תפריט עמוד

יחסים לא טבעיים

שתפו:

ראשיתו של המוות הגדול הזה היתה כנראה לפני שנים רבות מאוד, מאות ואולי אלפי שנים, אי שם מתחת לקרקעית האוקיינוס ההודי, לא הרחק מהחוף המערבי של צפון סומטרה מה בדיוק קרה שם מתחת למים, ומה זה אומר על מערכת היחסים שבינינו ובין הפלנטה שלנו?

פורסם 30.7.06
התמונות של ההרס העצום בדרום־מזרח אסיה ופינוי הפצועים וההרוגים מאזורי השטפונות לוו בדברי קריינות ובכותרות שתיארו שוב ושוב את האסון הנורא. רבים מהניצולים דיברו על גורל ועונש, על "אסון משמים" שפקד אותנו בגלל מעשים כאלה או אחרים. היו גם מי שנטו להאניש את הטבע ולייחס לו תכונות אנושיות כאכזריות וחוסר חמלה.
האמירות הללו חוזרות ונשנות כמעט בכל אסון טבע גדול שמסב כמות גדולה כל כך של נפגעים. מנקודת מבט אנושית, קל להבין את הנטייה שלנו להאשים את עולם הטבע. זוהי דרך לפרוק את הכאב ולהקל על הסבל העצום. אבל חשוב לזכור: מערכת היחסים המתקיימת בינינו ובין העולם שמסביבנו היא חד צדדית. מבחינה אובייקטיבית, אין יחסים בינינו ובין הפלנטה שלנו, לפחות לא במושגים אנושיים של רצון, מטרה או כוונה.
ראשיתו של המוות הגדול הזה, שהיכה בלי כל התראה ב־12 מדינות ואיים, היתה כנראה לפני שנים רבות מאוד, מאות ואולי אלפי שנים, אי שם מתחת לקרקעית האוקיינוס ההודי, לא הרחק מהחוף המערבי של צפון סומטרה (Sumatra). אי שם במעמקים – בקו התפר שבין שני הלוחות התת־קרקעיים הענקיים הנעים באטיות רבה, מתחככים זה בזה, מתנגשים ומחליקים, ולעתים נתפסים זה בזה – נבנו ונאגרו במשך השנים אנרגיות עצומות; עד שברגע אחד, בקטע מסוים לאורך קו העימות שבין הלוחות, השתחררה האחיזה באחת, כשהיא משגרת את האנרגיה הכלואה לכל הכיוונים ברצף של גלי הלם אדירים.

אזורים מסויימים פשוט נמחקו בעקבות הצונאמי. כך נראה קו החוף הצפוני של בנדה אצ'ה באינדונזיה לפני הצונאמי ( 23 ביוני 2004)

כך נראה אותו האזור אחרי האסון (28 בדצמבר 2004). עם גל המהירות והמסה העצומה שצבר גל הצונאמי, שום דבר לא היה יכול לעצור אותו, והוא נשפך אל תוך היבשת כשהוא סוחף והורס כמעט כל דבר שנקרה בדרכו

עוצמת הרעש היתה חריגה במיוחד והגיעה ל־9 בסולם ריכטר. הזעזוע שקרע סדק גדול בקרקעית, ממש לאורך קו התפר שבין הלוחות, שילח מסות עצומות של מים לכל הכיוונים. לו צילמה באותו הרגע מצלמת וידיאו באותו המקום על קרקעית האוקיינוס, היא היתה מראה לנו מעין בליטה במים, תפיחה מימית בגובה של מטר אחד או שניים מעל הקרקעית ובאורך של כמה מאות קילומטרים, שנעה קדימה; "כאילו שמישהו הניע משוט ענקי בתוך המים", כפי שתיאר זאת סייסמולוג בריטי. גוש המים האדיר הזה, שהכיל מיליארדי טונות של מים, שעט לעבר החופים הקרובים במהירות של כ־800 קילומטרים בשעה.
צופה תמים שהיה מביט מלמעלה במי האוקיינוס באותו האזור היה רואה מן הסתם גל קטן בגובה של כמה עשרות סנטימטרים, וספק אם היה מבין את הדרמה הכבירה המתרחשת מתחת. כאשר התקרב הנחשול התת־ימי הזה למים רדודים יותר, ליד היבשה, הוא החל להאט בהדרגה ולצוץ מעל פני המים, כשהוא יונק בעוצמה את מי הים שבסביבתו, כאילו מבקש לשמר את ממדיו המקוריים. בקרבת החוף הוא נראה כבר כגל מים בגובה של בניין של שני קומות. עם המהירות והמסה העצומה שצבר, שום דבר לא היה יכול לעצור אותו, והוא נשפך אל תוך היבשת כשהוא סוחף והורס כמעט כל דבר שנקרה בדרכו.
במקרה הזה, כמו בכל מקרה אחר, אין זה משנה מה עומד מול הגל, בין שזה חורש גדול, בין שזה מחסום עפר טבעי ובין שאלה מבנים מלאכותיים שבהם מתגוררים יצורים המכונים בני אדם. בעניין זה כתב פעם קרל סגן, אסטרונום ופילוסוף של המדע, שנפטר לפני כמה שנים: "כל אחד מאיתנו הוא יצור זעיר שקיבל רשות לנסוע על הקליפה החיצונית של אחד מכוכבי הלכת הקטנים יותר, למשך כמה עשרות הקפות… המכונה הפנימית הגדולה של טקטוניקת הלוחות אדישה לחיים, וכמוה השינויים הקטנים במסלולו ובנטייתו של כדור הארץ… לתהליכים האלה אין כל מושג על מה שהתרחש במשך מיליארדי שנים על פני כוכב הלכת שלנו. זה לא מעניין אותם".

היום שאחרי ויילנקני שבאזור נגפטינם, מדינת טמיל נדו, הוד. רבים מהניצולים דיברו על גורל ועונש, על "אסון משמיים" שפקד אותם בגלל מעשים כאלה או אחרים
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: