי הראשון, את היען. ליענים יש מראה מדהים, שמעורר השתוממות – הם מתנשאים לעיתים לגובה של כמעט שלושה מטרים, רגליהם חזקות והביצים שהם מטילים ענקיות. יש להם הילוך מהדס, צווארם ארוך ומתפתל, ראשם קטן וקירח והבעה מוזרה נסוכה על פניהם.
היענים הם עופות שאינם יודעים לעוף. בעת החיזור הם מזכירים רקדנים מגושמים חסרי סגנון. סקרנותם היא שם דבר, וקשה לצפות את התנהגותם מראש. הם ירדפו אחרי כל מי שמתנכל להם, ובזכות טופריהם החדים ורגליהם החזקות, בעיטתם נחשבת מסוכנת גם בקרב האריות.
כל התכונות האלה הוציאו להם מזה זמן רב שם של יצורים מוזרים משהו, אבל מחקרים אחרונים על אסטרטגית הרבייה שלהם שופכים אור חדש על מוזרויותיהם.
הזואולוג בריאן סי. ר. ברטראם חקר את אורח חייהם של היענים בפארק סרנגטי בטנזניה ובפארק הלאומי של טסאבו במערב קניה. הוא החל את מחקרו בשנות ה-70 ופרסם את תוצאותיו ב-1992. ברטראם גילה שגבולות שטחי המחיה של הזכרים והנקבות שונים. תצפיות על יענים באזורי תפוצה שונים העלו כבר לפני זמן רב, שהם עופות טריטוריאליים מובהקים, בעיקר בעונת הקינון. הזכר שומר על גבולות הטריטוריה, בטרם מצטרפת אליו הנקבה. לפי מחקרו של ברטראם, בעוד שטח המחיה של הזכרים שנחקרו היה 16.1 קילומטרים רבועים בממוצע, הנקבות נעו בשטח נרחב יותר, שהשתרע על פני 25.8 קילומטרים רבועים, כלומר בטריטוריות של מספר זכרים.
ברטראם גילה גם שזכרים ממשיכים להחזיק באותו שטח בשנים מוצלחות, וכאשר בוקעים האפרוחים, הם נוטים להרחיק ממנו. בסוף עונת הרבייה בטסאבו-מערב (באוקטובר), מאבדים הזכרים את צבעיהם האדמדמים ואת הברק המאפיין אותם. לדעת ברטראם, בשלב זה הם מזניחים את הטיפול בטריטוריה, ונאלצים להכריז עליה מחדש בעונת הרבייה הבאה.
בעוד הם נוטים לגרש זכרים אחרים שנכנסים לטריטוריה, הם מחזרים בלהט אחרי נקבות, באמצעות ריקודים המלווים בשפע של קולות, ניפוח מסיבי של נוצות ושירבובן לכל עבר, עיבוי צוואר ומכות ראש מגוונות על הגוף ועל הקרקע. במדבר נמיב שבנמיביה, למשל, התגלו זכרים בעלי הרמונות, ואילו בפארק הלאומי של ניירובי התגלו יענים מונוגמיים. ברטראם משער כי מחויבותן של נקבות לטריטוריה של זכר מסוים קטנה, למרות שהן מגלות העדפה לזכרים מסוימים ומתעלמות מזכרים אחרים. במקרה אחד התעלמה נקבה מזכר, שהחזיק טריטוריה בשכנות לתחומי מחיה של זכרים אחרים, אצלם ביקרה תדיר.
בדרום אפריקה מטילים היענים בדרך כלל בחודשי האביב, אך לעיתים הם מטילים לאחר גשמים מסיביים. בנמיביה מתרחשת ההטלה לאחר גשמי החורף. בצפון מערב אפריקה ובסודן התרחשו רוב ההטלות בין אוקטובר לנובמבר, אך ההטלה עשויה להימשך גם עד פברואר, עם הפסקות הנובעות מן הגשמים.
ההזדווגות של היענים נמשכת כדקה בלבד. הקן, בו יוטלו הביצים, הינו גומה רדודה בקרקע ומקומו נבחר על ידי הזכר. הוא מצוי, בדרך כלל, במרכז הטריטוריה, בשטח פתוח, חולי ומרוחק ממים. קוטרה של שקערורית הקן הוא כשלושה מטרים. את הקן בונה הזכר, לעיתים בשיתוף עם הנקבה, תוך שימוש בטופר החזק וברגליים. הקינים משמשים לעיתים את היען יותר מפעם אחת.שיתוף פעולה
הנקבה הראשונה שתטיל בקן נעשית הנקבה הדומיננטית (MAJOR HEN), ומעתה ואילך היא מסייעת לזכר להגן על הטריטוריה ולפטרל בגבולותיה. בתקופה זו יוצרים הזכר הטריטוריאלי והנקבה הדומיננטית יחסי קרבה מונוגמים, ומרבים לשוטט יחד ב"ממלכה", למעט מקרים בהם יוצאת הנקבה לשוטט בטריטוריות סמוכות.
הנקבה הדומיננטית מטילה בממוצע 11 ביצים, ביצה כל יומיים, ובמקרים נדירים ביצה כל שלושה ימים. מבחינה פיזיולוגית היא יכולה להטיל עד 40 ביצים בטבע ועד 90 ביצים בשבי (אם נוהגים בחמדנות ומסלקים ביצה אחת בכל פעם).
בשלושת שבועות ההטלה מצטרפות לקן בין אחת לחמש נקבות לווייניות (MINOR HENS), שמוסיפות לקן 14 ביצים בממוצע. בדרך כלל יש בקן בין 19 ל-25 ביצים, אך באחת התטולות נספרו 78 ביצים. צבע הביצים חום-לבן, ומשקל כל אחת מהן כקילו וחצי בממוצע. עובי הקליפה כשני מילימטרים ומשקלה כ-300 גרם. ביצת יען אחת נחשבת לשוות ערך לכ-25 ביצי תרנגולת.
כאשר מתקרבת נקבה לוויינית אל הקן, כנראה בעקבות חיזורו של הזכר, מתרוממת הנקבה הדומיננטית ממקומה ומניחה לנקבה הלוויינית להטיל ביצה במשך חמש עד 20 דקות. לאחר שהאחרונה גמרה את ההטלה, מתיישבת הנקבה הדומיננטית על ביציה ועל ביצי הנקבה הלוויינית וממשיכה בדגירה. את עבודת הדגירה מחלקת הנקבה הדומיננטית עם הזכר, הדוגר כשלושה רבעים מהזמן. הוא דוגר בלילה ועוזר לה גם במשך היום. בעת הדגירה נחלש צבעו האדמדם של הזכר, ואין לו מגע עם הנקבות השוהות בקרבת הקן. משך הדגירה הוא בין 42 ל-46 ימים, ומטרתה לקרר את הביצים בתנאים של טמפרטורה גבוהה ולהגן עליהן מפני טורפים.
נקבה לוויינית המטילה בקן, שוהה בו בין רבע לחצי שעה, בדרך כלל כשהנקבה הדומיננטית אינה בסביבה. הטלת הנקבות הלווייניות בקן פוחתת מהיום ה-20 להטלת הביצה הראשונה, הואיל והנקבה הדומיננטית מגרשת בשלב זה נקבות אחרות מסביבת הקן, ומונעת את נסיונותיהן להשתתף בדגירה. לנקבה הדומיננטית אינטרס ברור שהנקבות הלווייניות יטילו בקינה, משום שביציהן מפחיתות את זמינות ביציה שלה לאויבים.
ברטראם משער כי לנקבה הדומיננטית לא כדאי להרחיק או להתעמת עם הנקבה הלוויינית, משום שהיא עלולה לחשוף את הביצים לטורפים. במקרה אחד המתינה נקבה לוויינית סמוך לדוגרת במשך כ-20 דקות, עד שהואילה האחרונה לקום והתירה לה להטיל בקן (הזואולוג גיורא אילני ציין כי ראה נקבה לוויינית רצה במהירות לעבר הקן, כשבעקבותיה הנקבה הדומיננטית. היא הטילה בקן במהירות וברחה. לדבריו, צפה בתופעה דומה גם בפארק הספארי ברמת גן).
ברטראם גילה כי הנקבה הדומיננטית אינה מסתפקת בהרחקת הנקבות הלווייניות. היא מזהה את 11 ביציה, מבין 25 הביצים עליהן היא דוגרת, ודואגת שהן יישארו במרכז התטולה. היא דוחקת מחצית מביצי הנקבות הלווייניות לשוליים ואינה דוגרת עליהן. כתוצאה מכך בוקעים מהביצים רק 19 אפרוחים בממוצע.
אם נקבה מסוגלת לדגור על 19 ביצים מדוע היא מטילה 11 בלבד? לטענת ברטראם לגבי נקבה דומיננטית הטלת יותר מ-11 ביצים בקן משלה, פירושה השקעה רבה של אנרגיה, המחלישה אותה. בעקבות כך גוברת הסכנה לביצים מצד טורפים. כדי להבטיח את תפוצת צאצאיה היא נעשית לעיתים גם נקבה לוויינית בקינים סמוכים. עם זאת לא כל הנקבות הלווייניות הן בעלות קן משלהן. ברטראם מעריך שכ-90% מצאצאי הנקבה הדומיננטית מקן מסוים משתייכים לזכר הטריטוריאלי, אבל מאחר שהנקבות הלווייניות מזדווגות גם עם יענים שכנים, רק כשליש מהביצים שהטילו בקן, הן שלו. גני ילדים
הקשר הראשוני בין אפרוחים לבוגרים מתחיל עם הקולות שמשמיעים האפרוחים, טרם בקעו מהביצים, יום או כמה ימים לפני שמתחיל תהליך הבקיעה. הביצים בוקעות במשך שלושה עד חמישה ימים, כשהאפרוחים משתמשים בשריריהם. הקליפות נשארות בקן. בקיני היענים בטסאבו-מערב בקעו בין 80% ל-100% מהביצים, שהיו במרכז הקן, בהצלחה. ביצים שהיו בשולי "טבעת הדגירה" לא בקעו כלל.
האפרוחים אינם מהלכים היטב ביומם הראשון, אך הם עוזבים את הקן כשלושה ימים לאחר הבקיעה. בפארק הלאומי בניירובי היה שיעור הישרדותם 12% בלבד. בשבי גדל משקלם בקילוגרם מדי שבוע ולאחר שנה מגיע ל-85 קילוגרם.
אחת התופעות המעניינות בקרב אוכלוסיית היענים מתרחשת, כאשר בכמה קינים שכנים בוקעות ביצים בו-זמנית. בני הזוג הדומיננטיים בכל קן רבים על צאצאי השכנים, והמנצחים זוכים ב"תינוקות" כולם. חוקרים דיווחו על מאות צעירים, שנעו יחד בהשגחת זוג יענים בוגרים או כמעט בוגרים. בכמה אזורי מחקר שונים ניצפו להקות צעירים, שמנו בין 100 ל-300 פרטים, ובמקרה אחד ספרו אף 380. הופעתן של להקות אלה היא כנראה התוצאה של מאבקי היענים על הצאצאים.
ב-1979 כינו חוקרים, שצפו בהתאגדות של יענים צעירים מכמה תטולות בפארק הלאומי בניירובי תחת הנהגתם של שני פרטים בוגרים, את התופעה "גני ילדים". הבוגרים אינם הורי כל הצעירים, אך הם מנהיגים אותם במשך כתשעה חודשים. בהיקלע הצעירים למצוקה, רצים הבוגרים לקראת הסכנה, כדי להטעות את האויבים ומאפשרים לצעירים להסתתר. דאגה לצאצאי פרטים אחרים בטבע היא תופעה נדירה, למרות שהיא מוכרת גם אצל עופות אחרים כמו הפינגווינים, הפלמינגו, הברווזים ואצל מינים אחדים של יונקים.
תוך שנה מגיעים הצעירים לגודל ולמשקל של בוגרים, והם מתחילים לנוע במרחב לבדם. בשלב זה מבצבצים סימני נוצות לבנות ופלומה כהה אצל הזכרים. רק בגיל שנתיים מקבלת הנקבה חזות של נקבה בוגרת, ובגיל שלוש היא הופכת לנקבה בוגרת ממש. הזכר מגיע לבגרות מאוחר יותר. לבגרות מינית מגיעים הזכר והנקבה בגיל שלוש או ארבע שנים. לרוץ במקום לעוף
היען הוא העוף הגדול ביותר החי עימנו. גובהו של הזכר, הגדול מהנקבה, עשוי להגיע ל-2.75 מטרים ומשקלו נע בין 86 ל-145 קילוגרמים. בניגוד לרוב העופות, ליען הזכר יש איבר מין (פניס), המשמש אותו גם להטלת שתן. הטלת שתן נוזלי הינה ייחודית ליענים בקרב העופות. בגלל מידותיו הגדולות והמבנה האנטומי המיוחד שלו, אין היען מסוגל לעוף כיתר העופות, אך הוא מסוגל ללכת ולרוץ במהירות המגיעה ל-60 עד 70 קילומטרים לשעה. רוחב פסיעותיו כ-3.5 מטרים.
מספר האצבעות ברגליים שתיים. האצבע הפנימית, האצבע הגדולה יותר, והאצבע החיצונית, הקטנה יותר, נושאות טופרים חזקים. האברות הראשוניות של הכנף התפתחו לנוצות קישוט גדולות. בצוואר הארוך, ברגליים ובחלקים שונים של הגחון אין נוצות. נוצות הקישוט של הזכר כהות או שחורות, למעט נוצות לבנות על הכנפיים והזנב. לניצוי הנקבה גוונים אפורים-חומים, להסוואה עם הקרקע. העור הבהיר של צוואר היענים נעשה ורדרד או אדמדם בעת חיזור, מתקפה, או כשמתקרב מועד הקינון.
ליענים עיניים גדולות מאוד, קוטרן כחמישה סנטימטרים והן מוגנות על-ידי ריסים ארוכים וכפל עור עליון כנגד השמש. בגלל גובהו של היען ובגלל גודלן של עיניו, הוא זוכה לתצפית טובה על הסביבה. קרום המצמוץ התחתון מכסה את העין במהלך השינה.
היענים עופות יומיים, שעומדים על רגליהם במהלך רוב היום, למעט באמבטיות אבק, בעת מנוחה ובפעילויות של חיזור וקינון. בדרך כלל מבלים הזכר והנקבה כ-30% מזמנם באכילה, כ-30% בהליכה וריצה, 20% בשמירה ותצפית ו-10% בסידור נוצות. בשעות השקיעה הם חדלים בדרך כלל מפעילותם, ויחזרו אליה אם יפריע גורם חיצוני את מנוחתם או בלילות ירח.
היענים הם עופות חברותיים מפוזרים (LOOSLEY GREGARIOUS), שאומנם חיים לבדם, אך נמשכים לבני מינם לפרקי זמן קצרים. בקרבת מים ניתן לראות, למעט בעונת הרבייה, להקות שכנות של יענים, לעיתים עד כ-600 פרטים, מקובצות יחד, אך באזורי לינה ואכילה משותפים הם נמנעים ממגע הדדי. במרבית המפגשים בין הלהקות הם מקפידים לעמוד בקבוצות קטנות, אך לעיתים ניתן לראות קבוצות גדולות יחד. האפרוחים הצעירים חברותיים ביותר ונוטים להישאר תמיד בקבוצות דחוסות וצפופות, למרות שאין לכך שום השפעה על קשריהם העתידיים זה עם זה.
פרטים דומיננטים מחזיקים בדרך כלל את ראשם וצווארם גבוה, חזית גופם מכוונת מעלה וזנבם מורם. פרטים כנועים מחזיקים את ראשם וזנבם כלפי מטה. כאשר הם מופתעים, נרגשים או מפחדים הם רצים, לעיתים בזיגזגים. תנאי מחסור
צפיפות היענים במרחב אינה גדולה בדרך כלל – פרט אחד לחמישה עד 20 קילומטרים רבועים. בשטחים מוגנים, כשהאויבים מעטים, גדלה הצפיפות. הם מרבים לנדוד ממקום למקום בחיפושיהם אחר מזון ושתייה. בגלל נדודיהם חיים היענים במקומות חיוּת מגוונים. בדרך כלל הם נמנעים להיכנס לסבך של צמחייה. הם מעדיפים מישורי עשב ושטח פתוח, ואינם נוטים להסתובב באזורים מכוסים בעשב שגובהו יותר ממטר. עם זאת בדרומה של אפריקה הם חיים גם באזורים בהם מגיע העשב לגובה של שלושה מטרים.
היענים הסתגלו לתנאים של מחסור במים, מזון מועט וטמפרטורות גבוהות, המאפיינים אזורים צחיחים וסוואנות יבשות. בשעות החום הם נוטים להסתתר בצל כמו האנטילופות, וכשעולה החום הם מווסתים את הטמפרטורה על-ידי הלחתה (PANTING), וכן זיקור נוצות ונפנופן. הנוצות גם מבודדות את היען היטב מהסביבה החיצונית, בעיקר בעונות הקרות ובלילות הקרים של המדבר.
מים הם משיגים גם מהמזון, לעיתים באמצעות אכילה מוגברת בבוקר המוקדם ובעיקר על-ידי ניצול הצמחים ההיגרוסקופיים, שמכילים לחות גבוהה. לעיתים הם צועדים מרחקים ארוכים, כדי להגיע למקורות מים זמינים.
צריכת המים של היענים אינה קבועה. לעיתים אינם שותים מים במשך חודשים ואף שנים, אך בתנאי שבי, למשל, הם שותים לעיתים קרובות והרבה, בדומה לאוכלי-עשב שחיים בתנאי יובש דומים.
בסביבתם הטבעית מזונם של היענים צמחוני בעיקרו. הם ניזונים ממגוון צמחים: סוקולנטים, שורשים, עשב, בני שיח, שיחים ומטפסים. הם משפרים את הרכב המזון על-ידי אכילת פרחים, עלים, פירות קטנים, תרמילי זרעים וזרעים. לעיתים הם מגוונים את תפריטם בחגבים, טרמיטים, צבים קטנים ולטאות, אך שיעור בעלי החיים במזונם נמוך.
בשבי אוכלים היענים הכל, לרבות בשר, ואינם מגלים העדפה למזון מסוים. תהליך העיכול נעזר באבנים קטנות, אותן הם בולעים. אנליזה של קיבה אחת של יען בשבי הכילה כ-120 גרם ברזל, חתיכות של חוט-תייל, כדורי-ירי, מטבעות, מסמרים ואפילו מנעול. מדברים בכנפיים
הכנפיים והנוצות משמשות את היענים למטרות שונות: כדי להודיע על כוונת חיזור, כדי לצנן את טמפרטורת הגוף, כדי להגן על הביצים והאפרוחים וכדי לסלק זבובים.
היענים מתקשרים בתנועות הכנפיים, בעיקר הם מודיעים על כוונות חיזור או תקיפה. החוקרים פיענחו בינתיים את משמעותן של חמש תנועות עיקריות. כשהזכר מזמין נקבה להזדווגות או מבהיר כוונות תוקפניות כלפי זכר אחר, הוא מנענע את כנפיו מצד לצד במהירות. באותן תנועות הוא משתמש בעת ההזדווגות עצמה. כשהוא מציג התנהגות טרום תקיפה או הזדווגות, הוא משתמש בסוג אחר של תנועה: הכנפיים מורמות מעל הגוף והאברות הראשוניות פרוסות.
איתותי כנף, הרמה והורדה של הכנפיים בצידי הגוף, משמעותם התנהגות תוקפנית מתונה. תנועה נוספת – הכנפיים פרוסות והראש מורכן, אך נע בהפסקות קבועות – מעידה על אקט של פיתוי ושידול. תנועה זו מבצעות נקבות צייתניות, כשהן מתקשרות עם הזכרים או זכרים, כשהם מראים לנקבות אתרי קינון שבחרו.
הסוג החמישי של התנועה, שנועד להסחת דעתם של אויבים, מבוצע על-ידי זכרים ונקבות כשיש להם אפרוחים (או קינים, בהם ביצים העומדות לבקוע): הכנפיים מוחזקות מטה בעוד הצוואר מתנועע באופן לא צפוי. בעודו מבצע תנועה זו יטעה היען את האויב גם בקריסות ובנפילות חוזרות ונשנות.
נוצות היען שימשו במשך אלפי שנים את תאוות ההתהדרות של בני האדם. הן קישטו, למשל, את מרכבות הסוסים של תות ענך אמון במצרים ואת מלבושי היוונים, הרומאים והתורכים. דרישות האירופאים לנוצות יען לקישוט, גברו בעיקר מאז המאה ה-14. התוצאה היתה, כמו במקרים רבים אחרים, רדיפה והשמדה נרחבת של יעני הבר במחוזות התפוצה המקוריים שלהם. ב-1913 היה יצוא מוצרי היענים בשיאו, אך מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת שווקי הנוצות. האדם נהג במשך דורות רבים לצוד את היען גם בגלל עורו הגמיש, ממנו ניתן להכין לבוש ומוצרים.
מסעות הציד בדרום-אפריקה במאה ה-19, במהלכם נקטלו יענים במספרי ענק, הביאו ב-1863 להקמת חוות היענים הראשונות. בתחילה הוקמו מרבית החוות באיזור הקארו הקטן (LITTLE KAROO) בפרובינציית הכף בדרום אפריקה, מסביב לעיר אודסהורן (OUDDSHOOR). במשך הזמן הוקמו חוות גם בארצות הברית, בישראל, ביפאן, במצרים, באלג'יריה, בניו זילנד, באוסטרליה, בקניה ובארגנטינה. בחלק מהחוות מנסים גם להשיב את היענים לטבע, כדי לעודד את שימור המין. אלמלא החזיקו יענים בחוות רבייה, קיים סיכוי סביר שהם היו נכחדים מהעולם זה מכבר.
החוואים, בעיקר בדרום-אפריקה, הרוויחו כסף רב ממסחר במוצרי יענים. משערים כי בשיא פריחתו של הענף ב-1913, חיו בשבי כמיליון יענים. שנה אחר כך, עם התפתחות תעשיית המכוניות, פחתה חשיבות היענים. הנוצות, בהן התקשטו הנשים, עפו מראשן כשהאיץ כלי הרכב החדש את מהירותו. בהדרגה החלו חוות היענים להתבסס על מוצרים חדשים של העוף המיוחד הזה. אינקובטורים, שיובאו מאנגליה לדרום-אפריקה ב-1925, ונועדו להדגרת ביצי תרנגולות, הפכו למוצר מבוקש בקרב בעלי חוות היענים ובין השנים 1945 ל-1950 התגברה ההדגרה המלאכותית כאמצעי הנפוץ ביותר בחוות. יענים בשבי
חוואים בדרום אפריקה מחזיקים לעיתים כ-3,000 יענים בצפיפות ניכרת ומזינים אותם באספסת, תירס שעועית ולעיתים סידן. למזון זה הם נוהגים להוסיף אבנים קטנות, כדי לסייע ליענים בעיכול.
כדי להפוך את הזכרים למושכים יותר בעיני הנקבות, נוהגים בחלק מהחוות לצבוע אותם בשחור. במהלך החיזור בשבי גילו כי הזכר מעבה את צווארו פי שניים ונעשה קולני ביותר. הנקבות הפוריות בשבי מטילות עד גיל 40, שלוש פעמים בשנה, בין 15 ל-20 ביצים בהטלה. בחודשים פברואר-מרץ 1994 נמצא קן של יענים בחי-בר יטבתה, שבו הטילו כמה נקבות כ-50 ביצים, ומספר הביצים בקן גדל מדי יום בכשלוש או ארבע ביצים.
במהלך 1992 הטילו נקבות היענים בדרום אפריקה כשני מיליון ביצים. ברצועת העיר אודסהורן נמנו ב-1982 כ-90 אלף יענים ובקארו הקטן היו בתחילת שנות התשעים 150 אלף פרטים בוגרים.
חלק מהביצים מדגירים החוואים באופן מלאכותי, שיטה יעילה פחות מדגירה ובקיעה טבעיים. בעונת ההטלה, ממרץ עד אוגוסט, מטילה הנקבה ביצה אחת ליומיים והן מודגרות באינקובטור במשך 42 ימים עד לבקיעה. את הביצה מסובבים באינקובטור לפחות פעמיים במשך חמישה עד שישה שבועות כדי שהעובר יבקע באורח תקין. בחוות בדרום אפריקה מחזיקים את האפרוח שבקע באינקובטור עוד שלושה ימים ואז מעבירים אותו לידי יען בודד או זוג יענים, שילמדו אותו הלכות יען.
מתצפיות ביענים בשבי התגלה כי הורים מאמצים, המקבלים אפרוחים קטנים, נוטים להרוג את האפרוחים הגדולים יותר, כנראה בגלל החשש שהאחרונים יחמסו את מזון הפעוטות. שיעור התמותה של האפרוחים גבוה גם בשבי, ואחת הסכנות היא שההורים ידרכו עליהם בשוגג וירמסו אותם. בדרך כלל מניחים לאפרוחים לשוטט בחצר ומפזרים עבורם מזון צמחי עשיר נוזלים, דוגמת קטניות. אם חם מאוד מעבירים אותם לצל.
לדעת החוואים הבעיה העיקרית של היענים בשבי היא פסיכולוגית, שכן הם מתקשים להתמודד עם העובדה שהביצים נלקחות מהם. בעלי החוות צריכים להתמודד גם עם בעיה נוספת, העובדה שהמאגר הגנטי של היענים מצומצם מאוד בהשוואה לתנאי החיים שלהם בטבע.
למרות הבעיות הפסיכולוגיות והאחרות חיים יענים בשבי כ-40 שנה. חוקרים משערים כי בטבע, לעומת זאת, חיים היענים בין 10 ל-14 שנים. רווח כלכלי
שוק נוצות היענים התפתח בדרום-אפריקה מאז שנות ה-50 במאה הקודמת. הרג מכוון של יענים החל רק ב-1860, בעיקר עבור שווקי הנוצות של לונדון. עד אז היה הציד ברובים יקר, ולכידתם בעזרת סוסים היתה קשה, כי הם ברחו מהרודפים במהירות של כ-70 קילומטרים בשעה.
חוואות היענים התפתחה באופן מואץ מ-1870. בתחילה נבנו כתריסר חוות ובהן כ-2,000 יענים מבוייתים וכ-50 שנים מאוחר יותר תפס יצוא הנוצות לאירופה את המקום הרביעי בהכנסותיה של דרום אפריקה, לאחר זהב, יהלומים וצמר. ב-1890 החלו לגדר לראשונה את חוות היענים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20, כמאה שנים לאחר מכן, נאמד מספר החוואים בדרום-אפריקה בלבד בכ-400, מספר היענים המתגוררים בהן מגיע לכ-150,000 והמחזור הכספי של החוות הסתכם בכ-30 מיליון ראנד (כשמונה מיליון דולר). בשנים אלו גדל המסחר במוצרי היענים בכ-300% ובסוף שנות ה-80 בעוד כ-100%. ייצור הביצים גדל לכ-200,000 בשנה, לא מעט בעזרת חוקרים ישראלים, שחקרו את צרכיו של העובר בביצה ושיפרו את התפוקה. כיום רק יענים שמצבם ירוד (כ-30 אלף פרטים בשנה), מועברים בגיל שנתיים לבתי מטבחיים לתעשיית הבשר והעורות.
מחיר ביצת יען כיום הוא כ-$250, ומחיר זוג יענים בריאים היה בתחילת שנות ה-90 כ-$53,000. ב-1979 התחלק הרווח על מוצרי יענים בדרום אפריקה באופן הבא: ממכירת נוצות 54%, מעורות מעובדים 31% ומבשר דל כולסטרול 13%. ב-1992 ירד הרווח מבשר באחוז אחד בלבד, הרווח ממכירת עורות מעובדים עלה ל-48%, ואילו הרווח ממכירת נוצות ירד ל-40%. מחיר הנוצות הלבנות, הנחשבות לטובות יותר, נאמד בכחמישה דולר לנוצה. מוצרי יענים נוספים כוללים מחרוזות משיירי קליפות הביצים, אותם מייצאים לחוץ לארץ וביצי יענים מצויירות, כמנהג הבושמנים.
בארצות הברית הגיע מספר החוות בסוף שנות ה-80 לאלף, והמספר המשיך לגדול בהתמדה. בשנים אלה לא ניתן היה לייבא מוצרי יענים מדרום אפריקה בגלל האמברגו שהוטל על מדינה זו בעקבות האפרטהייד. לאחרונה מגדלים יענים גם באוסטרליה, כתחליף לגידול כבשים ובקר, ובהולנד.
בטקסס שבארצות הברית ובאוסטרליה משתמשים בעורות יענים כדי לייצר מגפיים, נעליים, חגורות, תיקים וארנקים. הרווחים מבשר דל כולסטרול בארצות אלה עולים ללא הרף. בישראל מייצאים עדיין חלק ניכר מהבשר לתעשיית הנקניקים בשווייץ ולתעשיית הבשר בארצות הברית. היעלמות יעני הבר
בעוד חוות היענים מתרבות, מצטמצמת בהדרגה אוכלוסיית יעני הבר. התופעה בולטת בעיקר ב-10 השנים האחרונות באפריקה. היען הצפון אפריקני, למשל, נעלם מצפון מדבר הסהרה, ובמהלך 150 השנים האחרונות נעלמו היענים כליל ממצרים, מלוב, מתוניסיה וממערב הסהרה.
בכל אזורי התפוצה הנוכחיים הולכות אוכלוסיות היענים ופוחתות בעקבות ציד ושוד הביצים מהקינים. מצב היענים הסומלים והמאסאים טוב יחסית, אך גם אוכלוסייתם מתמעטת בגלל שוד הקינים על-ידי תושבי האיזור הרעבים ללחם, ובגלל מלחמות אזרחים בסומליה ובמחנות הפליטים בסודן ובקניה. תפוצת היענים הדרום-אפריקניות הצטמצמה אף היא, בעקבות הקמת חוות רבייה נוספות בזימבאבווה ובדרום-אפריקה, אך מצבו של תת מין זה טוב יותר במדינות קרובות, דוגמת נמיביה ובוצואנה. בגלל מצבם הירוד של היענים בדרום אפריקה, אין מאפשרים להקים שם חוות רבייה נוספות.
חלק משודדי הביצים הם בעלי החוות עצמם. בקניה, למשל, התקשו בעלי החוות להרבות את היענים, וכדי לפתור את הבעיה הבטיחו גמול כספי למי שיאסוף עבורם ביצי יענים בטבע. ילדי המאסאים נענו לקריאה, וחלקם עזבו את ספסל הלימודים כדי להשתכר מעבודה זו. התופעה היתה נרחבת מספיק כדי לגרום לנציגי השבט לפנות לממשלת קניה. בפנייתם בקשו המאסאים מהממשלה להוציא חוק המונע איסוף ביצי יענים, כי הדבר פוגע בחינוך ילדיהם ומפריע למהלך הלימודים הסדיר. בעלי החוות טענו להגנתם, שהאיסור החדש יקטין את אוכלוסיית היענים בחוות, ימנע בעתיד את השבתם לטבע ויגרום להידלדלות הניכרת של יעני הבר.
הסיבות העיקריות להתמעטות אוכלוסיות היענים הן סחר חופשי ופרוע במוצרי ואביזרי יענים. למרות זאת האמנה הבינלאומית להצלת בעלי חיים בסכנת הכחדה, אמנת CITES, אינה מזכירה אותן כלל. יש הטוענים שרק חקיקה פנימית בכל אחת ממדינות העולם, עשויה להגן על היענים. בריטניה היא בינתיים המדינה היחידה שמנסה למנוע באמצעות חוק את הסחר הפרוע. היא עושה זאת באמצעות צירופם לקבוצת 1A. כעת דרוש אישור מיוחד ממשרד הסביבה הבריטי כדי לייבא או לייצא ביצי יענים. חוות וזכרונות בישראל
מספר חוות יענים הוקמו בארץ בעשורים האחרונים. בצפון הארץ הוקמה חווה בקיבוץ האון, במרכז הארץ הוקמו חוות בקרבת רעננה ובסמוך לרמת השרון (אך שתיהן חוסלו בינתיים). בדרום הארץ הוקם החי-בר ביטבתה, זאת במסגרת רעיון של רשות שמורות הטבע משנות ה-60 להשיב לארץ את חיות התנ"ך. כמו כן הוקמו חוות בפארק אשכול בנחל הבשור. לאחרונה הוקמו חוות גם בקיבוץ טללים ובקיבוץ רגבים ואושרה הקמת חווה נוספת בקיבוץ להב.
החי-בר ביטבתה הוקם בשנות ה-70, והיענים המתגוררים בו שייכים לתת המין הצפון-אפריקני ויובאו ממדבריות אתיופיה. ב-1993 התכוונו ביטבתה להתחיל לסחור במוצרי יענים, אך רשות שמורות הטבע הקפיאה את התוכנית במסגרת קביעתה, כי אין לסחור בבעלי חיים המיועדים להשבה לטבע. עד עתה לא חל שינוי בתפיסה זו.
בינתיים לא השיבו את היענים לטבע וכל שניתן הוא להתרפק על הזכרונות. פעם היו יעני בר גם באזורנו. היה זה היען הסורי והוא נכחד מהאיזור בין 1900 ל-1970. מסוריה הוא נעלם ב-1910. בירדן ובסעודיה נצפה יען חי בפעם האחרונה ב-1933, אך בירדן חיו היענים כנראה עד שנות ה-60. בפברואר 1966 התגלתה גופת יען במורד נחל ארנון, לחופי דרום מזרח ים-המלח.
נראה שבתחילת המאה היו יענים בשפע במרחב המדברי של סעודיה וירדן. מרביתם נכחדו בעיקר עם סלילת מסילת הברזל של חיג'אז מעקבה לדמשק. לורנס איש ערב, שעבר במסלול זה סיפר שצד צבאים ואסף ביצי יענים, כדי להשביע את רעבונו. יענים היו גם כנראה בסיני, כפי שמוכיח ציור סלע שצילם עמיקם שוב.
ב-1929 נלכדה יען לא הרחק מבאר-שבע, והוצגה לראווה ביריד המזרח בתל-אביב. ישראל אהרוני מדווח בספרו "זכרונות של זואולוג עברי" כי זכה אפילו לזלול בתאווה חביתת ענק מביצת יען. |
