הנהייה אחר אידיאל היופי מתקיימת לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובכל תרבויות העולם, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה שבאה לידי ביטוי באופן שונה. מה שנראה נורמלי ומובן בעיננו יכול להיראות תמוה וחריג בתרבות אחרת, ולהיפך. יתכן שמראה של נערה אפריקאית עם צלחת מתוחה על שפתה התחתונה מזעזע אתכם, אך אם תספרו לה כי ישנן נשים במערב המשתילות גושי פלסטיק בשדיים, היא תתקשה להאמין ולו בשל העובדה שבחברות שבטיות הדבר נחשב להשחתה של השדיים, שתפקידם מיועד להזנה. הכל עניין של תפיסה תרבותית. בחרתי בכתבה זו לסקור שלושה פולחני יופי ייחודיים לתרבותם: מתיחת השפה בצלחת באתיופיה, קשירת הרגליים בסין והארכת צוואר בבורמה. למרות שהם נראים שונים בתכלית זה מזה, גיליתי שיש קווי דמיון מפתיעים ביניהם, שאולי אינם מקריים. מתיחת שפה – כגודל הצלחת, גודל המוהר
בשבטים מסוימים בדרום אתיופיה נשים המותחות את שפתן התחתונה באמצעות צלחת חרס גדולה נחשבות כהתגלמות היופי. יש הטוענים כי מתיחת השפה, הנפוצה בקרב השבטים שימשו כמקור עיקרי לעבדות, נועדה לכער את הנשים בעיני סוחרי העבדים על מנת להגן עליהן, אך למעשה זהו טקס מעבר לבגרות המעמיד במבחן את יכולתה של הנערה לשאת כאב ומכמת את ערכה לנישואים. כאשר הנערה מגיעה לבשלות מינית ומוכנה להינשא, יוצרים חתך בשפתה התחתונה ומותחים אותה באמצעות צלחת חרס קטנה, המוחלפת בהדרגה בצלחת גדולה יותר ויותר. זהו תהליך כואב וממושך, אך הנערות נושאות אותו בגבורה משום שצלחת גדולה יותר משמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורן, אשר יכול להגיע אפילו ל-60 פרות. לאחר הנישואין האישה יכולה להסיר את הצלחת, אבל "המראה המשוחרר" אינו מלבב ואולי כוונתו להרחיק מחזרים פוטנציאלים מן הנשים הנשואות בשבט. 
הגדלת שפתיים: מימין – בת לשבט המורסי בדרום אתיופיה עם צלחת בשפתה התחתונה, משמאל – מילוי שפתיים במערב | צילומים: MauritsV, שאטרסטוק
שפתיים נשיות תפוחות נחשבות סקסיות מכיוון שנפיחותן מרמזת על גירוי מיני עז. נשים רבות בעולם מדגישות אותן באמצעים שונים, החל מצבעי שפתון בוהקים, איפור קבוע ואפילו הזרקות המעניקות להן מראה תפוח. משעשעת במיוחד היא תופעת "פרצוף הברווז" (Duck face) שצמחה מתרבות הסלפי, הצילום העצמי בטלפון הסלולרי, בה משרבבת המצולמת את שפתיה מול המצלמה בהבעה מחושבת שאין בה כל ריגוש מיני. קשירת רגליים – בצעדים קטנטנים
מנהג קשירת הרגליים, הנקרא "פרח הלוטוס", היה קיים בסין עד תחילת המאה ה-20, ונועד להדגיש את מידתן הקטנה של כפות הרגליים הנשיות. האגדה מספרת כי רקדנית יפהפייה אשר רקדה בפני קיסר סין כה הקסימה אותו בכפות רגליה הקטנות הקשורות בסרטים, עד כי השאיר אותה לחיות עמו בארמון. סיפור רומנטי זה מזכיר את האגדה על סינדרלה ונעל הזכוכית המכאיבה, שהתאימה רק למידת כף רגלה הזעירה, אך מקור המנהג בסין נבע ממניעים הרבה פחות רומנטיים. קשירת הרגליים שימשה למעשה כאמצעי להקשות על פילגשי הקיסר להימלט מארמונו באמצעות הגבלת תנועתן וגזרה עליהן חיים של איפוק מעודן, בטלה מאונס ונאמנות כפויה. קשירת הרגליים, אשר הפכה עד מהרה לסמל סטטוס, התפשטה מארמון הקיסר והושרשה במהלך מאות השנים בצורה כה עמוקה בתרבות הסינית עד כי אישה בעלת כפות רגליים רגילות נחשבה פגומה ולא ראויה לשידוך.  ילדה סינית עם רגליים קשורות, צילום מ-1892
|
ההליך המכאיב החל בגיל צעיר מאוד ובמהלכו נמחצו האצבעות תחת כף הרגל וקובעו בקשירה הדוקה בתחבושות לחות, אשר התייבשו ויצרו מעין תבנית מגובסת, שמנעה מהרגל לגדול בצורה נורמלית. למרות הכאב המייסר, הזיהומים שנגרמו בשל הקשירה הממושכת והסבל הצפוי להן בכל חייהן עקב תנועה מוגבלת עד כדי נכות של ממש – ילדות אלו התייחסו לקשירה כאל טקס התבגרות נשי המודד את יכולתן לעבור "התפתחות" ומשפר את סיכוייהן להינשא בעתיד, והן היו משוות את כפות רגליהן ומקנאות בבעלת הרגליים הזערוריות ביותר, אשר תהא יותר מבוקשת בעתיד. 
"העינוי הסיני" בגרסת המערב – עקבים דקיקים המאלצים נשים ללכת על קצות האצבעות בצעדים עדינים | צילום: שאטרסטוק
מנהג קשירת הרגליים, אשר שלט בסין למעלה מאלף שנים הוצא מחוץ לחוק בתחילת המאה ה-20, אך למרבה האירוניה את "העינוי הסיני" הזה אימצו מרצון נשים רבות במערב ולמרות כאבי הרגליים והגב המייסרים, הן נועלות נעלי עקב גבוהות ודקיקות המאלצות אותן ללכת על קצות האצבעות בצעדים קטנים ועדינים, ממש כמו הנשים קשורות הרגלים בסין.
הארכת צוואר – 32 טבעות
בתרבויות רבות, "צוואר ברבור" דק וארוך מסמל אידיאל יופי נשי. בשבט הפאדונג (Padaung) שבצפון בורמה (חלק מבני השבט עברו להתגורר בצפון תאילנד) הנשים מאריכות את צווארן באופן מלאכותי באמצעות טבעות פליז אותן הן עונדות זו על גבי זו. זקני השבט מספרים כי הטבעות נועדו להגן על נשות השבט לאחר שטיגריס אכזרי תפס את יפהפיית הכפר בצווארה, אך למעשה העובדה שמסורת ארוכת שנים זו ייחודית רק לפאדונג (פירוש השם "עונדות הפליז") ורק עבור נשים מרמזת כי היא הגדירה את שייכותן לשבט והבטיחה את נישואיהן בתוכו. 
בת לשבט הפאדונג. הטבעות הכבדות מגבילות מאוד את תנועת הנשים וגוזרות עליהן חיים של ישיבה | צילום: שאטרסטוק
גם כאן מתחיל התהליך בגיל צעיר. את חמש הטבעות הראשונות מתאימים לילדה כאשר היא בת חמש, ומדי שנה מוסיפים טבעת נוספת לצווארה, כשהמטרה להגיע למקסימום – 32 טבעות. טבעות הצוואר הכבדות, שמשקלן הממוצע מגיע לחמישה קילוגרמים, דוחקות את עצם הבריח כלפי מטה בזווית של 45 מעלות וגורמות לאשליה של צוואר מוארך, כמו של ג'ירף. הנשים עונדות טבעות גם סביב הזרועות והרגליים, כך שאישה בוגרת נושאת נטל קבוע שמשקלו נע בין 25-20 ק"ג. ככל שמספר הטבעות רב יותר והמשקל רב יותר – כך רמת הפעילות היומיומית של האישה פוחתת: היא אינה יכולה לזוז בחופשיות ומוגבלת בתנועתה עד כדי כך שהיא מוגבלת לאורח חיים בישיבה.  בגיל חמש מתאימים לילדות מהשבט חמש טבעות, ובכל שנה מוסיפים עוד טבעת | צילום: David Iliff, cc-by-sa 3.0
אנחנו אולי לא עונדות טבעות מתכת כדי להאריך את צווארנו, אבל בחיי היומיום שלנו אנו משתמשות באופן תדיר באביזרים שמעצבים את גופנו למרות חוסר הנוחות הכרוך בהם. כל אישה שלבשה אי פעם מחוך, בגד מחטב או אפילו חזיית פוש אפ עם ברזלים תומכים – יודעת בדיוק על מה אני מדברת… בסקירת פולחני היופי הללו נראה שכל חברה מייצרת מיתוס יופי משלה ומשכפלת אותו שוב ושוב דרך דימויים תרבותיים שונים, אך למעשה יש בסיס משותף לפולחני היופי:
• הם תמיד מיושמים על נקבות ומוטמעים בגיל צעיר, טרם התבגרות המינית.
• הם מתמקדים באיבר המשדר איתות מיני נשי: שפתיים, צוואר, כפות רגליים – ומדגישים אותו בצורה מוגזמת.
• הם מקבלים תוקף בסיפור מיתולוגי המציג את האישה כעדינה ופגיעה ומעורר את האינסטינקט המגונן של הזכר, אך למעשה הם טומנים בחובם מרכיבים של צמצום, הקטנה או הגבלת תנועה, אשר מנציחים את הנשים כ"מין החלש" .
• הם תמיד כרוכים באי נוחות או כאב (לעיתים עד כדי פגיעה ונכות לצמיתות) ונושאים עמם את המסר שכל אישה מכירה – "בשביל יופי צריך לסבול".
• הם מסמנים את שייכותה, מכמתים את התאמתה להיות אישה טובה ולמעשה מגדירים את ערכה. תחשבו כמה משאבים אנחנו משקיעות כדי להתאים לאידיאל היופי שהחברה שלנו קבעה עבורנו. כמה זמן, אנרגיה, כסף, כאב וחוסר נוחות היינו יכולות לחסוך לעצמנו או להשקיע בדברים אחרים, שישפרו את החיים שלנו, במקום להתרכז בשיפור עצמי מתמשך. ולמרות זאת, בכל תרבות אנחנו הנשים ממשיכות להשתעבד לפולחן היופי ומנסות בכל כוחנו להיאחז בו, כי החברה שלנו משדרת לנו כי מראה חיצוני הוא מדד מרכזי להצלחה עבור בנות "המין היפה" וערכנו החברתי נקבע לפי מידת היופי שלנו.
לקריאה נוספת:  | | נשים בריאות לא אוכלות ולא נושמות, משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי, המיתוס שבחברה שלנו מתחדש כל הזמן רק כדי להשאיר את הנשים במצב זהה: של שעבוד, של מאמץ ושל תחושה קבועה של אי שביעות רצון עצמית. שיחה עם פרופ' חנה נוה על הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף ועל פמיניזם, יופי ודיכוי | |
 | | האם הפך האדם השחור מהתגלמות הכיעור בתודעה המערבית לאחד מסמלי היופי האוניברסלי? על אסתטיקה, תודעה גזעית והמספרה להחלקת שיער – ממרקוס גארווי, דרך הסרט "שיער" ותנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית, ועד לראפר הישראלי סאבלימינל. ולא, לא שכחנו את מייקל ג'קסון | | | |
| |  | | משיער כהה, גבות שחורות, שדיים מלאים וחמוקיים דשנים לשיער שטני, עור בהיר וגוף שברירי – הקולנוע הפופולרי בהודו מבשר שינוי במודל היופי של תת היבשת. על יופיים של כוכבות וכוכבי קולנוע כביטוי לתהליך ההתמערבות המהיר העובר על הודו | | |
| |  | | באיזה גוון צבעו את פניהן נשים שומריות ואיזה צבע העדיפו נשות יוון, למה צבע הורדוס את שיערו ומדוע חבשו מלכי מצרים פאות, למה נשמרו הבשמים בימי קדם יחד עם הכסף והזהב ומה היה הסוד השמור של עין גדי, בירת ייצור הבשמים של ארץ ישראל בימי בית שני? על מור, אפרסמון ושאר סודות היופי של העולם העתיק | | | |
|
