התמונות של ההרס העצום בדרום־מזרח אסיה ופינוי הפצועים וההרוגים מאזורי השטפונות לוו בדברי קריינות ובכותרות שתיארו שוב ושוב את האסון הנורא. רבים מהניצולים דיברו על גורל ועונש, על "אסון משמים" שפקד אותנו בגלל מעשים כאלה או אחרים. היו גם מי שנטו להאניש את הטבע ולייחס לו תכונות אנושיות כאכזריות וחוסר חמלה. האמירות הללו חוזרות ונשנות כמעט בכל אסון טבע גדול שמסב כמות גדולה כל כך של נפגעים. מנקודת מבט אנושית, קל להבין את הנטייה שלנו להאשים את עולם הטבע. זוהי דרך לפרוק את הכאב ולהקל על הסבל העצום. אבל חשוב לזכור: מערכת היחסים המתקיימת בינינו ובין העולם שמסביבנו היא חד צדדית. מבחינה אובייקטיבית, אין יחסים בינינו ובין הפלנטה שלנו, לפחות לא במושגים אנושיים של רצון, מטרה או כוונה. ראשיתו של המוות הגדול הזה, שהיכה בלי כל התראה ב־12 מדינות ואיים, היתה כנראה לפני שנים רבות מאוד, מאות ואולי אלפי שנים, אי שם מתחת לקרקעית האוקיינוס ההודי, לא הרחק מהחוף המערבי של צפון סומטרה (Sumatra). אי שם במעמקים – בקו התפר שבין שני הלוחות התת־קרקעיים הענקיים הנעים באטיות רבה, מתחככים זה בזה, מתנגשים ומחליקים, ולעתים נתפסים זה בזה – נבנו ונאגרו במשך השנים אנרגיות עצומות; עד שברגע אחד, בקטע מסוים לאורך קו העימות שבין הלוחות, השתחררה האחיזה באחת, כשהיא משגרת את האנרגיה הכלואה לכל הכיוונים ברצף של גלי הלם אדירים.
עוצמת הרעש היתה חריגה במיוחד והגיעה ל־9 בסולם ריכטר. הזעזוע שקרע סדק גדול בקרקעית, ממש לאורך קו התפר שבין הלוחות, שילח מסות עצומות של מים לכל הכיוונים. לו צילמה באותו הרגע מצלמת וידיאו באותו המקום על קרקעית האוקיינוס, היא היתה מראה לנו מעין בליטה במים, תפיחה מימית בגובה של מטר אחד או שניים מעל הקרקעית ובאורך של כמה מאות קילומטרים, שנעה קדימה; "כאילו שמישהו הניע משוט ענקי בתוך המים", כפי שתיאר זאת סייסמולוג בריטי. גוש המים האדיר הזה, שהכיל מיליארדי טונות של מים, שעט לעבר החופים הקרובים במהירות של כ־800 קילומטרים בשעה.
|
ראשיתו של המוות הגדול הזה היתה כנראה לפני שנים רבות מאוד, מאות ואולי אלפי שנים, אי שם מתחת לקרקעית האוקיינוס ההודי, לא הרחק מהחוף המערבי של צפון סומטרה מה בדיוק קרה שם מתחת למים, ומה זה אומר על מערכת היחסים שבינינו ובין הפלנטה שלנו? פורסם 30.7.06 |
Array
(
)